ויהי ביום השמיני -
חכמות (נשים) בנתה ביתה.
רבי אבא בר כהנא פתר קריא:
באהל מועד.

חכמות (נשים) בנתה ביתה - זה בצלאל: וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.
חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעת ימי המלואים, הדא הוא דכתיב: כי שבעת ימים ימלא את ידיכם.
טבחה טבחה - אלו הקרבנות.
מסכה יינה - אלו הנסכים.
אף ערכה שלחנה - סדור לחם הפנים.
שלחה נערותיה תקרא - זה משה, הדא הוא דכתיב: ויהי ביום השמיני קרא משה.

עם חסיד תתחסד -
רבי נחמיה פתר קריא במשה:
בשעה שבא בחסידות, בא הקב"ה עמו בחסידות.
בשעה שבא בעקמומיות, באה הקב"ה עמו בעקמומיות.
ואימתי בא בעקמומיות?
בשעה שאמר: ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם.
אמר לו הקב"ה: זה שמי לפי שעה, אהיה אשר אהיה.
אימתי בא בתמימות?
בשעה שאמר לו: הראני נא את כבודך.
מה כתיב תמן?
אני אעביר כל טובי על פניך.
אימתי נתברר על עסקיו?
בשעה שאמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה.
אמר לו: שלח נא ביד תשלח.

אמר ר' שמואל בר נחמן:
כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הדא הוא דכתיב: גם מתמול,
גם משלשם,
גם מאז דברך אל עבדך
הרי ששה, בשביעי א"ל: שלח נא ביד תשלח.
אמר לו הקב"ה: חייך, שאני צוררה לך בכנפיך.
אימתי פרע לו?

ר' לוי אמר:
כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים, שיכנס לארץ ישראל, ובשביעי א"ל: כי לא תעבור את הירדן הזה.

רבי חלבו אמר:
כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, כסבור שלו היא, בשביעי אמר: לא שלך היא אלא של אהרן היא, הדא הוא דכתיב: ויהי ביום השמיני.
כל מקום שנאמר ויהי, אינו שמחה, שבאותו היום מתו נדב ואביהוא וזקני ישראל.

אמר ר' עקיבא:
נמשלו ישראל כעוף:
מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים,
כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם.

א"ר יוסי בן חלפתא:
גדולה זקנה, אם זקנים הם - חביבים הן, אם נערים הן - טפלה להן ילדות.

דתניא ר"ש בן יוחאי אומר:
לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים (כתוב ברמז ק"פ וברמז מאי טעמא)?
זה שאמר הכתוב: שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו'.
מי היה זה?
זה אהרן, שנאמר: ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו'.
א"ל משה: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם, ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקב"ה ימי אבלות עד שלא הביא את המבול, שנאמר: ויתעצב אל לבו - ואין עציבה אלא אבל, שנאמר: כי נעצב המלך על בנו.
וכן עזרא אמר לישראל: ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם.
וכתיב: יא ויהי לשבעת הימים ומי המבול.
והיו משמרים אהרן ובניו, ולא היו יודעים על מי משמרים, לכך נאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע.
ועת ומשפט ידע (לכהנים) [ולב חכם] - זה משה.
שכבר א"ל הקב"ה: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. והיה משה משמש שבעת ימי המלואים, ומתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בי, לא עשה אלא אמר לאהרן: שמרו אבלות שבעת ימים. בא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהם מדת הדין ונשרפו.
אמר לו משה: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.
והיכן דבר?
במדבר סיני: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.

ויהי ביום השמיני -
זה אחד מן הכתובים שצריכין להדרש:
נאמר כאן: ויהי ביום השמיני.
ונאמר להלן: ביום השלישי,
אין אנו יודעים אם שלישי למנין אם שלישי לשבת אם שלישי לחדש?
כשהוא אומר: כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ויהי ביום השלישי - הוי שלישי למנין שהוא ששה בחדש.
וכאן נאמר: ויהי ביום השמיני - אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש?
כשהוא אומר: כי שבעת ימים ימלא את ידכם - הוי שמיני למנין ולא שמיני לחדש.
אותו היום נטל עשר עטרות:
ראשון למעשה בראשית,
ראשון לנשיאים,
ראשון לראשי חדשים,
ראשון לשכינה בישראל,
ראשון לכהונה,
ראשון לעבודה,
ראשון לירידת אש,
ראשון לאכילת קדשים,
ראשון לאיסור הבמות,
ראשון לברך את ישראל.

