שפתי חכמים, ויקרא פרק יא


[רש"י: (א) אל משה ואל אהרן - למשה אמר [ל] שיאמר לאהרן:
לאמר אליהם - אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר.
או אינו אלא לאמר לישראל?
כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל.
הא מה אני מקיים לאמר אליהם?
לבניו לאלעזר ולאיתמר:]

אות ל
דשלש עשרה דברות נאמרו בתורה אל משה ואל אהרן, וכנגדן כתיב שלש עשרה מיעוטים למעט שלא דבר הקדוש ברוך הוא עם אהרן אלא עם משה לבדו, כדלעיל בפרשת ויקרא.

[רש"י: (ב) דברו אל בני ישראל - את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה:
זאת החיה - לשון חיים [מ], לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:
זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה [נ] ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו:
את זה תאכלו וגו' - אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם.
וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף.
וכן בשרצים וזה לכם הטמא:
זאת החיה מכל הבהמה - מלמד שהבהמה [ס] בכלל חיה:]

אות מ
דאם לא כן, זאת חיה אשר תאכלו מכל הבהמה מיבעי ליה.

אות נ
פירוש משום דמלת זאת מורה באצבע על הרמוז אליו וכשדבר עמו ה' לא היה שם שום טמא. רא"ם האריך וקצרתי.

אות ס
דלא היה לו לומר, רק זאת החיה וגו'. אף על גב דמפיק ממלת החיה לשון חיים, יש לומר דדייק מה"א יתירא דבתיבת החיה, אלא דבא ללמד כו'.

[רש"י: (ג) מפרסת – כתרגומו [ע]: סדיקא:
פרסה - פלאנט"ה בלע"ז [כף רגל]:
ושסעת שסע - שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין.
כתרגומו: ומטלפא טלפין.
שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה מחוברות:
מעלת גרה - מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:
גרה - כך שמו.
ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (ש"ב יד יד), שהוא נגרר אחר הפה.
ותרגומו: פשרא.
שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונימוח:
בבהמה - תיבה זו יתירה היא [פ] לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:
אתה תאכלו - ולא בהמה טמאה. והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה [צ] ולא תעשה:]

אות ע
רוצה לומר שאינו מגזרת פרסה אלא לשון סדוקה היא ופרסה היא פלנט"א בלע"ז ובלשון אשכנז כסו"ט. והוכחת התרגום הוא מדכתיב: ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס. והלא לכולם יש פרסה שדורסים בה על הארץ אלא על כרחך מפרסת לשון סדוקה היא.

אות פ
דהא כבר כתיב אשר תאכלו מכל הבהמה, אלא תיבה זו יתירה כו' ודומה כאלו כתיב אשר תאכלו מכל הבהמה אשר בבהמה, היינו השליל שנמצא בבהמה, דאשר תאכלו מכל הבהמה קאי אכולה פרשה.

אות צ
דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ולא תעשה כתיב בהדיא בסמוך את זה לא תאכלו וגו' אבל לא בא ללמד כפשוטו שמותר לאוכלו, דהא כבר אמר אשר תאכלו מכל הבהמה כו'.

[רש"י: (ח) מבשרם לא תאכלו - אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין?
אמרת קל וחומר [ק].
ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':
מבשרם - על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים:
ובנבלתם לא תגעו -
יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה?
תלמוד לומר: אמור אל הכוהנים וגו' (ויקרא כא א), כוהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין.
קל וחומר.
מעתה ומה טומאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כוהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן.
ומה תלמוד לומר לא תגעו? [ר]
ברגל. זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:]

אות ק
ואם תאמר, אין מזהירין מן הדין. ויש לומר, דשאני הכא דיש בו עשה. אותה תאכלו, פירש רש"י ולא בהמה טמאה. וזה קאי על כל בהמה טמאה, דהא כתיב אותה תאכלו משמע הם שכתובים בפרשה מותר לאוכלה, אבל שאר בהמות שאין בהם סימנים, אף שלא כתובים בפרשה אסור לאוכלם. אם כן יש עשה אף על בהמות שאין בהם סימן טהרה, מזהירין נמי מן הדין שיהא בו נמי לא תעשה, אבל היכא דאין עשה אין מזהירין מן הדין. (רא"ם).

