ספרא זבים פרק טו
פרשה א
[טו, ב]
בני ישראל -
מיטמאים בזיבה ואין הגוים מיטמאים בזיבה ואף על פי שאינן מטמאים בזיבה מטמאים בזבים ושורפים עליהם את התרומה ואין חייבין עליהם על ביאת המקדש. אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם.

איש -
אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן?
תלמוד לומר: איש איש דברי ר' יהודה.

ור' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן ולנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה.

(ב) כי יהיה -
מן הדבור ואילך.
והלא דין הוא, טימא בנגעים וטימא בזבים מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדבור.
קל וחומר, ומה אם נגעים שטימא בהם אנסים פטר בהם לפני הדבור, זבים שלא טימא בהם אנסים אינו דין שיפטר בהם לפני הדבור?
לא, אם אמרת בנגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן, תאמר בזבים שטומאתן וטהרתן בכל אדם הואיל וטומאתן וטהרתן ככל אדם לא יפטר בהם לפני הדבור?
תלמוד לומר: כי יהיה מן הדבור ואילך.

(ג) כי יהיה זב -
יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא?
ודין הוא, טימא בזב וטימא בזבה מה זבה מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף הזב במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

(ד) לא, אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים. תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד, הואיל והוא מטמא בג' ראיות ליום אחד יטמא מכל מקום?
תלמוד לומר: מבשרו, לא כל בשרו.

(ה) אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף הזב מקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

(ו) מבשרו -
עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו.
והלא דין הוא, ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים מטמאה בפנים כבחוץ, זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?
תלמוד לומר: מבשרו, עד שתהא טומאתו חוץ לבשרו.

(ז) מבשרו -
טמא ולא מחמת ד"א.

מיכן אמרו:

בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק בזיבה, במאכל ובמשתה בקפיצה במשא ובחולי ובמראה ובהרהור, משנזקק לזיבה אין בודקים אותו. אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים כי רגלים לדבר.

(ח) זובו טמא -
לימד על הזוב שהוא טמא.
הלא דין הוא,
ומה אם הזב שהזוב גרם לו טומאה הרי הוא טמא, הזוב שהוא גרם לטומאה אינו דין שיהא טמא?
שעיר המשתלח יוכיח שגרם לטומאה והרי הוא טהור.

(ט) אף אתה אל תתמה על הזוב שאף על פי שגרם לטומאה לא יהיה טמא?
תלמוד לומר: זובו הוא.

טמא

לימד על הזוב שהוא טמא.

(י) יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא?
תלמוד לומר: הוא, הוא טמא ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא אלא טהור.

(יא) אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין?
ודין הוא, ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאים ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?
הדם היוצא משם יוכיח שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור.

[טו, ג]
(יב) ואף אתה אל תתמה על מימי רגלים שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים?
תלמוד לומר: וזאת, לרבות את מימי רגלים.

(יג) יכול הזיעה והליחה סרוחה והראי יהו טמאים?
תלמוד לומר: הוא. אוציא את אילו שאינן מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?
תלמוד לומר: זאת.
נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב:
הליחה והזיעה סרוחה והראי טהורים מכולם.
דמעת עינו ודם מגפתו.
וחלב האשה מטמאים טומאת משקים.
זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.

פרק א
וזאת תהיה טומאתו בזובו -
בזובו תלוויה ואינה תלוויה בימים.

(ב) והלא דין הוא, ומה אם הזבה שהיא מטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?
תלמוד לומר: וזאת תהיה טומאתו בזובו, טומאתו בזובו תלוויה ואינה תלוויה בימים.

(ג) זובו -
רר זוב,
מלמד שהוא מטמא בג' ראיות, אין לי אלא גדולות קטנות מנין?
תלמוד לומר: תהיה, אפילו כל שהוא.
החתים אפילו כל שהוא, בשרו אפילו כל שהוא, אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות?
אלא ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש שהוא כמגדיון לשילוח שהם כדי שתי טבילות ובשני סיפוגים הרי זה זב גמור.

(ד) רבי אומר:
למה הדבר דומה?
לחבל של מאה אמה, ראה בתחילת מאה ובסוף חמישים ובסוף מאה אמה, הרי זה זב גמור. ראה בתחילת מאה בתוך חמישים ובסוף מאה או בתחילת מאה ולאחר חמישים ובסוף מאה אין זה זב גמור.

(ה) מזובו -
אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב.

