קח את אהרן ואת בניו אתו -
רבי יהודה ברבי ורבי יהושע בן לוי ר' יהודה ברבי אמר:
תשובה עושה מחצה, ממי אתה למד?
מקין שנגזר עליו: נע ונד תהיה בארץ, וכיון שעשה תשובה, נמנע ממנו חצי גזרה, הדא הוא דכתיב: ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן.
תפילה עושה הכל - ממי אתה למד?
מחזקיהו, עיקר מלכותו לא הייתה אלא י"ד שנה, הדא הוא דכתיב: ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו וכיון שהתפלל הוסיפו לו ט"ו שנה, שנאמר: הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה.

על דעתיה דר' יהושע בן לוי דאמר: תשובה עושה את הכל, ממי אתה למד?
מאנשי ענתות, שנאמר: כה אמר ה' אל אנשי ענתות בחוריהם ימותו בחרב. וכיון שעשה תשובה, זכו להתייחס: אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה.

וכן יש ללמד מיכניהו, דכתיב: ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו. תפילה עושה מחצה.
ממי אתה למד?
מאהרן, שנגזרה עליו גזרה קשה, הדא הוא דכתיב: ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו - אין לשון השמדה אלא כלוי בנים, כמה דאת אמר: ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. כיון שהתפלל משה, מתו שנים ונשתיירו שנים.

קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים -
א"ר סימון:
כשם שהקרבנות מכפרים, כך הבגדים מכפרין.
דתנן: כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבע:
בכתונת,
ומכנסים,
במצנפת,
ואבנט.
מוסיף עליהן כוהן גדול:
חשן,
ואפוד,
ומעיל,
וציץ.
כתנת - מכפר על זורעי כלאים, מפני שהיתה מצמר ופשתים.

ויש אומרים:
על הדם, שנאמר: (ויטבל אותו) [ויטבלו את הכתנת] בדם.
כתנת - מכפר על לבושי כלאים, כמה דאת אמר: ועשה לו כתנת פסים.
מכנסים - לכפר על גלוי עריות, כמה דאת אמר: ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת - לכפר על גסי הרוח, כמה דאת אמר: ושמת המצנפת על ראשו.
אבנט - מאן דאמר: על העקמונים שבלב.
ומאן דאמר: על הגנבים.
האבנט היה חלול כולו, לפיכך יבא ויכפר על הגנבים.

א"ר לוי:
אבנט שלשים ושתים היה, עוקמו לפניו ולאחריו.

חשן - מכפר על מטה דינין, כמה דאת אמר: ונתת אל חשן המשפט.
אפוד - לכפר על אלילים, שנאמר: ואין אפוד ותרפים.

מעיל -
רבי סימון בשם רבי נתן אומר:
שני דברים אין להן כפרה, ונתנה להם התורה כפרה:
לשון הרע,
והריגת נפש בשגגה.
לשון הרע - בזגי המעיל הדא הוא דכתיב: פעמון זהב ורמון, והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו - אמר הקב"ה: יבא הקול ויכפר על הקול.
ההורג נפש בשגגה - מתכפר לו במיתת כוהן גדול, הדא הוא דכתיב: ואחרי מות הכהן הגדול.

ציץ –
איכא מאן דאמר: על עזי פנים.
ואיכא מאן דאמר: על המגדפין.
מאן דאמר על עזי פנים, מבנות ציון.
כאן כתיב: והיה על מצח אהרן.
ולהלן כתיב: ומצח אשה זונה.

מאן דאמר על מגדפין, מִגָּלְיָת.
כאן כתיב: והיה על מצחו תמיד.
ולהלן כתיב: ותטבע האבן במצחו.

ואת פר החטאת ואת שני האילים -
עשה כמין גבעה, איל מכאן ואיל מכאן ופר באמצע.

ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד -
ישראל שישים רבוא ואת אמרת אל פתח אהל מועד?!
אלא מועט מחזיק המרובה (כתבו ברמז ח').

למה נאמר כאן קח?
א"ל הקב"ה למשה: חייב אני לפרוע לו לקיחה, קום אתה וגדלו בלקיחה.
ואימתי לקח אהרן?
בשעה שיצא הקצף א"ל משה: קח את המחתה ותן עליה אש.
א"ל אהרן: מרי משה, להרגני אתה מבקש?!
בני מפני שהקריבו לפני הקב"ה אש הדיוט נשרפו, ואתה אומר קח את המחתה?!
בני הכניסו אש זרה ונשרפו, ואני אוציא אש קודש לחוץ ואני מת או נשרף!
אמר ליה משה: לך ועשה מהרה, שמתוך שאתה משיח הן מתים, אלא הולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, וכיון ששמע אהרן כן, אמר: אילו אני מת על ישראל אני כדאי. מיד: ויקח אהרן כאשר דבר משה, לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: קבלהו.
מה אהרן עתיד להציל בני בלקיחה, אף אתה גדלהו בלקיחה, לכך נאמר: קח את אהרן.