אות ר
ברגל, פירוש ביום טוב. כלומר, שכל ישראל חייבין לטהר עצמן ברגל, מפני עולת ראיה שחייב להביא לעזרה, מה שאין כן בשאר ימות השנה.

[רש"י: (יא) ושקץ יהיו - לאסור את עירוביהן [ש], אם יש בו בנותן [ת] טעם:
מבשרם - אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות:
ואת נבלתם תשקצו - לרבות יבחושין [א] שסיננן.
יבחושין מושקירונ"ש בלע"ז [יבחושין]:]

אות ש
משום דקרא יתירא היא, דהא כתיב לעיל מיניה שקץ הם.

אות ת
היינו מין בשאינו מינו אבל מין במינו טמא אחד במאתים טהור מותר.

אות א
פירוש, דבר שמתגדל במים שבכלים אין בו צד איסור. ואת נבלתם תשקצו בא לרבות מיד שנתפרשו מן המים, כגון שסיננן מן המים אסורים הם כיון שפירשו ממקום רבותייהו.

[רש"י: (יב) כל אשר אין לו וגו' - מה תלמוד לומר? [ב]
שיכול [ג] אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה.
השירן במים מנין?
תלמוד לומר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן [ד] בעלייתו מותר:]

אות ב
דקרא יתירא הוא שכתוב לעיל וכל אשר אין לו סנפיר וגו'.

אות ג
כלומר אלו לא נכתב מקרא זה הוה אמינא אין לי וכו'.

אות ד
אבל מקרא קמא ליכא למשמע דאם לא כן במים מיבעי ליה ולא בימים ובנחלים. אלא ללמד, בימים ובנחלים שהם מושכים ונובעים הוא דאסירי אי לית ליה סימנים, הא בכלים שיחין ומערות אף על פי דלית בהו סימנים אכול עיין שם.

[רש"י: (יג) לא יאכלו - לחייב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך.
או אינו אלא לאסרן בהנאה?
תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה [ה] אסורין בהנאה מותרין.
כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם [ו], וכולן מין אחד:]

אות ה
מדשני משה רבינו עליו השלום במשנה תורה וכתב לא תאכלו ולא כתב לא יאכלו דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, כמו ששמע הדבור מפי הקדוש ברוך הוא. אלא ודאי כך קבל מסיני, דהאי לא יאכלו דכתיב גבי עופות טמאים לאו לאוסרן בהנאה הוא דאתא, ועל כרחך לחייב על המאכילן לקטנים.

אות ו
ואם תאמר היאך מוסב זה על ענין שפירש רש"י לפניו. ויש לומר השתא דפירש לפניו דעופות הטמאים שכתובים בתורה בהדיא מותר בהנאה, מדכתיב לא תאכלו, מצינו לפרש היכא דכתיב למינה למינו למינהו, אף שאין דומין זה לזה לא במראיהן ולא בשמותיהן הכל מין אחד הוא, אבל אם היו אותן שכתובים בהדיא אסורים בהנאה, מדכתיב לא יאכל, הוה מפרשינן היכא דכתיב למינה למינו למינהו, לא ללמד בא שמינה ממש הוא, אלא אלו שדומין במראיהן ובשמותיהן אסורים כמו אלו שכתובים בתורה, אבל אלו שאין דומין להם במראיהן ובשמותיהן, אותן אינן מינן ואינן חמורים כאותן שכתובים בהדיא, שהן אסורים בהנאה ואין בהם אלא איסור אכילה אבל השתא דאמרינן אפילו אותן שכתובים בהדיא אין בהם איסור הנאה אם כן איך יכולים לומר אותן שאין כתובים בהדיא חמור יותר על כרחך להורות בא שמין אחד הוא וקל להבין.