(ו) והלא דין הוא, ומה אם הזבה שאין סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?
לא, אם אמרת בזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראייה אחת, תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראייה אחת, הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות?
תלמוד לומר: מזובו, אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.

(ז) טומאתו בזובו -
בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.
והלא דין הוא, ומה אם הזבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה בדם זב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם?
תלמוד לומר: טומאתו בזובו בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.

(ח) קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן.
ומה אם הזב שאינו מטמא בדם מטמא בלובן זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן?
תלמוד לומר: טומאתו היא, טומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם.

פרק ב
[טו, ד]
(א) אשר ישכב עליו הזב יטמא -
יכול אפילו שכב על עדיינה ועל הדלת?
תלמוד לומר: משכב ולא עדיינה ולא הדלת.

(ב) אוציא את אילו ולא אוציא מחצלת הקנים ושל חלף?
תלמוד לומר: משכב המיוחד.

(ג) אין לי אלא מיטה והכר, מניין הסיגוס והרדיד והחלוק והטלית והקלסטר ארבעת קבים והתורמל חמשת קבים והכריתות סאה והחמת של שבעה קנים?
תלמוד לומר: כל משכב, ריבה.
או יכול שאני מרבה הסדור והדף של נחתומים ועריבה גדולה שהנדות שוכבות בתוכה?
תלמוד לומר: אשר ישכב עליו, המיוחד לשכיבה ולא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.

(ד) או יכול שאני מוציא הסגוס והרדיד והחלוק והקלסטר ארבעה קבים ותורמל חמשת קבים והכריתות סאה והחמת של שבעה קבים?
תלמוד לומר: כל משכב ריבה.
מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו?
אחר שריבה הכתוב מיעט.
מרבה אני את אילו שהם משמשים שכיבה עם מלאכתם ומוציא אני את אילו שאינן משמשים שכיבה עם מלאכתם.

אשר ישב עליו הזב יטמא -
יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה?
תלמוד לומר: כלי, ולא אבן ולא קורה.
אוציא את אילו ולא אוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים?
תלמוד לומר: כלי, כלי המיוחד.

(ה) אין לי אלא כסא וספסל וקתדרה המיוחדין, מנין תיבת הבלנים ותיבה שפחתה מצידיה ועריבה משני לוג ועד תשעה קבים שנסדקה שאינו יכול להרחיץ בה רגלו אחת?
תלמוד לומר: כל כלי, ריבה.
יכול אפילו כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה?
תלמוד לומר: אשר ישב עליו, המיוחד לישיבה לא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו.

(ו) או יכול שאני מוציא תיבת הבלנים ותיבה שפתחה מצידיה ועריבה משני לוג ועד תשעת קבים שנסדקה או שאינו יכול לרחוץ רגלו אחת?
תלמוד לומר: כל כלי, ריבה.
מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו?
אחר שריבה הכתב מיעט.
מרבה אני את אילו שהם משמשים ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אילו שאין משמשים ישיבה עם מלאכתם.

(ז) אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, מנין שכב על המושב וישב על המשכב עומד ונתלה ונשען מנין?
תלמוד לומר: יטמא, יטמא ריבה.

(ח) הזב -
ולא בעל קרי.
והלא דין הוא, הזב טומאתו ממקור ובעל קרי טומאתו ממקור מה הזב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: הזב ולא בעל קרי.

(ט) הזב -
ולא אבן המנוגעת.
הלא דין הוא, ומה אם הזב שאין מטמא בביאה מטמא משכב ומושב, אבן המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שיטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: הזב ולא אבן המנוגעת.

(י) הזב -
ולא טמא מת.
והלא דין הוא, ומה אם הזב שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב טמא מת שטעון הזייה בשלישי ובשביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: הזב ולא טמא מת.

(יא) הזב -
ולא המת.
והלא דין הוא, ומה הזב שאינו מטמא טומאת שבעה מטמא משכב ומושב מת שהוא מטמא טומאת שבעה אינו דין שיטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: הזב ולא המת.

(יב) ר' שמעון אומר:
אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו -
את שיש לו ישיבה ויש לו שכיבה מטמא משכב ומושב ואין זב שמת מטמא משכב ומושב.

(יג) ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים.

אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו -
עד שינשא רובו עליו.

זבים פרשה ב
[טו, ה]
ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו -
אדם נוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
הלא דין הוא, ומה אם במקום שלא נטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים. מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר: ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו, אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.

