 |
 |
ילקוט שמעוני, ויקרא פרק ז
המשך סימן תצא
וזאת תורת האשם -לבית עולמים.
זאת אינה נוהגת בבמה.
תורת האשם - תורה אחת לכל אשמות, שיהא דמם נתן למטה.
וכי מאין יצאו?
מכלל שנאמר: כי כחטאת האשם הוא לכהן - מה חטאת דמה נתן למעלה, אף אשם יהיה דמו נתן למעלה?!
תלמוד לומר: קדש קדשים ואת דמו יזרוק - לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם נתן למטה.
מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים שיזרוק?
תלמוד לומר: קדש קדשים ואת דמו יזרוק.
יכול אפילו נתערבו חיים?
תלמוד לומר: היא.
מה יעשה להם?
ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה [והיפה ממין זה] ויפסיד המותר מביתו.
ר' שמעון אומר:
אשם שנתערב בשלמים - שניהם ישחטו בצפון, זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא.
א"ל: והלא שלמים טעונין תנופה, ואין אשם טעון תנופה?
א"ל: מה בכך, ויניף אשם.
א"ל: אין מביאין קדשים לבית הפסול.
הוא -
הוא קרב ואין [תמורתו] קרבה.
ישחטו -
ריבה, כאן שוחטין הרבה, אף הגרים אף הנשים אף העבדים.
אין לשון שחיטה אלא לשון משיכה, שנאמר: זהוב שחוט.
ר' אליעזר אומר:
מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.
קדש קדשים -
לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
הוא -
פרט לתודה ואיל נזיר.
והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא -
אף על פי שלא סמך.
יכול אף על פי שלא שחטו בצפון?
תלמוד לומר: הוא.
ר' אליעזר אומר:
אשם - לשם אישים.
אשם - אף על פי שלא סמך עליו.
יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו?
תלמוד לומר: הוא.
אמר ר' אליעזר:
חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא, מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.
א"ל: לא, אם אמרת בחטאת שדמה נתן למעלה, תאמר באשם שדמו נתן למטה.
אמר ליה: פסח יוכיח שדמו נתן למטה, אם שחטו שלא לשמו פסול.
א"ל: והלא נאמר: פסח הוא?
א"ל: אף נאמר אשם הוא.
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשרין [אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה], חוץ מן החטאת ופסח.
כל המנחות שנקמצו שלא שלמן – כשרין, חוץ ממנחת חוטא [ומנחת קנאות].
תניא: אשם לא נאמר בו הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, הוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר. אלא הוא למה לי?
לכדרב הונא אמר רב:
אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה – כשר.
ניתק – אִין, לא ניתק – לא.
אמר קרא: הוא בהוייתו יהא.
סימן תצב
וזאת תורת האשם -תורה אחת לכל אשמות, לאשם בכסף שקלים.
ורבנן:
אף על גב דכתיב: תורת האשם אצטריך למכתב ואם נפש וי"ו מוסיף על עניין ראשון, וילמד תחתון מעליון. דאי מזאת תורת האשם, הוה אמינא כי אמרינן תורה אחת לכל האשמות הני מילי בשא אשמות ודאין, אבל אשם תלוי כיון דעל ספק חלב קאתי אימא לא יהא ספקו חמור
מודאו, מה וראו חטאת בת דנקא ספקו נמי אשם בת דנקא, להכי כתב רחנמנא: ואם נפש וי"ו מוסיף על עניין ראשון.
הניחא למאן דאמר: דדריש זאת תורת,
אלא למאן דאמר: דלית ליה זאת תורת מאי איכא למימר?
יליף איל איל.
א"ר יוחנן:
כל התורה כולה למדין לָמֵד מִלָּמֵד, חוץ מקדשים שאין למדין למד מלמד. דאם כן לא יאמר צפונה באשם וליתי בקדש הקדשים מחטאת, למאי הילכתא כתב ביה רחמנא?
לאו למימר דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה.
ודילמא משום דאיכא למיפרך: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, קדשי קדשים יתירי כתיבי.
כל זכר -
לרבות בעלי מומין.
לְמָה, אם לאכילה כבר אמור, אם למחלוקת כבר אמור, ואם בעלי מומין קבועים כבר אמור, ואם בעלי מומין עוברין כבר אמור, אם כן למה נאמר: כל זכר?
שיכול אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר: כל זכר.
יאכלנו -
כשר ולא פסול.
קדש הקדשים -
לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה.
הוא -
פרט לתודה ואיל נזיר.
ר' אליעזר אומר:
אף האשם ששחטו שלא לשמו - פסול.
הרי הוא אומר: כחטאת כאשם - מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.
הכהן המחטא אותה -
אותה למעלה ואין אחר למעלה.
אי הכי חטאת נמי אותה לשמה – כשרה, שלא לשמה – פסולה, הא שאר קדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרין. ההוא אותה - לאו דווקא דהא שייר פסח.
הכא נמי לאו דווקא דהא שייר עולת העוף?
בזביחת מיהא לא שייר.
תנן התם, שהיה ר' עקיבא אומר:
כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין.
וחכמים אומרים:
חטאת בלבד.
רבי אליעזר אומר:
אף האשם, שנאמר: כחטאת כאשם.
ורבנן,
אמר קרא: דמה - דמה של זו ולא דמה של אחרת.
ואידך - דמה - ולא בשרה.
ואידך - דם דמה,
ואידך - דם דמה לא דריש.
בשלמא לרבנן דאמרי:
אשם ששחטו שלא לשמו - כשר, היינו דאיתקש מנחה לחטאת [ומנחה לאשם].
מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה - פסולה,
מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה - כשרה.
אלא רבי אליעזר למאי הילכתא איתקש מנחה לאשם?
כאידך דרבי שמעון דתנן: שלא בכלי שרת – פסולה, ור' שמעון, מכשיר.
ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא:
מאי טעמא דר' שמעון?
אמר קרא: קדש קדשים היא כחטאת כאשם - בא לעבוד עבודה ביד - עובדה בימין כחטאת, בכלי - עובדה בשמאל כאשם.
ורבי שמעון,
האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי?
עיקר קרא לדרבי יהודה בריה דר' חייא אתא, ומנחת חוטא דפסולה לשמה חטאת מאי טעמא?
משום דכתיב בה: היא מנחת חוטא נמי הא כתיב היא.
ורבנן, למאי הילכתא איתקש אשם לחטאת?
לומר לך: מה חטאת טעונה סמיכה, אף אשם טעון סמיכה.
כחטאת כאשם -
מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית,
אף אשם מן החולין וביום ובידו הימנית.
תורה אחת להם -
לסמיכה.