[רש"י: (כג) וכל שרץ העוף וגו' - בא ללמד שאם יש לו [ז] חמש טהור:]

אות ז
דאם לא כן למה לי האי, הא לעיל כתיב אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו', משמע דהני ארבע מינים דוקא, אבל שאר שרצי העוף שיש להם ארבע רגלים אסורים לאכול. אלא ודאי ללמד בא וכו'.

[רש"י: (כד) ולאלה - העתידין להיאמר למטה בעניין [ח]:
תטמאו - כלומר בנגיעתם יש טומאה [ט]:]

אות ח
ולא אדלעיל קאי, אבהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים.

אות ט
כלומר לא שמצוה אותם לטמאות אלא הכי פירושו: שאם תגעו בם תהיו טמאים.

[רש"י: (כה) וכל הנשא מנבלתם - כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע [י], שהיא טעונה כבוס בגדים:]

אות י
כתב הרא"ם לא שמעתי טעם נכון על זה מה בא להשמיענו בזה הכלל, הרי בהדיא כתיב פה שבטומאת מגע אינו טעון כיבוס בגדים, ובטומאת משא טעון כיבוס בגדים. ואם להודיע שבכל מקום הוא כמו שכתוב פה, למאי נפקא מינה. ושמא יש לומר, שבא להשמיענו בזה שאין טומאת מגע למדה מקל וחומר מטומאת משא להטעינה כיבוס בגדים, ומה משא שאינה נוהגת בשרצים טעון כיבוס בגדים, מגע שנוהגת בכל מיני טומאות אינה דין שטעונה כיבוס בגדים ועל זה פירש רש"י כל מקום שנאמר טומאת משא חמורה מטומאת מגע, ולא תמצא בשום מקום טומאת מגע שחייב בה הכתוב כיבוס בגדים. ואילו היתה טומאת מגע טעונה כיבוס בגדים מקל וחומר, לא לישתמיט קרא בשום דוכתא דלכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו. וכהאי גוונא איתא בפרק קמא דחולין (דף כ"ג). (הרא"ם).

[רש"י: (כו) מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובעניין שבסוף הפרשה [כ] פירש על בהמה טהורה:]

אות כ
כלומר חילקן הכתוב לשנים לומר ששחיטת בהמה טהורה אם היתה טריפה ושחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה ומשום הכי כתיב התם וכי ימות וגו' דוקא מתה מטמאה טומאת נבילה אבל טריפה אף על פי שסופה למות אם שחטה טהורה מטומאת נבילה. אבל בהמה טמאה, בין מתה בין שחוטה, אין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה, ולכן נכתב בה בנבלתה סתם בין על ידי מיתה בין על ידי שחיטה. (הרא"ם).

[רש"י: (כז) על כפיו - כגון כלב ודוב [ל] וחתול:
טמאים הם לכם - למגע:]

אות ל
פירוש, שאין כפות רגליהם מכוסות בטלפים.

[רש"י: (לב) במים יובא - ואף לאחר טבילתו טמא הוא [מ] לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:]

אות מ
כלומר שלא תאמר שמפני שיובא במים דהיינו שטבל, יטמא עד הערב, כפי מה שיובן מבמים יובא וטמא עד הערב. לפיכך הוסיף, אף לאחר טבילתו אינו מועיל לו לצאת מטומאתו לתרומה עד שיעריב שמשו.