(ב) קל וחומר שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים מטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים, אינו דין שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר: כל משכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, משכב מטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים ואין אדם מטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים.

(ג) משכב במשכבו -
ואם נשבר טהור.
הלא דין הוא, מה אם כלי חרש שאין לו טהרה מטומאתו אם נשבר טהור, משכב שיש לו טהרה מטומאתו אם נשבר לא יהיה טהור?
לא, אם אמרת בכלי חרש שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אם נשבר לא יהיה טהור?
תלמוד לומר: משכב במשכבו, אם נשבר טהור.

(ד) במשכבו -
ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה.
או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה?
תלמוד לומר: טמא.

(ה) במשכבו -
ולא בנִימִין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות.
או יכול שאני מוציא משלש ולמטה.
תלמוד לומר: טמא.

(ו) במשכבו -
ולא הגזול.
או יכול שאני מוציא את הגנוב?
תלמוד לומר: טמא.

(ז) רבי שמעון אומר:
במשכבו -
ולא הגנוב.
או יכול שאני מוציא את הגזול?
תלמוד לומר: טמא.

(ח) אמרו לו: מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה?
אחר שריבה הכתוב מיעט.
מרבה אני את זה שנתייאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתייאשו הבעלים ממנו

(ט) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו -
בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים.

(י) וכבס בגדיו -
או יכול הציפה?
תלמוד לומר: בגד, אי בגד יכול בגד גדול לבן המיטמא בזוב והמיטמא בנגעים, מנין גדול צבוע גדול לבן, קטן לבן קטן צבוע עד שתהא מרבה להביא שביס של סבכה וגינגילון מנין?
תלמוד לומר: בגד בגדיו ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר: טמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרש?
תלמוד לומר: בגד.
בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש.

(יא) מיכן אמרו:
כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים ומשקים להיות תחילה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש. לאחר פרישתן מטמאים משקים להיות תחילה והאוכלים והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים ואין צורך לומר אדם וכלי חרש.

פרק ג
[טו, ו]
והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא -
אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמה?
תלמוד לומר: והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא יושב הטהור ויטמא.

(ב) אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם, מנין לעשותו ריקם כמלא?
תלמוד לומר: כלי, לעשותו ריקם כמלא.

(ג) אין לי אלא משכב, מרכב מנין?
ודין הוא, אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא למשכב, כך לא נחלוק בין נישא לנושא למרכב.
מה לי. לא חלק בין נישא לנושא למשכב שלא חלק מגעו ומשאו, לא נחלק בין נישא לנושא למרכב שהרי חלק מגעו ממשאו?
תלמוד לומר: כלי, לרבות את המרכב.

(ד) רבי חנניה בן חנינא אומר:
אם בדרך שלא ירדה עליו הטומאה יצאת ממנו, בדרך שירדה עליו הטומאה אינו דין שתצא ממנו?
לאו, מה לי החמיר במרכב הנישא שהרי החמיר בזב הנישא, נחמיר במרכב הנושא שהרי היקל בזב הנושא?
תלמוד לומר: כלי, לרבות את המרכב.

[טו, ז]
(ה) בבשר הזב -
ולא בצואה שעליו ולא בקולקלות שעליו. ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים.
או יכול שאני מרבה את השער ואת הצפורן?
תלמוד לומר: טמא.

(ו) בבשר הזב -
ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו, קל וחומר לפורש מן הטהור שיהיה טהור.
הא מה אני מקיים: או בעצם אדם או בקבר?
זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק.

(ז) אם נאמרו בזב למה נאמרו במשכב. ואם נאמרו במשכב למה נאמרו בזב?
אלא לפי שיש בזב מה שאין במשכב, במשכב מה שאין כן בזב.
הזב עושה משכב,
ואין המשכב עושה זב.

חיבורי הזב טהורים,
וחיבורי המשכב טמאים.
הא לפי שיש בזב מה שאין כן במשכב ובמשכב מה שאין כן בזב, צריך לומר במשכב וצריך לומר בזב.

[טו, ח]
(ח) וכי ירוק הזב בטהור -
יכול אפילו רקק ולא נגע בו יהיה טמא?
תלמוד לומר: בטהור, עד שיגע בו.
אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ורירו ומימי האף שלו מנין?
תלמוד לומר: וכי ירוק.

[טו, ט]
(ט) אשר ירכב עליו הזב יטמא -
יכול אפילו רכב על המשכב ואל המושב?
תלמוד לומר: מרכב ולא משכב ומושב.