דבר אחר:
קח את אהרן -
פתה אותו בדברים לפי הוא בורח מן השררה. אין קח אלא לשון פתוי, קחנו ועיניך שים עליו, וכן הוא אומר: ותקח האשה בית פרעה.
מתהלך בתומו צדיק - זה אהרן.
אשרי בניו - שראה בניו בחיו משמשין בכהונה גדולה.
אבל משה היה צדיק ולא היו בניו כמותו.
שמואל היה צדיק ולא היו בניו כמותו, שנאמר: ולא הלכו בניו בדרכיו.

קח את אהרן ואת בניו אתו -
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו - היה במשמע שנתקרב.
מנין שידע משה שנתרחק אהרן?
שנאמר: ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא נאמר: וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא.
בישראל הוא אומר: וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא.
כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו - אותה שעה ידע משה שנתקרב אהרן.
מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק?
נאמר בסוף הענין: קרב אל המזבח, והלא כבר הסדיר משה לפניו את כל העבודות?
אלא שלא יהא לבו לדבר אחר.
כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו - אותה שעה ידע אהרן שנתקרב.

דבר אחר:
קח את אהרן ואת בניו אתו -
מה תלמוד לומר, והלא במקומות הרבה נאמר למשה לקיחה בבני אדם, שנאמר: ולקחת את הלוים לי אני ה',
ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך,
ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות.
וכתיב: קח לך את יהושע בן נון,
וכי היה מפשיל משה בני אדם לאחריו?
אלא אמר לו הקב"ה: קחם בדברים שלא יהא לבם לדבר אחר.

את הבגדים -
אלו בגדים שפקדתיך עליהם, שנאמר: ואלה הבגדים אשר יעשו.

ואת שמן המשחה -
זה שמן המשחה שפקדתיך עליו, שנאמר: ועשית אותו שמן משחת קדש.

ואת פר החטאת -
כמו שנאמר: והקרבת את הפר לפני ה'.

ואת שני האילים -
כמה שנאמר: ואת האיל האחד תקח ולקחת את האיל השני.

ואת סל המצוות -
שלא כסדר [האמורין להלן] אמורין כאן.

ואת כל העדה הקהל -
עשו במעמד כל העדה, שיהו נוהגין קדושה בכהונה.

ויעש משה כאשר ציווה ה' -
כשם שהסדיר משה עבודת המקדש, כך הסדיר עבודת כהונה ולוויה, בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקרבן.

ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים -
באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים.
באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.

ויתן עליו את הכתנת וחגר אותו באבנט -
מלמד שנעשה משה סגן לאהרן, והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו. כשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו, שנאמר: קח את אהרן ואת אלעזר בנו וגו' והפשט את אהרן את בגדיו.
ומנין שעשה כן?
שנאמר: ויעש משה כאשר ציווה ה' ויעלו אל הר ההר ויפשט משה את אהרן את בגדיו.
וכי היאך משה היה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הן עליונים לעולם, והתחתונים הן תחתונים לעולם?
אלא מעשה נסים עשה לו הקב"ה במיתתו יותר מבחייו, והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ונלבשו בגדי שכינה תחלה למטה, וחזר משה והפשיט את אהרן בגדים כסדרן, והלביש את אלעזר בגדים כסדרן.

וישם עליו את החשן וגו' -
פרשה זו נלמדה בשעתה נלמדה לדורות. נלמדה לשריות יום ויום ולשירות יום הכפורים.
בכל יום משמש בבגדי זהב ויום הכפורים משמש בבגדי לבן.

וישם את המצנפת על ראשו -
ולא כסדר האמור להלן אמורין כאן.
להלן הסדיר את הקרבנות כסדרן,
וכאן הוא מסדר את הבגדים.

להלן הסדיר את הקרבנות תחלה, ואחר כך הסדיר את הבגדים,
וכאן הסדיר את הבגדים תחלה, ואחר כך הסדיר את הקרבנות.

ויקח משה את שמן המשחה -
(כתוב ברמז שפ"ח).

ויחגור אותו באבנט -
כיצד הלבישן? (כתוב בפ' ואתה תצוה).