[רש"י: (לג) אל תוכו - אין כלי חרס מיטמא [נ] אלא מאוירו:
כל אשר בתוכו יטמא - הכלי חוזר ומטמא [ס] מה שבאוירו:
ואתו תשבורו - למד שאין לו טהרה [ע] במקווה:]

אות נ
כלומר אם הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה בו טמא, ומגבו טהור אפילו נגעה בו טומאה ויליף לה מכל אשר בתוכו יטמא. מה תוכו, כשהכלי מטמא אוכלים שבתוכו, אפילו אינו נוגע בהן הטומאה טמאים. דהא אפילו אם היה הכלי מלא חרדל הכל טמא, אף על פי שאין הכלי נוגע בכולם אלא מה שסמוך לדפנות. שאי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה, שהרי אין אוכל מטמא אוכל. ועוד, אם כן זה שני וזה שלישי ואין שלישי מטמא רביעי, אלא על כרחך מאויר כלי חרס הם נטמאים אף תוכו האמור באזהרת טומאה לכלי, אף על פי שלא נגעה טומאה בכלי אלא תלויה בו - טמא הכלי.

אות ס
מדלא כתיב כל אשר יגע בתוכו,, אלא אפילו לא נגע אלא שבא לאוירו - טמא. אי נמי, לא שהכלי הוא כאלו מלא טומאה דמה שבתוכו נוגע בו, דאם כן למה נתמעטו כלים מליטמא מאויר כלי חרס, כדלקמן ברש"י. אלא ודאי הכלי עצמו קבל טומאה מהשרץ שבאויר, והכלי נעשה ראשון וחוזר ומטמא מה שבתוכו לעשותו שני. ונתמעטו כלים, שאין כלי ראשון מטמא כלי. (הרא"ם).

אות ע
כלומר אם אתה רוצה לטהרו מידי טומאתו, שברהו עד שלא יהא ראוי לתשמישו הראשון. שאם עשוי לאוכלין ינקבהו עד שיוציא זיתים, ואם למשקה עד שינקב ככונס משקה.

[רש"י: (לד) מכל האכל אשר יאכל - מוסב על מקרא [פ] העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא.
וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא.
למדנו מכאן דברים הרבה:
למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם ואפילו נגוב [צ].
והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים.
שכך יש לדרוש המקרא אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל.
ועוד למדו רבותינו מכאן:
שאין ולד הטומאה מטמא כלים.
שכך שנינו:
יכול יהיו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס?
תלמוד לומר: כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל [ק] מיטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו.
ולמדנו עוד:
שהשרץ שנפל לאוויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טומאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהיטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן.
ולמדנו עוד:
על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו [ר], שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים.
ומהו אומר אשר יבוא עליו מים?
משנתלשו.
ולמדנו עוד:
שאין אוכל מטמא אחרים [ש] אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:]

אות פ
מפני שאין לו דביקות עם ואותו תשבורו הסמוך לו. ופירוש אשר יבא עליו מים - אשר באו עליו מפני שאשר יבא מורה אחר שהיה בתוך כלי חרס הטמא, אם יבא עליו מים יטמא. ואין הדבר כן, שהרי התורה אמרה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, ואז הוא טמא. והוסיף עוד הרב לומר והוא בתוך כלי חרס, שלא תאמר שכיון שנכנס לתוך כלי הטמא ואחר שיצא מן הכלי אם באו עליו מים יטמא, דנאמר שחוזר הטומאה וניער אחר שיבוא עליו מים. לכן אמר והוא בתוך הכלי.

אות צ
שהרי (לא) תלה הכתוב את טומאתו אחר ביאת המים סתם, לא שנא נגוב לא שנא לח.

אות ק
כתב הרא"ם: נראה לי דהאי ומשקה משבשתא היא, וצריך לגרוס אוכל מיטמא מאויר כלי חרס, לא אוכל ומשקה. שהרי המשקה דכתיב בקרא, כבר כתב רש"י לעיל שהוא בא להכשיר ואליבא דרבי אליעזר ולא ליטמא כרבי יודא וכרבי יוסי, ואם כן איך יתכן לומר אחר כך ועוד למדו רבותינו וכו'. ועוד, בתורת כהנים שלפנינו ובפסחים (דף כ') אינו כתוב, רק אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס.

אות ר
פירוש משנתלשו האוכלים מן הקרקע, דאם לא כן אין לך שלא בא עליו מים, ומהו אשר יבא עליו מים.