(י) אוציא את אילו ולא אוציא את האוכף?
תלמוד לומר: מרכב, מרכב המיוחד.

(יא) איזה המרכב המיוחד?
זרז האשקלוני ומדוכה המדיות ועביט של גמל וטפיטו של סוס.

רבי יוסי אומר:
טפיטו של סוס טמא מושב, מפני שעומדים עליו בקומפון, אבל אוכף של נאקה טמא.

(יב) אין לי אלא בזמן שהוא רוכב עליו ונוגע בו, מנין לעשרה מרכבות זה על גבי זה אפילו על גבי אבן מסמא?
תלמוד לומר: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא עד שינשא רובו עליו.

פרק ד
[טו, י]
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו -
תחתיו של זב.
יכול תחתיו של מרכב?
ודין הוא, אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע, הא מה אני מקיים: וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו?
תחתיו של זב.

(ב) והנושא אותם -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי מטמא במשא אלא המרכב בלבד משכב ומושב מנין?
ודין הוא, ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעם מטמא בגדים אינו דין שיהא משאן מטמא בגדים?
גולל ודופק יוכיחו שמגעם מטמא בגדים ואין משאם מטמאים בגדים.

(ג) אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב שאף על פי שמגעם מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא בגדים?
תלמוד לומר: והנושא אותם, לרבות את המשכב ואת המושב.

(ד) רבי אלעזר אומר:
והנושא אותם מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי מטמא במשא אלא אילו בלבד, מנין זובו של זב ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו ודם הנדה?
תלמוד לומר: והנושא אותם, לרבות כל האמור בענין.

[טו, יא]
(ה) בו -
ולא בצואה שעליו ולא בקילקיס שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות, אף על פי שאין יוצאים.
או יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן?
תלמוד לומר: טמא.

וידיו לא שטף במים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ורחץ את בשרו במים, יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר: וידיו, מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בנראה פרט לבית הסתרים.

(ו) מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו?
תלמוד לומר: וידיו לא שטף במים אפילו לאחר מאה שנים.

אמר רבי אלעזר בן ערך:
מיכן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה.

זבים פרשה ג
[טו, יב]
כלי חרש -
אין לי אלא כלי חרש, מניין לרבות כלי נתר?
תלמוד לומר: וכלי חרש אשר יגע בו הזב.
יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא?
ודין הוא, ומה אם מת החמור לא טימא כלי חרש מאחוריו, הזב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרש מאחוריו?
לא, אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שמטמא משכב ומושב, הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרש מאחוריו?
תלמוד לומר: אשר יגע בו, ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו, מה בו האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו.

(ב) מאחר שלמדנו שאין מטמאים אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו?
מגע שהוא ככולו, הוי אומר זה היסיטו.

(ג) וכל כלי עץ ישטף במים -
אמר רבי שמעון:
מה זה בא ללמדינו?
אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר: והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר: וכל כלי עץ ישטף במים?
אלא אילו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב.

(ד) והלא דין הוא, ומה אם במקום שעשה משכב תחתיו לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא נעשה על גביו מדף?
תלמוד לומר: וכל כלי עץ ישטף, מלמד שעושה תחתיו מדף.

(ה) קל וחומר שיעשה על גביו משכב.
ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שנעשה על גביו משכב?
תלמוד לומר: וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, משכב הוא עושה תחתיו ואין עושה על גביו משכב.

(ו) קל וחומר שיעשה תחתיו מדף.
מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף?
תלמוד לומר: וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף.

(ז) קל וחומר, שלא יעשה תחתיו משכב.
ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב?
תלמוד לומר: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, מלמד שהוא עושה תחתיו משכב.

פרק ה
[טו, יג]
וכי יטהר הזב מזובו -
כשיפסוק מזובו.

מזובו -
ולא מזובו מנגעו.

מזובו וספר -
אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה.

(ב) להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירות שבעה?
הלא דין הוא, ומה אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות? זבה תוכיח שהיא מטמא משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת שבעה לשתי ראיות.

(ג) אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שהוא מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטען ספירת שבעה לשתי ראיות?
תלמוד לומר: מזובו וספר, אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

(ד) וספר לו -
לעצמן.

מיכן אמרו:

הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים וביום השביעי ומצאו טהורים ושאר כל הימים לא בדקו.

רבי אליעזר אומר:
הרי אילו בחזקת טהרה.

ורבי יהושע אומר:
אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד.