לכהן אשר יכפר בו וגו' -
פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה -
אמר רבי משום ר' ישמעאל:
נאמר לו יהיה בעולה,
ונאמר לו יהיה באשם, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה.
מה אשם עצמותיו מותרים,
אף עולה עצמותיה מותרין.
מופנה, דאי לא מופנה אכא למיפרך:
מה לאשם שכן בשרו מותר.
לו יהיה-
יתרא כתיב.
פרשו לפני זריקה, מועלין בהם עד זריקה.
לאחר זריקה, מועלין בהם לעולם.
לאחר זריקה - לא נהנין ולא מועלין.
כל שלא זכה מזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה, שנאמר: עולת איש - עולה שעלתה לאיש.
עולה שנשחטה שלא לשמה, אף על פי שלא עלתה לבעלים, עורה לכהנים.
אחד עולת איש ואחד עולת אישה, עורותיהם לכהנים.
עורות קדשים קלים לבעלים.
עורות קדשי קדשים לכהנים, מקל וחומר דלעיל.
עולת איש - פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר:
פרט לעולת גרים.
מאי פרט לעולת הקדש?
א"ר חייא בר' יוסי:
פרט לעולה הבאה מן המותרות.
הניחא למאן דאמר: מותרה לנדבת צבור אזלי, אלא למאן דאמר לנדבת יחיד אזלי מאי איכא למימר?
כדאמר רבא:
העולה - עולה ראשונה, הכי נמי העולה עולה ראשונה.
רבי אייבו א"ר ינאי:
פרט למתפיס עולה לבדק הבית.
לא מבעיא למאן דאמר: קדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא.
אלא אפילו למאן דאמר: לא תפסי, הני מילי בשר, אבל עור תפיס.
א"ל רב המנונא לרב נחמן: כמאן, כר' יהודה הא הדר ביה וכו'.
א"ל: אלא מר במאי מוקים לה?
א"ל: מוקמת ליה במקדיש נכסיו ואליבא דר' יהושע.
דתנן: המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי המזבח, זכרים ונקבות -
ר' יהושע אומר:
זכרים עצמן יקרבו, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.
ואפילו לר' יהושע דאמר:
אדם חולק הקדשו, הני מילי בשר, אבל עור תפיס.
ר' יוסי אומר:
פרט לעולת גרים
א"ל רב חמא בר חלקיה לרבינא:
אטו גרים לאו איש נינהו?
א"ל: פרט לגר שמת ואין לו יורשים.
[תנו רבנן:
עולת איש] - אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין? וכו'
ר' ישמעאל אומר: וכו'
רבי אומר:
כל עצמנו וכו'.
תנא קמא נמי תיפוק מדינא?
מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
ור' ישמאעל האי אשר הקריב מאי עביד ליה?
מיבעי ליה פרט לטבול יום ואונן.
ותיפוק ליה: מלו יהיה?
ר' ישמעאל לטעמיה דאמר:
נאמר בעולה: לו יהיה,
ונאמר באשם: וכו'.
וכל מנחה אשר תאפה בתנור -
(כתוב למלעלה רמ"ז ת"ו):
וכל נעשה במרחשת -
האומר: הרי עלי במחבת - לא יביא במרחשת.
במרחשת - לא יביא במחבת.
מה בין מחבת למרחשת?
מרחשת יש לה כסוי מחבת אין לה כסוי, דברי ר' יוסי הגלילי.
ר' חנינא בןגמליאל אומר:
מרחשת עמוקה ומעשיה רכין.
מחבת צפה ומעשיה קשין.
מרחשת עמוקה – דכתיב: וכל נעשה במרחשת.
מחבת צפה – דכתיב: ועל מחבת.
בית שמאי אומרים:
האומר: הרי עלי מרחשת, יהא מונח עד שיבא אליהו.
מספקא להו אי על שם כליהן נקראו, או על שם מעשיהן נקראו.
ובית הלל אומרים:
כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו, ועשויה כמין כלבוס, וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בליטי היונים.
ואומר: וכל נעשה במרחשת ועל מחבת - אלמא ע"ש כליהן נקראו ולא ע"ש מעשיהם.
לכהן המקריב אותה לו תהיה -
יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה.
יכול לכלן?
תלמוד לומר: לכהן המקריב אותה, הא כיצד?
לבית אב המקריבין אותה.
ר' שמעון אומר:
מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, והשירים קרבין לעצמן. מנלן?
אמר חזקיה:
אמר קרא: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה - אם אינו עניין לבלולה של חטין, תנהו עניין לחרבה של שעורין.
והאי להכי הוא דאתא, האימיבעי ליה לכדתניא:
מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים?
תלמוד לומר: וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה.
יכול לא יחלקו זבחים כנגד מנחות שלא קמו תחתיהן בדלות, אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות?
תלמוד לומר: וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה.
יכול יחלקו מנחות כנגד עופות שהללו מיני דמים והללו מיני קמחים, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים שאלו ואלו מיני דמים הן?
תלמוד לומר: ועל מחבת וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה.
יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים שהללו מעשיהם ביד והללו מעשיהם בכלי, אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שאלו ואלו עשייתן ביד?
תלמוד לומר: וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה.
יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת [ומרחשת כנגד מחבת] שזו מעששיה קשין וזו מעשיה רכין, אבל יחלקו מחבת כנגד מרחשת שזו וזו מעשיה קשין וזו וזו מעשיה רכין?
תלמוד לומר: וחרבה לכל בני אהרן תהיה.
יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים?
תלמוד לומר: איש כאחיו אם על תודה - כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקין בקדשים קלים.
איש כאחיו -
איש חולק ואפילו בעל מום, ואין קטן חולק ואפילו הוא תם.
ההוא מכל נפקא.
והא אפיקתיה לכדר' יוסי בר' יהודה?
אלא ההוא מוכל.
רבינא אמר:
אתיא מדתני לוי, דתני לוי:
כל קרבנם -
לרבות לוג שמן של מצורע, סלקא דעתך מן האש אמר רחמנא, והאי לאו מותר מן האש, קא משמע לן.
לכל מנחתם - לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות.
סלקא דעתך אמינא: ואכלו אותם אשר כופר בהם - ומנחת העומר להתיר קא אתיא, ומנחת קנאות לברר עון הוא דקא אתיא, קא משמע לן.
לכל חטאתם - לרבות חטאת העוף.
סלקא דעתך אמינא נבלה היא, קא משמע לן.
ולכל אשמם - לרבות אשם נזיר ואשם מצורע.
אשם מצורע בהדיא כתיב ביה?
אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע.
סלקא דעתך אמינא להכשיר קאתי, קא משמע לן.
אשר ישיבו - זה גזל הגר.