אות ש
רוצה לומר, בני אדם האוכלים אכילה שאין בה שיעור אינן טמאים. אבל אין פירושו שאין אוכל מטמא דברים אחרים כשאין בו שיעור, שהרי אפילו אם יש בו שיעור טומאה אין מטמא דברים אחרים, שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה. מצאתי. והא דלא מטמא את אחרים, ילפינן מדלא כתיב טמא אלא יטמא, והוי כאלו אמר טמא הוא ולא לטמא אחרים.

[רש"י: (לה) תנור וכירים - כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך [ת], ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה:
יתץ - שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:
וטמאים יהיו לכם - שלא תאמר מצווה אני לנותצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:]

אות ת
דאי לאו כלים המטלטלים הם אלא מחוברים לקרקע, אז לא מקבלים טומאה, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ומדכתיב יותץ, דמשמע שאין להם טהרה במקוה, משמע דשל חרס הם. והואיל והוא כלי חרס צריך לומר שיש להם תוך, דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו, ולאו דוקא חרס, שהרי אין שורפים אותן באש, אלא כיון שעושים אותן מטיט ומיבשין אותן בחמה קורין אותו חרס ויש לו כל דין כלי חרס.

[רש"י: (לו) אך מעין ובור מקווה מים - המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה [א].
ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו:
ונוגע בנבלתם יטמא - אפילו הוא בתוך מעין ובור [ב] ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר [ג] אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:]

אות א
ואם תאמר, והא לעיל דרש רש"י וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, קאי אהכשר טומאה ולא על טומאה עצמה, משום דסבירא ליה דאין טומאת משקה מדאורייתא. וזהו אליבא דרבי אליעזר דסבירא ליה הכי. והכא פירש דוקא המחוברים לקרקע אינן מקבלים טומאה, שמע מינה טומאת משקים דאורייתא. וזהו אליבא דרבי יהודה דסבירא ליה הכי. יש לומר, זהו שפירש רש"י ועוד יש ללמוד וכו' ואליבא דרבי אליעזר. והא דלא קאמר ויש אומרים, יש לומר דאף רבי יודא סבירא ליה נמי הכי, דסבירא ליה דתרווייהו יש ללמוד מזה, דשקולים הם ויבאו שניהם. (רא"ם).

אות ב
כלומר אם נגע בנבלה והוא בתוך מעין או בור יטמא, דקרא יתירא הוא למדרש הכי, והכי דרשינן ליה: אך מעין ובור ומקוה מים - הטמא הטובל בהן טהור. אבל הטהור העומד בתוכן אם נגע בשרץ טמא.

אות ג
כתב הרא"ם אבל בתורת כהנים שנו הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתם,, שאם זרעו זרעים טמאים ונשרשו בארץ הם טהורים, והמקוה נמי מטהרת את הטמאים, מה הארץ מצלת את הטהורים, כלומר הזרעים הנשרשים בארץ, מלטמא, אף מים כך. לכך נאמר והנוגע בנבלתם יטמא, שאין המים מצילים מלטמא.

[רש"י: (לז) זרע זרוע - זריעה של מיני זרעונין.
זרוע שם דבר הוא, כמו (דניאל א יב) ויתנו לנו מן הזרועים:
טהור הוא - למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות [ד] אוכל לקבל טומאה, עד שיבואו עליו מים:]

אות ד
פירוש, דמדכתיב בתריה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, מכלל דקרא דלעיל מיניה דכתיב טהור הוא - כשנפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו המים קמיירי. עיין בהרא"ם מה שהקשה הקושיות שהקשו בתורת כהנים ובתלמוד, דלמה לי קרא, תיפוק מדלעיל, והביא התירוצים שתירצו שם.

[רש"י: (לח) וכי יתן מים על זרע - לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין לך זרע שלא הוכשר:
מים על זרע - בין מים בין שאר משקין [ה], בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כוהנים [ו]:
ונפל מנבלתם עליו - אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת, שוב אינו נעקר הימנו:]

אות ה
דילפינן מים מים לגזירה שוה ממים דלעיל דגבי כלי חרס, ששם עשה בהן שאר משקים כמים.