רבי עקיבא אומר:
אין להם אלא יום השביעי בלבד.

(ה) רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
נראים דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי שניהם, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר.

(ו) שבעת ימים -
יכול בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר: לטהרתו שתהא טהרתו אחת.

(ו) וכבס בגדיו ורחץ בשרו -
היקיש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו.
מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדיו בנקיות, הא למדנו חוצצים בכלים.

(ח) ורחץ בשרו במים חיים -
הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.

(ט) הלא דין הוא, מה אם הזב שאין טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטען ביאת מים חיים?
תלמוד לומר: ורחץ בשרו במים חיים, הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.

(י) יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים?
תלמוד לומר: בשרו, בשרו טעון ביאת מים חיים וכלים עולים בכל מימות.

(יא) וטהר -
מלטמא כלי חרש במשא.

בן עזאי אומר:
ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל ליטמא באב הטומאה הקל, מקום שעשה וולד הטומאה החמור כולד הטומאה חמור לטמא באב הטומאה החמור, אינו דין שנעשה וולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור?
אמר לו רבי יוסי הגלילי פרשהו.
אמר לו: אין מפרשים לחכם.
אמר לו: פרשהו.
אמר לו: אין שונים לחכם.
חזר רבי יוסי הגלילי ופירש.
ומה אם במקום שלא עשה בגדי המטמאים בשרץ כבגדים בשרץ עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ, כאן שעשה בגדי המטמאים בזב כבגדים בזב, אינו דין שנעשה כלי חרש בזב כאדם בזב?
תלמוד לומר: וטהר מלטמא כלי חרש במשא.

[טו, יד]
(יב) בשמיני -
יכול בין ביום ובין בלילה?
תלמוד לומר: ביום ולא בלילה.
יקח לו לעצמו שאם הפרישו לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו שנייה.

(יג) שני תורים או שני בני יונה -
חלופי תורים בני יונה וחלופי בני יונה תורים ואין חילופיהם עשירית האיפה.

(יד) מנין שהוא טובל מבעוד יום?
תלמוד לומר: ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד.
כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה מעורב שמש?
מלמד שהוא טובל מבעוד יום.

[טו, טו]
(טו) ועשה אותם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה -
שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה.
מנין שאם הפרישם הוא שיהיה הפרשו הפרש?
תלמוד לומר: אחר לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן.

(טז) וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו -
מקצת זבים מביאים ומקצת זבים אין מביאים, הא כיצד?
ראה שלוש יביא ראה שתים לא יביא, או אינו אלא ראה שתים יביא שלוש לא יביא?
והלא מי שראה שלוש ראה שתים הא מה אני מקיים וכפר עליו הכהן לפני ה' בזובו?
מקצת זבים מביאים קרבן ומקצת זבים אין מביאים קרבן, הא כיצד?
ראה שלוש יביא ראה שתים לא יביא.

פרק ו
[טו, טז]
ואיש -
פרט לקטן.
או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואיש.

(ב) כי תצא ממנו שכבת זרע -
עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו.

מיכן אמרו:
הזב ובעל קרי שהרגישו אוחזים באמה ובולעים את התרומה.

(ג) שכבת זרע -
פרט למערה.

ורחץ במים -
אפילו במי מקוה.

את כל בשרו -
מים שכל בשרו עולה בהם, וכמה הן?
אמה על אמה ברום שלוש אמות, נמצאת אתה אומר שיעור המקוה ארבעים סאה.

[טו, יז]
(ד) בגד ועור -
אין לי אלא בגד ועור, מנין לעשות שאר כל הכלים כבגד ועור?
תלמוד לומר: כל בגד וכל עור.
ואם נפשך לומר נאמר: בגד ועור בשרץ ונאמר: בגד ועור במת ונאמר: בגד ועור בשכבת זרע. מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת עשה כל שאר הכלים כבגד ועור, אף בגד ועור האמור בשכבת זרע כל שאר הכלים נעשה כבגד ועור.

(ה) אשר יהיה עליו -
אף על מקצתו.

שכבת זרע -
מה שכבת זרע האמור למטה כבייתא, אף כאן כברייתא פרט לשכבת זרע שנסרחה.

מכאן אמרו:

הפולטות שכבת זרע ביום השלישי טהורה, דברי רבי אליעזר בן עזריה.

ר' ישמעאל אומר:
פעמים שהם ארבע עונות פעמים שהם חמש עונות פעמים שהם שש עונות.

רבי עקיבא אומר:
לעולם חמש.