לך הוא ולבניך - שלא ושל בניך יהא, ואפילו בניך יהא ואפילו לקדש בו את האשה.
סימן תצג
וזאת תורת זבח השלמים -זה שאמר הכתוב: אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום.
אמרו אומות העולם לבלעם: למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות, ולנו לא אמר?
א"ל בלעם: הקרבנות אינן שלום, אלא למי שקבל את התורה שהן כתובין בה צריך שיקריב קרבן, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשין להקריב קרבן?!
מי שקבלה הוא מקריב, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר: כי ידבר שלום אל עמו, ומה דבר?
וזאת תורת זבח השלמים.
למה נאמר: זבח השלמים?
שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל.
בוא וראה, העולה הייתה כולה לאישים,
והחטאת הייתה חלבה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה - לכהנים, ולא היה ממנו הנאה לישראל. וכן האשם.
אבל התודה היה דמה ואמוריה – למזבח, והחזה והשוק – לכהנים, ועורה ובשרה – לישראל, נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לכך נקראת: זבח השלמים - העושה שלום לכל.
וכשהיו מקריבין זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר: ישא ה' פניו אליך.
תנו רבנן:
מנין לעשות זמן בבמה קטנה בזמן בבמה גדולה?
אמרה תורה: לן ישרף והיוצא ישרף, מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה. לא יהא זמן פוסל בה.
ודין הוא: ומה עופות שאין המום פוסל בהן זמן פוסל בהן, במה קטנה שהמום פוסל בה אינו דין שהזמן פוסל בה?!
מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן, תאמר בבמה קטנה הואיל וזר כשר בה לא יהא זמן פוסל בה?!
תלמוד לומר: וזאת תורת זבח השלמים - לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה.
אם על תודה -
זה שאמר הכתוב: זובח תודה יכבדנני.
זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן, אלא זובח תודה.
רבי יודן בשם רבי אבא:
יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני - בעה"ז ובעה"ב.
דבר אחר:
כבוד אחר כבוד.
דבר אחר:
יכבדנני - זה עכן, זובח יצרו בתודה, הדא הוא דכתיב: בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה.
אמר רבי פנחס:
משל למלך שבאו אריסין ובני ביתו לכבדו. ובא אחד, ואמר: מי הוא זה?
אמר לו: אריסך הוא.
בא אחר ואמר: מי הוא זה?
אמר ליה: בן ביתך הוא.
בא אחר ואמר: מי הוא זה?
אמר ליה: לא אריסך ולא בן ביתך, ולא בא אלא לכבודך.
אמר: יהבו ליה סלריא ויתיב עליה.
כן חטאת בא על חטא,
אשם בא על חטא,
תודה שאינה באה על חטא: אם על תודה יקריבנו.
וזאת תורת זבח השלמים אשר הקריב אין כתיב כאן אלא אשר יקריב, מכאן ולהבא (כתוב ברמז ל"ו).
ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא:
לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל.
כל הקרבנות בטלין והודאה אינה בטלה, הדא הוא דכתיב: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב וגו' מביאים תודה בית ה'.
קול אומרים הודו - זו הודאה,
מביאים תודה - זה קרבן תודה.
וכן דוד אמר: עלי אלוהים נדריך אשלם תודה לך אין כתיב כאן, אלא תודות לך - הודאה וקרבן תודה.
משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כתות כתות של לסטים .
אמר אחד לחברו: מה דחיל הדין שליטא!
אמר ליה: תהא פשטמא דידך טבא, ולית את דחל מניה.
כך, כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות, נתיראו.
אמר להם: אל תיראו, עסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלו, הדא הוא דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה וגו'. למה שלמים באחרונה?
אמר רבי סימון:
הדא גרזמיתא אינה באה אלא באחרונה. למה?
שיש בה מינין הרבה. [כך למה שלמים באחרונה?
שיש בה מינים הרבה: דם] ואימורין – למזבח, חזה ושוק - לכהנים עור ובשר – לבעלים.
ר' שמעון אומר:
מי שהוא שלום מביא שלמים, [ואין מביא שלמים].
זאת התורה לעולה למנחה -
שלמים באחרונה.
אין לי אלא בכלל, בפרט מנין?
זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים.
ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות צבור מנין?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם וגו'.
תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה -
מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים.
יכול אף שלמים יהו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה?
תלמוד לומר: זאת.
תורת זבח [השלמים אם על] תודה -
מה שלמים טעונין סמיכה נסכים ותנופה וחזה ושוק, אף תודה טעונה סמכיה ותנופה ונסכים וחזה ושוק.
משום רבי ישמעאל אמרו:
מפני שיצאת לידון בדבר החדש, יכול אין לה אלא חידושה?
תלמוד לומר: תורת זבח השלמים אם על תודה - מה שלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, אף תודה טעונה סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק.
דבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד בהיקש?
אמר רב פפא:
תא שמע: זאת תורת זבח השלמים אם על תודה - למדנו לתודה שהיא באה מן המעשר. [מד]אשכחן שלמים דאתי ממעשר. שלמים גופיה מנלן?
אתיא שם שם, וזבחת שלמים ואכלת שם ונתתה הכסף וגו'.
א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא:
מעשר דגן חולין בעלמא הוא!
אמר הלמד קודש ומלמד קודש?!
תורת זבח השלמים אם על תודה -
מה שלמים באין מן המעשר אף תודה באה מן המעשר.
יכול אף על פי שלא פירש?
תלמוד לומר: תורת זבח השלמים - מה שלמים פרש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר [אין] מביא [אלא] מן החולין, אף תודה פירש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין.
מנין ללחם שמביא מן המעשר?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב - מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר.
אמר: הרי עלי תודה מן המעשר ולא פירש לחמה מן המעשר, יכול יביא הוא ולחמה מן המעשר?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב - מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין, אף הלחם פירש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין.
אמר: הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, הואיל ופירש זה יכול יביא?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב - בזמן שאמר: הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר, יביא תודה ולחמה מן המעשר. תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, יביא תודה מן החולין אף על פי שפירש לחמה מן המעשר, לא יביא אלא מן החולין.
סימן תצד
יכול יביא מחטי מעשר שני? תלמוד לומר: שלמים אשר יקריבו - מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר, אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.
מנין לאומר: הרי עלי (תודה) [שלמים], שלא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר - והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר צאן ובקר?
להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח:
מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שהוא בא בחובה לא יביא אלא מן החולין. ונסכים בכל מקום לא יביא אלא מן החולין.
ופסח גופיה מנלן?