אמר רבי יוסי בר' חנינא:
מכנסים אין כתיב בפרשה, כשהוא אומר: וזה להביא את המכנסים ועשירית האיפה.
בשלמא מכנסים כתיבא בענינא דבגדים, אלא עשירית האיפה מנלן?
אתיא זה מזה קרבן אהרן ובניו.

אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי:
מנין שאף מקרא פרשה מעכבת?
תלמוד לומר: ויאמר משה אל העדה זה הדבר - אפילו דבור מעכב.

וימשח את המשכן ואת כל אשר בו -
לא כמשיחת אהרן ובניו משיחת כל הכלים.
משיחת אהרן ובניו מאחר שמלבישן היה מושחן, וכן הוא אומר: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן.
יכול שמשחן עד שלא הלבישן?
תלמוד לומר: שיורד על פי מדותיו.
אבל משיחת כל הכלים, כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו, שנאמר: וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו לקדשם - הא למדת, שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו:

ויקרב משה את בני אהרן וילבשם כתנות -
כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו.
כשם שפקדו על בגדי אהרן כך פקדו על בגדי בניו, שנאמר: ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.
ואומר: ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות.

ויגש את פר החטאת -
מתחלה לא היה נקרא פר החטאת, שנאמר: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש וגו', כשהוא פירש את מעשיו היה נקרא פר החטאת, שנאמר: ואת בשר הפר ואת עורו ואת פרשו וגו'.
אין אנו יודעין אם חטאת אהרן היה אם חטאת הצבור היה, כשהוא אומר: קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים, הוי חטאת אהרן ובניו היה ולא חטאת הצבור היה.

ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת -
וכי אהרן ובניו סומכין ידיהם על כל הקרבנות?
אלא מפני שהן קרבנותם סמכו עליו.
מקיש קרבנות צבור לקרבנותם:
מה קרבנותם טעון סמיכה,
אף קרבנות צבור טעונין סמיכה,

מה הוא סומך על קרבנותיו,
אף הוא סומך על קרבנות צבור,
אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קרבנו, שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו.

וישחט ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח -
כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה:
הוא היה שוחט,
הוא היה זורק,
הוא היה מזה,
הוא היה מחטא,
הוא היה יוצק,
הוא היה מכפר,
לכך נאמר: ויקח וישחט.

משל למה הדבר דומה?
לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה, ופסקו עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמוד.
אף כך אהרן, בתחלה לא היה אלא לוי, שנאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, וכשנבחר להיות כוהן גדול, אמר הקב"ה למשה: אתה תשמשנו עד שילמוד אהרן.
היה משה:
שוחט - ואהרן רואה אותו,
זורק - ואהרן רואה אותו,
מזה - ואהרן רואה אותו,
מחטא - ואהרן רואה אותו,
יוצק - ואהרן רואה אותו,
מכפר - ואהרן רואה אותו.

וישחט ויקח משה את הדם וגו' ויקדשהו לכפר עליו -
כפרה זו איני ידוע מה הוא.
מנין אתה אומר שלא תהא כפרה זו, אלא שאמר משה: שמא בשעה שצוה אדון עולם להתנדב דבר למקדש דחקו ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם, תהא כפרה זו שלא יתגדב גזל למקדש.
וכן הוא אומר: כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.

ויקח את כל החלב אשר על הקרב -
כל שלא למד משתי פרשיות אלו, אינו מנהג לדורות. מפני שהייתי אומר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, הואיל ואין נאכלין יהו כולן נשרפין ולא יהא מהם למזבח כלום, לכך נאמר: ויקח את כל החלב - זאת הייתה תרומתן למזבח, ושאר הפר ישרף, שנאמר: ואת הפר ואת עורו.

ויקרב את [איל] העולה -
מכאן למדנו סמיכה לעולה.

וישחט ויזרוק משה את הדם -
מכאן למדנו זריקה לעולה.

ואת האיל נתח לנתחיו -
כל המפורש לעולת יחיד מפורש כאן, חוץ מהפשט.

ויש אומרים:
אין נתוח בלא הפשט.

ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר -
כמו שנאמר להלן: ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו - מכאן למדו.

ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים -
כמו שנאמר להלן: וקרבו וכרעיו ירחץ במים - מכאן למדו.

ויקטר משה את כל האיל המזבחה -
כמו שנאמר להלן (והקטיר הכהן המזבח) [והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה] - מכאן למדו.

עולה הוא אשה הוא לה' -
מלמד שכולן נתנין על גבי האישים.