(ו) ואם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימים לו מקצת עונה ששית.

[טו, יח]
(ז) ואשה -
פרט לקטנה.
או יכול שאני מוציא בת שלוש שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואשה.

(ח) אשר ישכב איש -
פרט לקטן.

אותה -
פרט לכלה, דברי רבי יהודה.
אמרו לו לרבי יהודה: וכי מה ראייה לכלה?
אלא אותה פרט לדבר אחר.

שכבת זרע -
פרט למערה.

(ט) ורחצו במים וטמאו עד הערב -
הקיש רחיצתה לרחיצתו:
מה רחיצתו בנקיות,
אף רחיצתה בנקיות.

מה רחיצתו בארבעים סאה,
אף רחיצתה בארבעים סאה.

מה רחיצתה פרט לבית הסתרים,
אף רחיצתו פרט לבית הסתרים.

(י) רבי שמעון אומר:
מה תלמוד לומר: ורחצו במים וטמאו עד הערב?
אם לענין הנוגע בשכבת זרע, הרי נוגע בשכבת זרע אמור למטן, אם כן למה נאמר ורחצו במים וטמאו עד הערב?
אלא מפני שהוא טומאת בית הסתרים.
והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים אלא גזירת מלך הוא, לכך נאמר: ורחצו במים וטמאו עד הערב.

זבים פרשה ד
[טו, יט]
ואשה -
אין לי אלא אשה גמורה, מנין לרבות את הקטנה?
תלמוד לומר: ואשה.

מיכן אמרו:
בת יום אחד לנידה בת עשרה ימים לזיבה.

(ב) כי תהיה -
מן הדיבר ואילך.

כי תהיה זבה -
יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה?
תלמוד לומר: והיא גלתה את מקור דמיה, לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור.

(ג) יכול כל מראה זב שתזוב תהיה טמאה?
תלמוד לומר: דם.
אי דם אין לי אלא מראה דם אחד?
כשהוא אומר: דמיה, מלמד שדמים הרבה טמאים בה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג.

בית שמאי אומרים:
אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי.

ובית הלל:
מטהרים.

(ד) בבשרה -
מלמד שהיא מטמא בפנים כבחוץ.
והלא דין הוא, ומה אם הזב הוא טעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?
תלמוד לומר: בבשרה, מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ.
אין לי אלא נדה זבה מנין?
תלמוד לומר זובה.
הפולטת שכבת זרע מנין?
תלמוד לומר: תהיה.

רבי שמעון אומר:
דייה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא בפנים כבחוץ אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ.

(ה) שבעת ימים תהיה בנדתה -
ולא בזיבתה.

כל שבעה -
יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה?
תלמוד לומר: תהיה אף על פי שאינה רואה.

(ו) אין לי אלא ימים, לילות מנין?
תלמוד לומר: תהיה לרבות את הלילות.

(ז) יכול בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר: תהיה תהא הוויתן אחת.

(ח) מנין שאינה טובלת מבעוד יום?
תלמוד לומר: שבעת ימים תהיה בנידתה, בנידתה תהיה כל שבעה.

(ט) כל הנוגע בה יטמא -
יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע?
הין, אם מטמאה במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר: כל הנוגע בה יטמא עד הערב, יכול יהא הנוגע מטמא אדם וכלי חרש?
ודין הוא, הנוגע בזב מטמא והנוגע בנידה מטמא, מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרש אף הנוגע בנידה לא יטמא אדם וכלי חרש.

(י) לא, אם אמרת בזב שאינו מטמא אדם לטמא אדם, ממקום אחר תאמר בנידה שהיא מטמאה לטמא אדם ממקום אחר, הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש, אם כן למה נאמר: כל הנוגע בה יטמא עד הערב?
אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש.

[טו, כ-כא]
(יא) כל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא -
יכול תטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב אינו מיוחד לישיבה?
תלמוד לומר: כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו.

[טו, כב]
(יב) וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב יכבס בגדים -
מה למטה אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

(יג) יכול לענין לטמא לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אבל לענין ליטמא תטמא את הכל, שהרבה מיטמין ואינן מטמאין?
תלמוד לומר: עליו עליו, עליו אמור לענין ליטמא ועליו אמור לענין לטמא, מה עליו האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף עליו האמור לענין ליטמא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

[טו, כג]
(יד) ואם על המשכב הוא -
עד שינשא רובו עליו או על הכלי אשר היא יושבת עליו או על מקצתו.