דתניא: ר' אליעזר אומר:
נאמר פסח במצרים,
ונאמר פסח לדורות,
מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין,
אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין.
א"ל ר' עקיבא:
וכי דנין אפשר משאי אפשר?
א"ל: אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמוד הימנה.
סימן תצה
חזר ר' עקיבא ודן דין אחר: מה לפסח מצרים שכן אין טעון מהן דמים ואימורים לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.
א"ל: הרי הוא אומר: ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה - שיהו כל עבודות של חדש זה כזה.
ורבי עקיבא, אי סבירא ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ליקום במילתיה, דאי הדר ביה והאי דלא גמר מפסח מצרים משום האי פירכא הוא, פסח מדבר יוכיח.
לדבריו דרבי אליעזר קאמר ליה, לדידי אין דנין אפשר משאי אפשר, לדידך דאמרת דנין, מה לפסח מצרים שכן [אינו] טעון מתן דמים ואימורין וכו',
ואמר ליה ר' אליעזר: ועבדת וגו'.
ורבי אליעזר, לימא ליה פסח מדבר יוכיח?
לדבריו דר' עקיבא קאמר ליה, לדידי דנין אפשר משאי אפשר, ואי משום האי פירכא, פסח מדבר יוכיח, לדידך דאמרת אין דנין ועבדת. והשתא נמי ליפרוך?
אמר רב ששת:
זאת אומרת אין משיבין על ההיקש. ובתרביצא אמור וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?
בכללא איתמר, דפסח כוליה חדא מילתא היא.
פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא ליה?
נפקא ליה מהא דאמר שמואל משום ר' אליעזר:
זאת התורה לעולה וג'ו - מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וכו'.
ור' עקיבא האי וזבחת פסח מאי עביד ליה?
לכדרב נחמן: מנין למותר פסח שקרב שלמים?
שנאמר: וזבחת פסח וגו'
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים?
אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. ואכתי מהתם נפקא, דתניא: כבש לרבות את הפסח לאליה.
כשהוא אומר אם כבש - להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצוות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
כשהוא אומר ואם עז - הפסיק הענין, למד על העז שאין טעונה אליה.
אלא תלתא קראי כתיבי:
חד לעבר זמנו ולא עברה שנתו,
וחד לעבר זמנו ולא עברה שנתו,
וחד ללא עבר לא זמנו ולא עברה שנתו.
וצריכי.
דאי אשמעינן עבר זמנו ועברה שנתו, משום דאידחי ליה לגמרי, אבל עבר זמנו ולא שנתו, דחזי לפסח שני אימא לא.
ואי אשמעינן עבר זמנו ולא עברה שנתו, דאידחי ליה מפסח ראשון, אבל לא עבר זמנו ולא עברה שנתו דאפילו לפסח ראשון חזי אימא לא. צריכא.
תנו רבנן:
מהו אומר תודה יקריב?
מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, שאיזה שירצה יקריבו לחמה עמה?
תלמוד לומר: התודה יקריב.
יכול שתהא שניה טעונה לחם?
תלמוד לומר: יקריבנו א' ולא ב'.
מנין לרבות ולדות חליפות ותמורות להקרבה?
תלמוד לומר: אם על תודה.
יכול יהו טעונות לחם?
תלמוד לומר: והקריב על זבח התודה - תודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם.
א"ר אבא:
זו תודה וזו לחמה, אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת.
מאי טעמא?
לחם גלל תודה, ואין תודה גלל לחם.
אמר רב כהנא:
מנין ללחמי תודה שנקראו תודה?
שנאמר: והקריב על זבח התודה חלות.
והקריב על זבח -
לחייב על כל זבח וזבח.
והלא דין הוא: ומה במקום שמיעט בלחם ריבה בכבשים, כאן שרבה בלחם אינו דין שירבה בכבשים?!
תלמוד לומר: והקריב על זבח לחייב על כל זבח וזבח.
תנו רבנן: חלות בלולות - ולא רקיקין בלולות.
שיכול והלא דין הוא: ומה חלות שאין טעונות משיחה טעונות בלילה, רקיקין שטעונים משיחה אינו דין שטעונין בלילה?!
תלמוד לומר: חלות בלולות - ולא רקיקין בלולות.
רקיקין משוחין ולא חלות משוחות.
שיכול והלא דין הוא: ומה רקיקין שאין טעונין בלילה טעונין משיחה, חלות שטעונות בלילה אינו דין שטעונות משיחה?!
תלמוד לומר: רקיקין משוחין ולא חלות משוחות.
מאי תלמודא?
לא לשתמט ולכתוב חלות משוחות ורקיקין בלולין.
וסלת מרבכת חלות -
למדנו לרבוכה שהיא באה סלת, חלות מנין?
תלמוד לומר: חלות, חלות, רקיקין מנין?
תלמוד לומר: מצות מצות.
והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות וגו' -
מה תלמוד לומר: בשמן בשמן ב' פעמים?
אמר ר' עקיבא:
אילו נאמר בשמן פעם אחת, הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג, כשהוא אומר בשמן בשמן - ריבה ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. מעטו לחצי לוג.
יכול ישליש חצי לוג לג' מינין: לחלות ולרקיקין ולרבוכה?
תלמוד לומר: וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן - ריבה ואין רבוי אחר מעוט אלא לרבות. כיצד הוא עושה?
נותן רביעית לרבוכה, ורביעית לב' מינים: מחצה לחלות ומחצה לרקיקין.
ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש:
מושח את הרקיקין כמין כ"י ומחזיר את השאר לחלות.
א"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא:
אפילו אתה אומר כל היום כלו: בשמן למעט בשמן לרבות, איני שומע לך, אלא חצי לוג שמן לתודה, רביעית שמן לנזיר. ואחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.
על חלת לחם חמץ -
כנגד חמץ יביא מצה.
מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה עשרה עשרונות.
על חלות לחם חמץ -
מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניו בתנור.
יקריב קרבנו על זבח -
מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח.
זבח תודת שלמיו -
מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם.
אמר רב כהנא:
מנין ללחמי תודה שנקראו תודה?
שנאמר: והקריב על זבח התודה חלות.
אי הכי איפכא נמי?
הא לא קשיא, לחם איקרי תודה ותודה לא איקרי לחם.
ד' מינין שבתודה מעכבין זה את זה.
דאיתקש לנזיר, דכתיב: על זבח תודת שלמיו.
ואמר מר: תודת שלמיו - לרבות שלמי נזיר, לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן.
יכול לכל מה שאמור בענין?
תלמוד לומר: מצות. מאי תלמודא?
אמר רבא:
דבר שנאמר בו מצות - לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות.