ויהי ביום השמיני -
הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו.
או יכול שמיני בחדש?
כשהוא אומר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן - מלמד שבראש חודש הוקם המשכן.
יכול הוקם המשכן בראש חודש ושרתה השכינה בשמיני בחדש?
תלמוד לומר: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן - מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה בו. ובו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן, שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו עד שבא אהרן ושמש בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו, שנאמר: כי היום ה' נראה אליכם.
מה תלמוד לומר: ויהי?
מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנברא בו העולם.
במעשה בראשית הוא אומר: ויהי ערב ויהי בקר.
וכאן הוא אומר: ויהי.
וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן, שנאמר: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה.
מהו הברכה שברכן?
אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

רבי מאיר אומר:
כך ברכם: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'.
והם אומרים: ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'.
על אותה שעה הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון - בנים המצוינים.
במלך שלמה - במלך שהשלום שלו.
בעטרה שעטרה לו אמו - זה אהל מועד שמצויר בתכלת וארגמן ובתולעת שני ושש.
אמו - אין אמו אלא ישראל, שנאמר: ולאומי אלי האזינו.
ביום חתונתו - ביום ששרתה שכינה בבית.
וביום שמחת לבו - ביום שירדה אש חדשה מן השמים ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.

קרא משה לאהרן ולבניו -
לפי שכבדו המקום לאהרן תחלה, אף משה כבדו בסוף.
מנין שכבדו המקום לאהרן תחלה?
שנאמר: ועלית אתה ואהרן עמך.

קח לך -
(כתוב ברמז שע"ח):

בן בקר לחטאת -
תנא: פר האמור בתורה סתם עשרים וארבעה חדש ויום אחד, דברי ר' מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר:
כל מקום שנאמר: עגל בתורה סתם - בן שנה,
בן בקר - שתים,
פר - בן שלש.

רבי אליעזר אומר:
בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום.

אמר רבי יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש.

רבי מאיר סבר:
מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי ליה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך, אי הוה כתיב: שש מאות ואחת כדקאמרת, השתא דכתיב: באחת ושש מאות - אשש מאות קאי, ומאי אחת?
אתחלתא דאחת קאמר.

ורבי אלעזר מאי טעמא כתוב: בראשון באחד לחדש?
מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש, שמע מינה יום אחד בחדש חשוב חדש. ומדיום אחד בחדש חשוב חדש, שמע מינה שלשים יום בשנה חשוב שנה, מה חדש למניו, אף שנה למנוייה.

ויאמר אל אהרן קח לך עגל -
מלמד שאמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש, שמא ישכחך בבואך למקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכין כפרה, שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת.
וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?
אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף.
יש בידכם בתחלה: וישחטו שעיר עזים.
ויש בידכם מסוף: עשו להם עגל מסכה.
יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר,
יבא עגל ויכפר על מעשה העגל.

ושור ואיל לשלמים -
לפי שנדמית עבירה לשני מינין, שנאמר: ויעשו להם עגל.
ולהלן הוא אומר: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב,
יבא שור ויכפר על מעשה שור,
יבא עגל ויכפר על מעשה העגל.

תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר: לזבוח לפני ה'.
אמרו ישראל לפני משה: וכי היאך מדינה מקלסת המלך, ואינה רואה פני המלך?
אמר להם: על מנת כן: כי היום ה' נראה אליכם (כתוב בתחלת וירא אליו).

ויקחו את אשר צוה משה -
בזריזות.

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' -
קרבו בשמחה ועמדו לפניו.

משל למי שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה להעמיד חוגרת מתניה וקושרת כתפותיה והיתה משמשת יותר מדאי.
אף כך ישראל, כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולן בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'.

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו -
אמר להן משה לישראל:
אותו יצר הרע העבירו מלבבכם, ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: ומלתם את ערלת לבבכם וגו', מפני מה?
כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'.

ויאמר משה אל אהרן -
זה שאמר הכתוב: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' - מלמד ששלשתן שקולין זה כזה.

קרב אל המזבח -
משלו משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו. נכנסה אחותה אצלה אמר לה הָגֵיסִי דעתיך, בואי ושמשי את המלך.
כך אמר ליה משה לאהרן: אהרן אחי, למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום? הגס דעתך בא ועבוד עבודתך.

ויש אומרים:
שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתיירא ממנו. נכנס משה אצלו ואמר לו: אהרן אחי, ממנו אתה מתירא?!
הגס דעתך, בא וקרב אליו, לכך נאמר: קרב אל המזבח.