מיכן אמרו:
רוב טמא על הטהור או על מקצתו, רוב טהור על הטמא או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא.
מקצת טמא על הטהור או על מקצתו. מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור.

ר' שמעון אומר:
אף מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור.

(טו) משכב -
זה משכב.

אשר היא יושבת עליו -
זה המושב.

כלי -
זה המרכב, שנאמר בנגעו בו.
ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו?
הוי אומר זה המרכב.

פרק ז
[טו, כד]
ואם שכוב ישכב -
לרבות שתי שכיבות.

אם שכב ישכב -
לרבות למערה.

איש -
פרט לקטן.
או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואם שכב ישכב.

(ב) אותה -
פרט למצורעת.
והלא דין הוא, מה הנידה שאינה מטמאה בביאה מטמא את בועלה, מצורעת שהיא מטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה?
תלמוד לומר: אותה, פרט למצורעת.

(ג) ותהי נדתה עליו -
יכול תעלה לרגלה?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים.
יאמר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, יכול לא יטמא אדם וכלי חרש?
תלמוד לומר: ותהי נדתה עליו, מה היא מטמא אדם וכלי חרש אף הוא יטמא אדם וכלי חרש. אי מה היא מטמאה מושב ומשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף הוא יטמא מושב ומשכב לטמא אדם ולטמא בגדים?
תלמוד לומר: ותהי נדתה עליו וטמא שבעת מים.

וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא -
שאין תלמוד לומר אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלים ומשקים.

(ד) נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו, מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד.

(ה) נמצאת אתה אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחבירו אם כנגדו נתונה טמאה, שאם נטמאת המפה נטמאת הככר ושלא כנגדו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים.

(ו) וטמא שבעת ימים -
שיספור שבעה לביאה אחרונה.
הלא דין הוא, מטמא במת ומיטמא בנידה, מה מצינו כשהוא מיטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה, אף כשהוא מטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה האחרונה.

(ז) או לכה לך לדרך זו:
היא מיטמאה ומטמאה את בועלה, מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראייה הראשונה, אף בשהוא מיטמא בה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה.

(ח) נראה למי דומה?
דנים טומאה שהיא ממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר ואל יוכיחו דמים שהם מגופה.

או כלה לך לדרך זו:
דנים טומאה שהיא מחמת דמים מטומאה שהיא מחמת דמים ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים, שיספור שבעה לביאה אחרונה.

(ט) כל אשר ישכב עליו יטמא -
יכול יטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה.
לא, מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

(י) יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה?
תלמוד לומר: משכב.
אין לי אלא משכב, מרכב מנין?
תלמוד לומר: וכל.
אין לי אלא בזמן שהוא שוכב עליו ונוגע בו, מנין למשכבות עשרה זו על גב זו ואפילו על גבי אבן מטמא?
תלמוד לומר: וכל המשכב אשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו.

זבים פרשה ה
[טו, כה]
ואשה -
בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל.

כי יזוב זוב דמה -
מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד, או דמה מחמת עצמה. ולא דמה מחמת האונס, כשהוא אומר זוב לרבות את האונסים.
הא מה אני מקיים דמה?
דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד.

(ב) כמה יהיה בקישוי ויהיה תלוי בוולד?
ר' מאיר אומר:
אפילו ארבעים וחמשים יום.

ר' יהודה אומר:
דייה חודשה.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים:
אין קישוי יותר משתי שבתות, לפיכך אם קישתה שבעה עשר שלושה ראשונים ראוים לזיבה וילדה בזוב.

(ג) ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהם שנים לבלא עת, שבעה נידה ושנים אחר הנידה וארבעה עשר של נקבה אבל אי איפשר שתקשה עשרים וששה מקום שאין הולד ולא ילדה בזוב.

(ד) ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם שנים לבלא עת, שבעה נידה ושנים לאחר הנידה. ושמונים של נקבה שבעה נידה ושנים לאחר הנידה.

(ה) ימים -
שנים.
יכול לימים הרבה?
אמר רבי עקיבא:
כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת המרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת.

(ו) רבי יהודה בן בתירה אומר:
שתי מדות:
אחת כלה,
ואחת מדה שאינה כלה.
מודדים מדה כלה ואין מודדים מדה שאינה כלה.

(ז) רבי נחמיה אומר:
וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אומר אתה ימים עשרה או אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא ריבוא. וכשאתה אומר ימים שנים פתחת.