דבי ר' ישמעאל תנא:
סל מצוות – כלל,
חלות ורקיקין – פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
חלות ורקיקין – אִין, מידי אחרינא - לָא.
התודה הייתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות: שתי איפות, האיפה שלוש סאין, עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה. עשרה לחמץ - עשרון לחלה, ועשרה למצה - ובמצה שלושה מינין: חלות רקיקין ורביכה; נמצאו שלושה עשרונין ושליש לכל מין, ושלש חלות לעשרון. ובמדה ירושלמית היו שלשים קב: חמישה עשר לחמץ, וחמשה עשר למצה, חמישה עשר לחץ קב ומחצה לחלה חמישה עשר למצה ובמצה שלושה מינין חלות רקיקין ורביכה נמצאו חמשת קבין לכל מין ושתי חלות לקב, מכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר: והקריב ממנו - אחד מכל קרבן תרומה.
תנו רבנן:
והקריב ממנו -
מן המחובר.
אחד -
שלא יטול פרוס.
מכל קרבן -
שיהו כל הקרבנות שוות, שלא יטול מקרבן על חברו.
תרומה לה' -
איני יודע מכמה היא, הריני דן:
נאמר כאן תרומה,
ונאמר בתרומת מעשר תרומה,
מר להלן אחד מעשרה,
אף כאן אחד מעשרה.
או כלך לדרך זו:
נאמר כאן תרומה,
ונאמר בבכורים תרומה,
מה להלן אין לה שיעור,
אף כאן אין לה שעור.
נראה למי דומה?
דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל יוכיח בכורים שיש אחריהן תרומה.
או כלך לדרך זו:
דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל תוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום. תלמוד לומר: ממנו תרומה לה'.
[וכתיב בתרומת מעשר] ממנו תרומה לה' לגזרה שוה:
סימן תצו
למדנו לתרומה שהיא א' מעשרה, אבל איני יודע מכמה היא חלה. הריני דן: נאמר כאן לחם,
ונאמר בשתי הלחם לחם,
מה להלן עשרון לחלה,
אף כאן עשרון לחלה.
או כלך לדרך זו:
נאמר כאן לחם,
ונאמר בלחם הפנים לחם,
מה להלן שתי עשרונות,
אף כאן שתי עשרונות.
נראה למי דומה?
דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינו בא חמץ עם הזבח.
או כלך לדרך זו:
דנין מנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, [ואל יוכיח שתי הלחם שאינן באות אלא מן החדש ומן הארץ]?
תלמוד לומר: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים - שאין תלמוד לומר: תביאו, ומה תלמוד לומר: תביאו?
שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה. אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות?
תלמוד לומר: תהיינה.
למדנו י' לחמץ י' למצה מנין?
תלמוד לומר: על חלת לחם חמץ - נגד חמץ הבא מצה. נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה, י' לחמץ ועשרה למצה.
יכול י' שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד?
תלמוד לומר: אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה - נמצאו שלושה עשרונים ושליש לכל מין, ושלש חלות לעשרון. ונמצאו לחמי תודה ארבעים חלות. נוטל מהן ארבע ונותן לכהן, והשאר נאכל לבעלים.
אמר מר:
והקריב ממנו מן המחובר. אלא מעתה הא דכתיב: ואת כל חלבו ירים ממנו, התם מאי מחובר איכא?
כדרב חסדא אמר אבימי:
שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורין.
אמר מר:
נאמר כאן תרומה,
ונאמר בתרומת מעשר תרומה,
ונילף מתרומת מִדְיָן?
דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות.
ונילף מתרומת חלה?
תנא דבי ר' ישמעאל:
דנין דבר שנאמר בו: ממנו תרומה לה' מדבר שנאמר בו: ממנו (תרומה לה) [תרומת ה'] - לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בה תרומה לה'.
אמר מר:
תלמוד לומר: תהיינה, מאי תלמודא?
אמר רב יצחק בר אבדימי:
תהיינה כתיב, אימא עשרה קפיזי?
בעשרונים דבר הכתוב.
עשרה למצה מנין?
תלמוד לומר: על חלת לחם חמץ - נגד חמץ הבא מצה.
וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש?
הימנו ודבר אחר הוא, [ולא הוי היקש].
ולמאן דאמר הוי הקש מאי איכא למימר?
תביאו - רבויא הוא.
בשר זבח תודת -
(כתוב ברמז תנ"ח):
ובשר זבח תודת שלמיו -
למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה.
חליפין ולדות ותמורות מנין?
תלמוד לומר: ובשר.
חטאת ואשם מנין?
תלמוד לומר: זבח.
ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח?
תלמוד לומר: שלמיו.
לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר מנין?
תלמוד לומר: קרבנו - כולן קורא אני להם: לא יניח.
מנין לרבות את הלחם?
תלמוד לומר: קרבנו [ביום קרבנו] יאכל.
אין לי אלא אכילתן ליום אחד, מנין אף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל.
שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו עניין לאכילה תנהו עניין לזביחה, שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד.
אין לי אלא תודה, מנין לרבות לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד?
תלמוד לומר: [וכי תזבחו זבח - לרבות כל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא ע"מ להאכל ליום אחד].
לא יניח ממנו עד בקר -
אבל אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות?
להרחיק מן העבירה.
אבל אין מחשבה פוסלת בדן ואין חייבין עליה משום נותר, עד שיעלה עמוד השחר.
ואם נדר או נדבה זבח קרבנו -
הרי זה בא ללמד על הנאכלין לשני ימים, שנאכלין לשני ימים ולילה.
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את החגיגה?
ארבה את החגיגה הבאה בזמנה.
מנין לחגיגה הבאה מחמת פסח, חגיגה הבאה תשלומין, שלמים הבאין בתוך המועד, שלמים הבאים לאחר המועד?
תלמוד לומר: נדר.
ואם נדר או נדבה -
(ואם) מתוך שנאמר: ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר - בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שתאכל לשני ימים.
יכול ליום אחד?
תלמוד לומר: לבקר - לבקרו של שלישי.
יכול לבקרו של שני, ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים?
חוץ מזו, תלמוד לומר: נדר ואם נדר או נדבה - לרבות חגיגה הבאה עם הפסח שתאכל לשני ימים.
מנין לרבות את הבכור ואת המעשר?
תלמוד לומר: זבח.
ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת -
אין לי אלא אכילתן לשני ימים, מנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא ע"מ להאכל לשני ימים?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח שלמים לה' - לרבות כל הנאכלין לב' ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא ע"מ להאכל לשני ימים.
ביום הקריבו את זבחו יאכל -
מצווה לאכול ממנו ביום ראשון.
יכול לב' ימים?