ויקרב אהרן אל המזבח -
בזריזות וישחט את עגל החטאת אשר לו - בקרבנו התחיל.

ויקרב את קרבן העם -
משנפנה מקרבנותיו באלו לקרבן העם.
תדע, שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם, שקרבן העם אין מכפר על הכהנים וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם, שנאמר: ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם.

וישחטהו ויחטאהו כראשון -
מה הראשון טעון חטוי,
אף זה טעון חטוי.

ומה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע,
אף זה טעון שתי מתנות שהן ארבע.

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט -
מה עולה טעונה הפשט ונתוח,
אף זו טעונה הפשט ונתוח.

מה עולה כולה כליל לאישים,
אף כולה כליל לאישים.

מה עולה עומד בצד המזבח וזורק,
אף זו עומד בצד המזבח וזורק.

מה עולה פקעו אברים מעל המזבח מחזירין למערכה,
אף זו פקעו אברים מעל המזבח מחזירן למערכה.

תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא:
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט -
כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שטעונה סמיכה.
אמר ליה: דאמר לך מני?

בית שמאי היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה.
דאי בית הלל כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה, עולת חובה נמי לא תבעי קרא דתגמר מעולת נדבה.
וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי, דילמא מעולת חובה גמרי, ועולת חובה גופה בעי קרא.
ובית הלל, מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי?
שכן מצויה, מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל?
אלא אתיא מבינייא.

ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה -
נאמר כאן מלוי
ונאמר להלן מלוי,
מה מלוי האמור להלן מלא קומצו,
אף מלוי האמור כאן מלא קומצו,

מה מלוי האמור כאן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה – פסול,
אף מלוי האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה – פסול.

אמר רב:
כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב.

ושמואל אמר:
גרש ושמן מעכבין, ואין דבר אחר מעכב וכו'.
והכא במלא קומצו בקומצו קמיפלגי.
דתניא: מלא קומצו – בקומץ, שלא יעשה מדה לקומץ.

רב סבר:
הא נמי תנא ביה קראי: ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה.

ושמואל אמר:
דורות משעה לא ילפינן. ולא יליף, והתנן:
כלי הלח מקדשין את הלח וכו'
ואמר שמואל:
לא שנא אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, דכתיב: שניהם מלאים סלת.
שאני התם, דתנא ביה קרא תריסר זמני.

א"ל רב כהנא ורב אשי לרב:
הרי הגשה דתנא ביה קרא ולא מעכבת, דכתיב: זאת תורת המנחה. ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא, דתניא: לפני ה' - יכול במערב וכו'.

קמץ בשמאל פסול.
מנא הני מילי?

א"ר זירא:
אמר קרא: ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה - כף זה איני יודע מה הוא?
כשהוא אומר: ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית כאן כף שמאל, הא כל מקום שבכף אינו אלא ימין, והאי מבעי ליה לגופיה?
שמאלית אחרינא כתיב.
ואימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות?
שמאלית אחרינא כתיב, כאן שמאלית ואין אחר שמאלית. אדרבה, מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית?
ארבעה שמאלית כתיבי, תרי בעני ותרי בעשיר.

א"ל ר' ירמיה לר' זירא:
על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית –
דכתיבי בשמן מצורע עשיר, למה לי?
חד להכשיר צדדין, וחד לפסול צידי צדדין.

על דם האשם ועל מקום דם האשם -
למאי אתיא?
הני צריכי. דאי כתב רחמנא: על דם האשם, הוה אמינא וכו', דוקא נתקנח אבל איתיה הוי ליה חציצה, קא משמע לן.

אמר רבא:
מאחר דכתיב: על דם האשם ועל מקום דם האשם.
וכתיב: ימנית בדם, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיבי בשמן דמצורע למה לי?

אלא אמר רבא:
יד יד – לקמיצה, רגל רגל – לחליצה, אזן אזן לרציעה.
שמאלית למאי אתא?

אמר רב שישא בריה דרב אידי:
לפסול ימין דכהן במצורע. שלא תאמר: ומה אם במקום שלא נתרבה שמאל נתרבה ימין, במקום שנתרבה שמאל אינו דין שנתרבה ימין?!
ואידך, שמאלית למאי אתא?

לכדתנא דבי רבי ישמעאל:
כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר -
מה זה בא ללמדנו?
אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, הרי כבר נאמר: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, אם כן למה נאמר: ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר?
מלמד ששתי מנחות היו שם, אחת אם העולה ואחת בפני עצמה.

וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם -
מכאן למדו:
שלמי צבור.

ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה' -
להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו, שבשעה קלה למדו שבע עבודות:
שחיטה,
וקבלה,
זריקה,
והזאה,
וחטוי,
יציקה,
וכפרה.

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם -
באותה שעה זכה במתנות כהונה,
באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.

מה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?
שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת.
מה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים?
דכתיב: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם - וברכת הקב"ה שלום הוא, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

ברכת כהנים כיצד?
במדינה אומר שלש ברכות,
במקדש ברכה אחת.

במקדש הוא אומר את השם ככתבו,
ומדינה בכנוי.

במדינה כהנים נושאים את כפיהם כנגד כתפותיהם,
ובמקדש למעלה מראשיהם, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ.

ר' יהודה אומר:
אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.

א"ר יהושע בן לוי:
כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת - מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.
איני, והא רבי אמי ור' אסי סלקי.
רב אמי ור' אסי מיעקר הוו עקרי, מימטי הוא דלא מטי.

וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים -
משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה.

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד -
כיון שראה אהרן שקרבו כל הקבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. כך עשה לי משה אחי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל.
כשיצא משה, א"ל: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל?! מיד נכנס משה ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר: ויבא משה [ואהרן] אל אהל מועד.

ותצא אש מלפני ה' -
כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, פתחו פיהם ואמרו שירה. ועל אותה שעה הוא אומר: רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה.

רבי יהודה אומר:
כתיב: וידבר העם באלהים ובמשה - שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו, ומכבודו שהוא אש אוכלה אש שלח בהם אש, ואותה האש שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה אלא נכנסה אל אהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה אש יוצאה ואוכלת אותם.

ותרד אש מן השמים - אין כתיב כאן אלא: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח.
ואותה האש יצאה ואכלה עדת קרח, שנאמר: ואש יצאה מאת ה'.
ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן, שנאמר: ותצא אש מלפני ה'.
אין אדם יוצא מן העולם עד שתעבור עליו מאותה האש, שנאמר: ותשקע האש.

וירא כל העם וירונו -
וכן הוא אומר: וכל בני ישראל רואים ברדת האש וגו', לכך נאמר: רננו צדיקים בה', רננו צדיקם לה' אין כתיב כאן אלא בה', בזמן שהם רואין אותו.
וכן אתה מוצא: וירא ישראל את היד הגדולה, התחילו מרננים אז ישיר משה וגו'.
והרשעים אינם מרננים עד שהוא מביא עליהם מכות, שנאמר: ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם -
זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם.

ויברכם -
בעמידה.
אתה אומר בעמידה, או בעמידה ושלא בעמידה?
תלמוד לומר: לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו.
מקיש ברכה לשירות:
מה שירות בעמידה,
אף ברכה בעמידה.

וכן הוא אומר: ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו (השמימה) [לשמים].
בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה, מה נאמר בהן?
ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים.
אבל בדורות אחרים שהיו עובדים עבודה זרה, מה נאמר בהן?
ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע.

ויברכם -
זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה, וחזר ופרש להלן:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד -
למה נכנס משה עם אהרן?
ללמדו על מעשה הקטרת.
או לא נכנס אלא לדבר אחר?
הריני דן: ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה.
ומנין לביאה שטעונה ברכה?
ודין הוא: ומה אם יציאה שאינה טעונה רחיצה טעונה ברכה, ביאה שטעונה רחיצה אינו דין שתטעון ברכה?!
או חילוף: ומה אם היאה שאינה טעונה ברכה טעונה רחיצה, יציאה שטעונה ברכה אינו דין שתטעון רחיצה?!
לא, אם אמרת בביאה שכן נכנס מחול לקודש, תאמר ביציאה שיוצא מקודש לחול.
בטל החילוף וחזרנו לדון: ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה, הא למה נכנס משה עם אהרן?
ללמדו על מעשה הקטרת.

ותצא אש מלפני ה' -
כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, נפלו על פניהם ושבחו לשמים.
כך נפלו על פניהם בימי שלמה, שנאמר: וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
על אותה שעה הוא אומר: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם - כימי משה.
וכשנים קדמוניות - כימי שלמה.

רבי אומר:
כימי עולם - כי מי נח זאת לי.
וכשנים קדמוניות - כשנות הבל, שלא היתה עבודת אלילים בעולם.