אות ו
דכתיב וכי יותן מים על זרע, וכתיב בסמוך ונפל וגו', קרי בו נמי ונפל על מה שכתוב לפניו, ונפל זרע על מים.

[רש"י: (לט) בנבלתה - ולא בעצמות וגידים [ז] ולא בקרניים וטלפיים ולא בעור:]

אות ז
פירוש, כשפירשו ממקום חבורן. אבל כשהן מחוברים בבשר הנוגע בהן כנוגע בבשר, אי משום יד אי משום שומר.

[רש"י: (מ) והנשא את נבלתה - חמורה טומאת משא מטומאת מגע [ח], שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:
והאכל מנבלתה - יכול תטמאנו אכילתו? [ט]
כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון: אם תחבה לו חברו בבית הבליעה.
אם כן מה תלמוד לומר האוכל?
ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה [י] והוא כזית:
וטמא עד הערב - אף על פי שטבל צריך [כ] הערב שמש:]

אות ח
פירשתי לעיל. והא דפירש רש"י הכא, והא כבר פירש זה לעיל. יש לומר, דמדכתיב הכא והאוכל מנבלתה ליתן שיעור אוכל לנושא ולנוגע, הוה אמינא, כיון דהשוה אותן הכתוב לשיעור טומאה, הוא הדין נמי לענין כיבוס בגדים, משום הכי צריך רש"י לחזור ולפרש פה. ואין להקשות, מנא ליה לרש"י. כבר תירץ הרא"ם כיון דלא משתמיט קרא בשום דוכתא דליכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו.

אות ט
מה שפירש אותו אחר והנושא את נבלתה, שלא כסדר, כדי שידבק הנושא עם הנוגע, להודיע ההבדל שביניהם שטומאת משא חמורה מטומאת מגע, וכדפירש לעיל, דאם לא כן מה בא להשמיענו.

אות י
דהיינו חצי ביצה. והא דפירש רש"י לעיל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת, דהיינו ביצה שלימה. זה מיירי על ידי הדחק, והכא מיירי שלא על ידי הדחק.

אות כ
כבר פירשתי לעיל גבי במים יובא וטמא עד הערב, עיין עליו, וכן פירשתי כאן. והרא"ם פירש בענין אחר, שפירש: אף על פי שטבל צריך הערב שמש, דאם לא כן ואחר ירחץ במים וטהר מיבעי ליה. והערב שמש רוצה לומר ביאת אורו דהיינו צאת הכוכבים, דוטהר יומא הוא, דאם לא כן ויטהר מיבעי ליה. (פרק קמא דברכות). ופירש זה בכאן ולא באחריני, לפי שזה לא בא ללמד על שיטמאו עד הערב כאחריני, אלא ללמד שיעור לנושא ולנוגע. פירוש: אף על פי שכתב בפרשת אמור ובא השמש וטהר, ההיא בשאר טומאות, והאי בנבלת בהמה, וכתבינן בהאי ובהאי. עד כאן לשונו. והנראה לי כתבתי ודו"ק.

[רש"י: (מא) השרץ על הארץ - להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאוויר ושרצו הרי נאסרו:
לא יאכל - לחייב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים [ל], שאינו נראה אלא כרוחש ונד:]

אות ל
ואם תאמר היאך מוסב זה על מה שפירש רש"י לפניו? היה לו לפרש על הקרא. ויש לומר כדי שלא תאמר דלמא לא יאכל אתי לאסור שרצים בהנאה, ולא תאכלום דשרצים אתי לאסור באכילה דבר נמוך וקצר רגלים אף על גב דלאו שרצים הוא. ועל זה פירש ואין קרוי שרץ, ואם כן דבר נמוך היינו שרצים האמורים בתורה, אם כן לא תאכלו לא אתי אלא לשרצים. ומהשתא על כרחך לא יאכל לא אתי לאיסור הנאה, דהא כתיב לא תאכלום. וכן הא דפירש לעיל כל עוף שנאמר בו למינו, צריך לפרש בענין זה. מצאתי.