תלמוד לומר: וממחרת, אי ממחרת יכול מצווה לאכלו לב' ימים?
תלמוד לומר: והנותר אם הותיר הותיר.
אי והנותר יכול אם הותירו כלו יהא פסול?
תלמוד לומר: יאכל ואפילו כלו.
אמר רבי יצחק בר אבדימי:
מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה?
תלמוד לומר: ביום הקריבו את זבחו - ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו.
האי מיבעי ליה לגופיה?
אם כן לכתוב ביום זבחו יאכל, הקריבו למה לי?
שמע מינה. ודלמא הכי קאמר רחמנא: אי מקרבת ליה לדם האידנא אכול בשר האידנא ולמחר, אי קרב דם למחר אכול בישרא למחר ויומא אוחרא?
אם כן ליכתוב ביום הקריבו יאכל.
את זבחו למה לי?
ביום שאתה זובח - אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח - אי אתה מקריבו.
תנו רבנן:
יכול יהא נאכל לאור שלישי, ודין הוא: זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן לילה אחריהן אף כאן לילה אחריהן?
תלמוד לומר: יאכל עד יום - ביום אתה אוכל ואי אתה אוכל בלילה.
יכול ישרף מיד?
ודין הוא: זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן תיכף לאכילה שרפה אף כאן תיכף לאכילה שרפה?
תלמוד לומר: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - ביום אתה שורף ואי אתה שורף קדשים בלילה.
או אינו אומר בשלישי ישרף, עבר שלישי לא ישרף?
תלמוד לומר: ישרף - אפילו לעולם.
מבשר -
ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הקרנים ולא מן הטלפים.
הזבח -
פרט לעובר ושליא.
ביום השלישי ישרף -
בנין אב לכל הנשרפים שלא יהו נשרפין אלא ביום.
סימן תצז
ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו -א"ר אליעזר:
כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר.
או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי?
אמרת: אחר שהוכשר יחזור ויפסל?!
א"ל ר' עקיבא:
מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שהוכשר יחזור ויפסל.
א"ל: הרי הוא אומר: המקריב - בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
או אינו אומר המקריב - אלא זה כוהן המקריב, כשהוא אומר אותו - בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן.
בן עזאי אומר:
אותו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כי תדור נדר לה' אלוהיך לא תאחר לשלמו, יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה? תלמוד לומר: אותו - אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה.
אחרים אומרים:
לא יחשב - במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
ובן עזאי, בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן.
מנא הני מילי?
איבעית אימא נפקא ליה מדאחרים.
ואיבעית אימא מדכתיב לא ירצה - זביחה הוא.
ובן עזאי, אותו בלא ירצה, ואין מאחר נדרו בלא ירצה, מהכא נפקא, מדאחרים נפקא?
דתניא: אחרים אומרים: יכול בכור שעברה שנתו יהא כפסולי המוקדשים ויפסל?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלוהיך וגו' מעשר דגנך וגו'.
מקיש בכור למעשר: מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. אצטריך, סלקא דעתך ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל קדשים דבני הרצאה נינהו אימא ליפסלו.
ואכתי מחתם נפקא: והיה בן חטא - ואמרינן בך חטא ולא בקרבנך חטא.
ובן עזאי, ההוא מיבעי ליה: בך חטא ולא באשתך חטא. סלקא דעתך אמינא.
הואיל ואמר רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר:
אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר: אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה, קא משמע לן.
אחרים אומרים:
לא יחשב - במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
ורבי אלעזר, האי לא יחשב מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבי ינאי דאמר רבי ינאי:
מנין למחשבות שמוציאות זו מזו?
שנאמר: לא יחשב - לא יערב בו מחשבות אחרות.
ורב מרי מתני הכי, א"ר ינאי:
מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה?
שנאמר: לא יחשב (קרי ביה לא יחשוב)
א"ל רב אשי לרב מרי:
הא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו.
א"ל: ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו משעשה לוקין עליו.
אמר רבא:
כולהו מקרא אריכא אתיין: ואם האכל יאכל - בשתי אכילות הכתוב מדבר: אחד אכילת אדם, ואחד אכילת מזבח.
מבשר זבח שלמיו -
מה שלמים מפגלין ומתפגלין, אף כל מפגלין ומתפגלין.
ביום השלישי -
זה חוץ לזמנו.
לא ירצה -
בהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר ער שיקרבו כל מתיריו. אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו.
המקריב -
בהקרבה היא נפסל, ואינו נפסל בשלישי.
אותו -
בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן.
לא יחשב -
לא יערב בו מחשבות אחרות.
פגול -
זה חוץ למקומו.
יהיה -
מלמד שמצטרפים זה עם זה.
והנפש האוכלת ממנו -
אחד ולא שנים.
ואיזה?
זה חוץ לזמנו, דגמר עון עון מנותר דדמי ליה בז"ב.
סימן תצח
אמר ליה רב פפא לרבא: לדידך שלישי דפרשת קדושים מאי דרשת ביה?
מיבעי ליה למקום שיהאמשולש בדם בבשר באימורים.
ותיפוק ליה מקרא קמא: ואם האכל יאכל מדאפקיא רחמנא בלשון שלישי.
אמר (רבא) [רב אשי]:
אמריתה לשמעתתא קמיה דרב מתנה. א"ל: אי מהתם הוה אמינא שלישי פרט, פגול כלל, ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי שאר מקומות, קמשמע לן (כתוב ברמז תר"ד).
הקומץ את המחנה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר – כשר. ורבי אליעזר - פוסל.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:
מאי טעמא דרבי אליעזר?
דאמר קרא: ואם האכל יאכל - בשתי אכילות הכתוב מדבר: אחד אכילת אדם,, ואחד אכילת מזבח לומר לך: כשם שמחשבין באכילת אדם, כך מחשבין באכילת מזבח. וכשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח, כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם, מאי טעמא?
מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה.
ורבנן, האי דאפקינהו קרא בלשון אכילה דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה למזבח ולא שנא כי מחשב בלשון הקטרה למזבח, אי נמי מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית ולעולם אכילה דאורחא קא משמע לן.
ור' אליעזר, אם כן לכתוב רחמנא ואם האכל האכל אי נמי ואם יאכל יאכל.
[האכל יאכל] למה לי?
שמע מינה תרתי.
אמר רב הונא: אומר היה ר' יוסי:
פיגל בירך של ימין לא נפגלה הירך של שמאל.
מאי טעמא?
אי תימא סברא, ואי בעית אימא קרא.
אי בעית אימא סברא - לא עדיפא מחשבה ממעשה טומאה, אילו איטמי חד אבר מי איטמי ליה כוליה.