ויקרב את האיל השני -
[למה נאמר] והלא כבר זווג הכתוב שני האילים זה כנגד זה, אם כן למה נאמר: ויקרב את האיל השני?
שאם הביא פר אחד ולא הביא מן האילים - לא יצא ידי קדושם.
שני אילים ולא הביא פר - לא יצא ידי קדושם.
שני אילים ופר ולא הביא סל המצוות - לא יצא ידי קדושם.

איל המלואים -
שמושלם על הכל, מלמד: שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל -
סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.
משל למי שפרע חובו ועשה יום טוב, אף כך אהרן ובניו, כיון שהשלימו עבודת היום וקדושיו, עבודת כלים וקדושיו, הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה, ועשו יום טוב.

וישחט ויקח משה מדמו -
שלושה דמים האמורין בפרשה ואין דומין זה לזה:
הראשון טעון שש מתנות,
והשני שתים,
ושלישי שלוש עשרה,
לכך נאמר: וישחט ויקח משה מדמו.

ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית -
זה גדר האמצעי.

ועל בהן ידו הימנית -
זה הפרק האמצעי.

ועל בהן רגלם הימנית -
זה הפרק האמצעי.

ויקח את כל החלב וגו'. -
אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצווה למקום.
פירות - יש בהן מצוות הרבה תרומות ומעשרות חלה ובכורים הלקט והשכחה והפאה.
שערי בתים שערי מדינות - יש בהן מצווה למקום, שנאמר: וכתבתם על מזוזות וגו'.
בגדים - יש בהן מצווה למקום, שנאמר: לא תלבש שעטנז.
טלית - יש בו מצווה למקום, שנאמר: גדילים תעשה לך.
בהמה טהורה - יש בה מצווה למקום, שנאמר: כל הבכור וגו'.
בהמה טמאה - יש בה מצווה למקום, שנאמר: ופטר חמור וגו'.
חיה הגדלה במדבר והעוף הפורח באויר - הזהיר עליהן הכתוב אם יבואו לידך לא יהו מחוסרין מצווה, שנאמר: אשר יצוד ציד וגו'.
ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמן עשאן כלל: אך כל חרם אשר יחרים איש לה'.
קדשי מקדש קדשי גבולין - (כלו קדש) יש בהן מעלות ע"ג מעלות. כיצד?
פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין - אמר הכתוב: יהי דמם ואימוריהן למזבח.
עולה - כולה כליל לאישים, אמר הכתוב: יהא עורה מתנה לכהנים.
שלמים - הנאכלין לבעלים, אמר הכתוב: יהא דמן ואימוריהן למזבח, לכך נאמר: ויקח את החלב ואת האליה החזה ושוק הימין הייתה תרומתן למזבח.

ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו -
וכי כל הקרבנות כולן ניתנין לידי בעלים?
אלא ללמדך היאך משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין.

וינף אותם תנופה לפני ה' -
הוא הדין: ללמדך תנופת הקרבנות.

ויקח משה אותם מעל כפיהם -
הוא הדין: ללמדך היאך כוהן נטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה.

מלואים הם לריח ניחוח -
מלמד שהמלואים קרוין ריח ניחוח.
והרי דברים קל וחומר: מלך ב"ו קנה לו אוהב ועשה לו יום טוב.
מלך מלכי המלכים הקב"ה שהעמיד לו כוהן על אחת כמה וכמה!

ויקח משה את (המנחה) [החזה] ויניפהו תנופה לפני ה' -
מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
וכן הוא אומר: מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם וגו'.

מאיל המלואים למשה היה למנה -
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי ששמש בכהונה גדולה שעה אחת נוטל לו חלק בכהונה, המשמש בכהונה לעולם על אחת כמה וכמה!

מלואים -
(כתוב בפרשת ואתה תצוה).

אמר רב:
משה רבינו כוהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר: מאיל המלואים למשה היה למנה.
מיתיבי: והלא פנחס היה עמהן, ואם איתא לימא: והלא משה היה עמהן. דילמא שאני משה דטריד בשכינה, דאמר מר:
משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד.
מיתיבי: לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל - אם נאמר קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים, ואם נאמר קדשים קלים למה נאמר קדשי קדשים?
אם נאמר קדשי קדשים ולא נאמר קדשים קלים, הייתי אומר קדשי קדשים הוא אוכל שהרי הותרו לזר ולהם, קדשם קלים לא יהא אוכל.
ואם נאמר קדשים קלים ולא אמר קדשי קדשים, הייתי אומר בקדשים קלים יהא אוכל שהן קלים, קדשי קדשים לא יהא אוכל, לכך נאמרו שניהם.
מאי זר לאו משה?
לא, בבמה וכדברי האומר: יש מנחה בבמה.
מיתיבי: מרים מי הסגירה?
אם תאמר משה הסגירהנ - זר הוא ואין זר רואה את הנגעים.
ואם תאמר אהרן הסגירה - אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים.
אלא כבוד גדול חלק הכתוב למרים באותה שעה: אני כוהן אני מסגירה אני חולטה ואני (פורעה) [פוטרה].
קתני מיהת משה זר היה!