[רש"י: (מב) הולך על גחון - זה נחש.
ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו:
כל הולך - להביא השלשולין [מ] ואת הדומה [נ] לדומה:
הולך על ארבע - זה עקרב:
כל - להביא את החפושית אישקרבו"ט בלע"ז [חיפושית] ואת הדומה לדומה:
מרבה רגלים - זה נדל שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי"ש [נדל]:]

אות מ
הם התולעים הארוכים היוצאים מן הארץ שאין להם רגלים והם הנמצאים באשפות וביותר נמצאים בימות החמה אחר שיפסוק הגשם.

אות נ
כלומר, שיש להם סימני רגלים מעט, אלא שהם מתגלגלים על הבטן כמו הנחש.

[רש"י: (מד) כי אני ה' אלוהיכם - כשם שאני קדוש [ס] שאני ה' אלוהיכם, כך והתקדשתם קדשו את [ע] עצמכם למטה:
והייתם קדשים - לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא:
ולא תטמאו וגו' - לעבור עליהם בלאוין הרבה [פ]. וכל לאו מלקות.
וזהו שאמרו בתלמוד [מכות טז]:
אכל פוטיתא לוקה ארבע,
נמלה לוקה חמש,
צרעה לוקה שש:]

אות ס
פירוש משום דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה, ומשום הכי פירש כשם וכו'.

אות ע
דקרא יתירא הוא, שהיה די לומר והתקדשתם כי קדוש אני, אלא להכי אייתר למדרש הכי.

אות פ
דאם לא כן הא כבר כתיב לעיל ולא תטמאו וגו'.

[רש"י: (מז) להבדיל - לא בלבד השונה [צ], אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן:
בין הטמא ובין הטהר - צריך לומר בין חמור לפרה [ק] והלא כבר מפורשים הם?!
אלא בין טמאה לך לטהורה [ר] לך, בין נשחט חציו של קנה [ש] לנשחט רובו:
ובין החיה הנאכלת - צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם?!
אלא בין שנולדו בה סימני טרפה [ת] כשרה, לנולדו בה סימני [א] טרפה פסולה.]

אות צ
פירוש, הא דהזהיר להבדיל וגו' לא בלבד שילמוד וידע הלכותיהן, אלא צריך גם כן להטריח עצמו להכירן איזהו טמא ואיזהו טהור.

אות ק
פירוש, והלא כבר נתפרשו סימניהן איזו טמא ואיזהו טהור, ואם כן למה נאמר להבדיל.

אות ר
פירוש טמאה לך על ידי פעולתך וטהורה לך על ידי פעולתך.

אות ש
כלומר אם שחטת בבהמה כל הוושט וחציו של קנה בלבד טמאת אותה באכילה, אף על פי שהיא טהורה. בין נשחט רובו של קנה טהרת אותה באכילה (נחלת יעקב) אף על פי שהיתה עד הנה אסורה באכילה משום אבר מן החי.

אות ת
כגון נקבה הגרגרת או נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח וכיוצא בהן שהיא כשרה.

אות א
והן כל שמונה עשר טרפות שמנו חכמים עיין כל זה בפירוש חזקוני. (צדה לדרך) כתב החזקוני וזה לשונו בין שנולדו לו סימני טריפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הוושט והיינו סימני טריפה וכשרה משום דחיי ריאה תלויין בקנה בין שנולדו לו סימני טריפה ופסולה כגון שנקבה הריאה קודם שחיטת הקנה והכי איתא במסכת חולין עד כאן לשונו. ואני אומר לא זו העיר ולא זו הדרך. כיון שרש"י זכרונו לברכה, לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא ברייתא היא בתורת כהנים. וכבר הסכימו רוב מנין ורוב בנין דלית הלכתא כריש לקיש עיין שם.

הפרק הבא    הפרק הקודם