ואי תימא קרא - והנפש האוכלת ממנו עונה תשא - ממנו ולא מחברו.
אחרים אומרים:
לא יחשב - במחשבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי.
יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה, מנין לרבות שחיטה וקבול הדם?
תלמוד לומר: האכל יאכל לרבות שחיטה וקבול הדם.
יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר?
תלמוד לומר: המקריב, זריקה בכלל הייתה ולמה יצאת?
להקיש אליה: מה זריקה מיוחדת שמעכבת כפרה, אף אני מרבה זריקה וקבול הדם שמעכבין את הכפרה.
רבי מאיר אומר:
פוסלת בהלוך (שאפשר) [שא"א] לה לעבודה בלא הלוך.
ורבי שמעון אומר:
אין מחשבה בהלוך, שאי אפשר לה לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר שלא בהלוך שוחט בצד המזבח וזורק.
רבי אלעזר אומר:
המהלך במקום שצריך להלך - מחשבה פוסלת, מקום שאין צריך להלך - אין מחשבה פוסלת. [שאין מחשבה פוסלת] אלא בדבר הכשר לעבודה, ובמי שראוי לעבודה, ובמקום שהוא כשר לעבודה.
יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר, מנין לרבות זריקה והקטר חלבים?
תלמוד לומר: ואם האכל יאכל - אכילה לאדם ואכילה למזבח.
למדנו זבחים הנאכלין לב' ימים שמחשבה פוסלת בהן בשלישי.
מנין לזבחים הנאכלין ליום אחד?
ודין הוא: זבחים נאכלין לשני ימים וזבחים נאכלין ליום אחד, מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם אף זבחים הנאכלין ליום אחד מחשבה פוסלת בהן (בשלישי) [בשני] דיו (הוא) לַבָּא מן הדין להיות כנדון, מה אלו לג' אף אלו לג'.
אני אדון דין אחר: זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם בשלישי אחר זמן אכילתן, אף זבחים הנאכלין ליום אחד תהא מחשבה פוסלת בהן בשני אחר זמן אכילתן.
הן הא אם פסלה מחשבה בשלישי שאינו כשר לאכילה כל זבח, תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?!
תלמוד לומר: ואם האכל יאכל - לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהן בשני.
יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו, חוץ למקומו מנין?
ודין הוא: זמן פוסל [מר] ומחיצה פוסלת, מה הזמן מחשבה פוסלת בו אף מחיצה תהא מחשבה פוסלת בו. הא אם פסלה מחשבה בזמן, שהזמן נוהג בבמה, תפסל מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה?
תלמוד לומר: [בפרשת קדושים] ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה - שאין תלמוד לומר: אלא אם אינו עניין לחוץ לזמנו תנאו עניין לחוץ לזמנו תנהו עניין לחוץ למקומו. יכול יהו חייבין עליו כרת?
תלמוד לומר בשלמים: עונו ישא חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו בהכרת.
יכול השוחט לנכרים ולטמאים יהיה בלא ירצה?
תלמוד לומר: אותו - אותו בלא ירצה ואין השוחט לנכרים ולטמאים בלא ירצה.
יכול אין לי בלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מנין לנשחט בלילה ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, הלן והיוצא ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, והנתנין למטה שנתנן למעלה, והנתנין למעלה שנתנן למטה, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן?
תלמוד לומר: לא ירצה ולא יחשב.
יכול יהו חייבין עליו כרת? מה
תלמוד לומר: אותו [הוא] ואוכליו - אלו בהכרת ואין הללו בהכרת.
אתה אומר לכך נאמר מעוטים האלו לא ירצה ולא יחשב לאוכל, או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא על שלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: וינזרו מקדשי בני ישראל.
סימן תצט
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים מיוחדין הנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין? תלמוד לומר: בְּשַׂר.
אין לי אלא ששיריה נאכלים, עולה שאין שיריה נאכלין מנין?
תלמוד לומר: זבח - מיני זבחים, יצאו העופות והמנחות שאינן מיני זבחים.
עד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע מנין?
תלמוד לומר: אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל - לרבות את כולן.
אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים, למה נאמרו שלמים מעתה?
אלא מה שלמים מיוחדים שישלהם מתירים בין לאדם בין למזבח, כגון חטאת העוף שיש לה מתירין לאדם ואין לה מתירין למזבח, וכגון עולת העוף שיש לה מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם, וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיש להן מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם.
את מה אני מוציא?
את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים, שאין להם מתירין לא לאדם ולא למזבח.
ר"ש אומר:
מה שלמים מיוחדין שהן על מזבח החיצון, יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינן על מזבח החיצון.
ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי:
פגל בנעשה מהן בחוץ - פגול, בנעשה מהן לפנים - לא פגל.
שחט וקבל על מנת לזרוק מהן את הדם למחר - לא פגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
זרק את הדם ע"מ להקטיר אמורין למחר - לא פגל, שמחשבה בפנים בדבר שנעשה בחוץ.
אבל ע"מ לשפוך את הדם ולהקטיר אימורין למחר – פגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.
הנפש -
ולא הצבור.
האוכלת -
ולא המאכלת,
אוכלת -
אכילה בכזית.
עונה תשא - עונו ישא
לגזרה שוה: מה עונו ישא האמור להלן כרת
אף עונו ישא האמור כאן בכרת.
יכול יהא טמא מטמא בשר הקדש במשא?
ודין הוא: ומה אם אפר חטאת שאין טבול יום מטמא במגע טמא מטמא במשא, בשר הקדש שטבול יום מטמא במגע אונו דין שיהא טמא מטמא במשא?!
תלמוד לומר: אשר יגע - במגעו מטמא ואינו מטמא במשא.
אין לי אלא טומאות חמורות טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין?
תלמוד לומר: בכל אשר יטמא, בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים.
והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגו' -
שאין תלמוד לומר: לא יאכל, ומה תלמוד לומר: לא יאכל?
אם אינו עניין לגופיה דאתי בקל וחומר ממעשר:
ומה מעשר הקל אמרה תורה: לא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן!
וכי תימא אין מזהירין מן הדין, הקישא הוא:
דכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ומה תלמוד לומר: לא יאכל?
אם אינו עניין לגופיה תנהו עניין לכל איסורין שבתורה.
ואם אינו עניין לאכילה תנהו עניין להנאה.
אי מהכאן בשרפה אף כל איסורין שבתורה בשרפה, אמר קרא: ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר: הנותר, אלא לומר לך: נותר בשרפה, ואין כל איסורין שבתורה בשרפה.
והבשר אשר יגע בכל טמא -
למה לי?
לרבות עצים ולבונה.
והבשר כל טהור יאכל בשר -
למה לי?