א"ר נחמן בר יצחק:
שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה.

ומסל המצוות -
המלואים היו באים כמצה של תודה חלות ורקיקין ורבוכה.
מנא הני מילי?

אמר רב חסדא:
אמר קרא: ומסל המצוות אשר לפני ה' [וגו'].
בשלמא חלות חלות, רקיקין רקיקין, חלת לחם שמן מאי ניהו?
לאו רבוכה.

מתקיף לה רבינא:
ואימא מנחתא דמשחא?
אלא כדדרשי רב נחמן: (כתוב בפסוק זה קרבן אהרן ובניו).

חזה התנופה -
תנו רבנן:
אי זהו חזה?
שרואה פני הארץ. למעלה - עד הכרס, למטה - עד הצואר, וחותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך, זה הוא חזה הניתן לכהנים.

ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח -
שלושה דמים האמורין בפרשה, אין דומין זה לזה.
הראשון טעון שש מתנות.
השני שתים.
והשלישי שלוש עשרה.

הראשון - טעון שש מתנות - זריקה ומתן סביב, הזיה וחטוי יציקה וכפרה.
השני – שתים - זריקה ומתן סביב.
והשלישי - שלוש עשרה - טעון שש מתן בהונות: שלוש באהרן ושלש בבניו.

ויש אומרים:
תשעה: שלש באהרן ושש בניו.

ויש אומרים:
חמישה עשר: שלוש באהרן שתים עשרה בארבעה בניו, שנאמר: אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן.
טעון זריקה לגבי מזבח, טעון שש הזיות - שלוש באהרן ושלש בבניו.

ויש אומרים:
תשע: שלוש באהרן ושש בבניו.

ויש אומרים:
חמש עשרה: שלוש באהרן ושתים עשרה בבניו.

ויז על אהרן על בגדיו -
הא למדת, שלא שלם קדוש אהרן ובניו אלא בהזאת דם.

ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו -
כמה שנאמר להלן: ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד. וכתיב: והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו - מלמד שהמלואים מותרין לשרפה.

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים -
מכאן אמרו בכ"ג באדר קרבו מלואים עשרים ושלושה ושבעה הרי שלושים. באחד בניסן שלמו המלואים.

כי שבעת ימים ימלא את ידכם -
כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן בכל בקר ובקר, מקריב קרבנותיו עליו, ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פרקו.

ר' יוסי בר"י אומר:
אף בשמיני העמידו ופרקו.

כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם -
אמר להם: כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים.

בזאת יבא אהרן אל הקדש -
במה שאמור בענין המלואים.
מה אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה מסור לו כל שבעה כדי לחבבו בעבודה, אף לדורות כ"ג פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה לאפוקי צדוקין מוסרין לו כל ז' כדי לחבבו בעבודה.

מכאן אמרו:
שבעת ימים קודם יום הכפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו כו'. וכשם שמפרישין כוהן גודל מביתו כך מפרישים כוהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה. ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהו שם.
[וא"ת במלויאם דם הכא מים?]
אמרת: נכנסו מים תחת דם.
ואומר: כאשר עשה ביוםהזה ציווה ה' לעשות וגו' - לעשות אלו מעשה פרה.

לכפר -
אלו מעשה יום הכפורים.
האי בזאת מיבעי ליה לגופיה: בפר בן בקר לחטאת?
אם כן נכתוב רחמנא: בזה וכו' מאי בזאת?
שמע מינה תרתי.
מאי ואומר?
וכי תימא יום כפור קמא הוא דבעי פרישה כדאשכחן במלואים וכו' אי נמי כוהן גדול קמא הוא דבעי פרישה, אבל יום הכפורים דעלמא לא, תא שמע: כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם.

ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים -
הרי דברים קל וחומר:
אם המקיים דברי ב"ו כך, המקיים דבריו של מקום על אחת כמה וכמה!

ויעש אהרן ובניו -
מלמד שהיו אהרן ובניו ששים ושמחים ששומעין דברים לקבל מפי משה כשומעין מפי הקב"ה, לכך נאמר: ויעש אהרן ובניו את כל הדברים.

אשר ציווה ה' ביד משה –
כדאי שליח לשולחו, כדאי המצוה למי שנצטוה.