לרבות את האמורין. אמורין מאשר לה' וטמאתו עליו נפקא דתניא: אשר לה' - לרבות את האמורין, התם טומאת הגוף בכרת, הכא טומאת בשר בלאו.
חיבת הקודש דמכשרת מדאורייתא מנלן?
אילימא מדכתיב: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף - האי בשר דאיתכשר במאי?
אילימא דאיתכשר בדם.
והאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן:
מנין לדם קדשים שאינו מכשיר?
שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים - דם הנשפך כמים – מכשיר, שאינו נשפך כמים - אינו מכשיר. אלא דאתכשר במשקי בית המטבחיא.
והאמר רבי יוסי בר' חמינא:
משקי בית המטבחיא לא דיין שהותרו אלא שאין מכשירין, אלא דאיתכשר בחיבת הקדש.
ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל:
כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה. אלא מסיפא והבשר - לרבות עצים ולבונה.
עצים ולבונה בני אכילה נינהו?
אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכלא.
תנו רבנן:
היו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין, או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין - יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק.
א"ר חסדא:
לא שנו אלא שנטמאה סכין [במת] [בטמא מת], דרחמנא אמר: בחלל חרב או במת חרב - הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא גופא, דמעיקרא כי קא מייתי בטומאת הגוף קא מייתי. אבל נטמא סכין בטמא שרץ, דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא, טהורין עבדי מטאין לא עבדי. מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו, ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת.
אלמא קסבר טומאה דחויה היא בצבור.
וכן אמר ר' יצחק:
טומאה דחויה היא בצבור.
רבא אמר:
טמאין נמי עבדי, דכתיב: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - כל היכא דקרי ביה: והבשר אשר וגו' - קרי ביה: כל טהור יאכל בשר, וכל היכא דלא קרא ביה: והבשר - לא קרי ביה: כל טהור יאכל בשר.
סימן תק
תנו רבנן: מה תלמוד לומר: והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה - למה שותה?
ואם לא נטמאה - למה משקה?
מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה.
ומכאן אתה דן לשרץ:
ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד, ואונס כרצון, עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד, ואונס כרצון, אינו דין שנעשה בו ספק כודאי?!
וממקום שבאת:
מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד.
מה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לישאל וכו'
א"ר גידל אמר רב:
דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל, מהאי קרא נפקא: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - וודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא ספק טהור יאכל.
אימא סיפא: והבשר כל טהור יאכל בשר - וודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל בשר.
אלא לאו שמע מינה: כאן בדבר שיש בו דעת לישאל כאן בדבר שאין בו דעת לישאל. ואצטריך כדרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה. דאי מדרב גידל אמר רב הוה אמינא בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, אצטריך למיגמר מסוטה.
ואי מסוטא היה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, קא משמע לן.
קאמר ר' יוסי:
מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?
ודין הוא: ומה אם מחוסר כפורים שאין פוסל בתרומה פוסל בקודש, שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיפסול בקודש?!
למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.
לא יאכל באש ישרף -
אין לי שטעון שרפה אלא הטמא והנותר של שלמים, וחטאת שנכנס דמה לפנים, מנין לרבות כל הנותר?
תלמוד לומר: ואם יותר מבשר המלואים וגו' ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר: את הנותר באש אלא זה בנה אב כל הנותר טעון שרפה.
אין לי אלא נותר מנין לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים, והלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלוהו פסולין, וזרקו את דמו והנתנין למטה שנתנין למעלה, והנתנין למעלה שנתנן למטה, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח [והחטאת] ששחטן שלא לשמן?
תלמוד לומר: לא יאכל כי קדש הוא - כל שהוא קדש טעון שרפה.
יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ ישרפו?
תלמוד לומר: הוא.
ר' יהודה אומר:
יכול חטאת הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו?
תלמוד לומר: הוא.
והבשר -
לרבות בשר הפנימי שיהא מותר.
שהיה בדין: הואיל והטמא פסול והיוצא פסול, מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול, אף [היוצא] וכו'?!
תלמוד לומר: והבשר - לרבות בשר הפנימי שהוא מותר.
מכאן אמרו:
אבר שיצא מקצתו חוץ לחומה, בפסחים - חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק מתירו מן הפרק וחותך, ובמוקדשין - גורר בכל מקום שירצה שאין בי משום שבירת עצם.
כל טהור יאכל בשר -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל - יכול לא יאכלו אלא בעליו קל וחומר לפסח?
לכך נאמר: כל טהור יאכל בשר.
יכול יהיו חייבין עליו משום טומאה לפני זריקה?
תלמוד לומר: כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' - המותר לטהורים חיבין עליו משום טומאה, לפני זריקת דמים שאין מותר לטהורים (לא יהיו) [אין] חייבין עליהן משום טומאה.
או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, שאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, אוציא את הלן ואת היוצא שאינן נאכלין לטהורין?
תלמוד לומר: אשר לה' לרבות היוצא והלן.
יכול שאני מרבה את הפגול ואת בעל מום?
תלמוד לומר: מזבח השלמים - מעוט.
ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולהוציא את הפגול ואת בעל מום?
אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת: מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להן שעת הכושר, ומוציא אני את הפגול ואת בעל מום שלא הייתה להן שעת הכושר. ואם תאמר: בשר שנטמא לפני זריקת דמים, מפני מה אין חיבין עליו משום טומאה?
מפני שֶׁהַצִּיץ מרצה עליו.
תנו רבנן:
פסח הבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות, יכול יהיו חייבין?
תלמוד לומר: כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר - הנאכל לטהורין - חייבין עליו משום טומאה, אין נאכל לטהורין - אין חייבין עליו משום טומאה.
ר' אליעזר אומר:
יכול דחקי זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבין?
תלמוד לומר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש - בזמן שטמאי מתים משתלחין - זבין ומצורעין משתלחים, אין טמאי מתים משתלחין - אין זבין ומצורעין משתלחין.
אמר ר' אבהו:
שלוש כריתות נאמרו בשלמים, לְמָה?
אחת לכלל,
ואחת לפרט,
ואחת לדברים שאינן נכלין.
ולר' שמעון דאמר:
שאין נאכלין - אין חייבין עליהן משום טומאה, לאתויי מאי?
לאתויי חטאת הפנימית. סלקא דעתך אמינא:
הואיל ואמר ר' שמעון:
כל שאינו על מזבח החיצון ואין חייבין עליו משום פגול, משום טומאת נמי לא ליחייב, קא משמע לן.
דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולן יצא.
כיצד?
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' - והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו?
להקיש אליהם, ולומר לך: מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית.
הפרק הבא הפרק הקודם