(ח) רבי מונא אומר משום רבי יהודה:
ימים –
שנים, יכול ימים הרבה, אם מרובים הם ולא כבר נאמר: רבים, הא לא דבר אלא ימים מועטים.
וכמה הם?
הוי אומר שנים.

(ט) רבים -
שלשה.
יכול רבים עשרה?
אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מיעוט ימים שנים, אף רבים מיעוט רבים שלשה.

(י) יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד?
הרבים הללו יהו מרובים על שנים, וכמה הם?
הוי אומר שלשה.

פרק ח
יכול הרואה שלושה בתחילה תהא זבה, ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה דם, ברואה יום אחד אבל הרואה שלושה בתחילה תהא זבה?
תלמוד לומר: [בלא עת נדתה] על נדתה, אחר נידתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחילה.

(ב) אין לי אלא סמוך לנדתה, מופלג מנידתה מנין?
תלמוד לומר: או כי תזוב על נידתה.
אין לי אלא מופלג מנידתה יום אחד. מנין שנים שלושה ארבעה חמישה שישה שבעה שמונה תשעה עשרה?
מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אילו שהם כשירים לספירה וכשירים לזיבה.

(ג) מנין לרבות אחד עשר?
תלמוד לומר: בלא עת נידתה.
או יכול שאני מרבה את שנים עשר אמרתי לאו, מה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא את שנים עשר?
אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את אחד עשר היא בספירת או כי תזוב, ומוציא את שנים עשר שאינו בספירת או כי תזוב.

(ד) אין לי אלא הרואה שלושה שהיא זבה, מנין רואה שנים תהיה זבה?
תלמוד לומר: ימי זוב טומאתה כימי נידתה.
מנין לרואה יום אחד תהיה זבה?
תלמוד לומר: כל ימי זוב.

[טו, כו]
(ה) מנין שהיא משמרת להם יום אחד?
תלמוד לומר: טמא יהיה.
יכול כשם שהיא משמרת אחד לאחד כך תשמר שנים לשנים?
ודין הוא, ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים, זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשנים?
תלמוד לומר: יהיה לה, אין לה אלא יום אחד.

(ו) אין לי אלא הרואה שלושה שהיא מטמאה משכב ומושב, מנין לרואה שנים שתטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: ימי זובה כמשכב נידתה.

(ז) מנין לרואה יום אחד שתטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: כל ימי זובה כמשכב נדתה.

(ח) תהיה טמאה -
לרבות את בועלה.

היא -
מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל.

(ט) הלא דין הוא, ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות לשלשה ימים מטמאה את בועלה, הזב שהוא מטמא בשלש ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא את שהוא בועל?
תלמוד לומר: תהיה טמאה לרבות את בועלה.

היא -
היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל, אלא שדברו חכמים בלשון נקייה.

(י) כטומאת נדתה -
ולא כימי נדתה.
והלא דין הוא, ומה אם במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא עשה ימי המיטמא כמטמא, כאן שעשה טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שנעשה ימי המיטמא כמטמא?
תלמוד לומר: כטומאת נידתה ולא כימי נידתה.

[טו, כז]
כל הנוגע בם יטמא -
על ידי חיבוריהם.

פרק ט
[טו, כח]
ואם טהרה מוזבה -
כשתפסוק מזובה.

מזובה -
ולא מזובה מנגעה.

מזובה -
ולא מזובה ולידתה.

וספרה לה לעצמה שבעת ימים -
יכול בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר: ואחר תטהר אחר אחד לכולם.

(ב) ר' שמעון אומר:
ואחר תטהר - אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות.

אבל אמרו חכמים:
לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק.

[טו, כט]
בשמיני -
יכול בין ביום ובין בלילה?
תלמוד לומר: ביום ולא בלילה.

(ג) תקח לה -
לעצמה שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאה לזיבתה שנייה.

שתי תורים או שני בני יונה -
חילופי תורין בני יונה חילופי בני יונה תורים ואין חילופיהם עשירית האיפה.

(ד) מנין שהיא טובלת מבעוד יום?
תלמוד לומר: והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד.
כיצד הוא מביאה אותם אל פתח אהל מועד?
אלא אם כן תהיה מעורבת שמש, מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.

[טו, ל]
(ה) ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה -
שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת.
ומנין שאם הפרישתן היא יהי הפרשה הפרש?
תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן.

[טו, לא]
(ו) והזרתם את בני ישראל -
אין נזירה אלא הפרשה.
וכן הוא אומר: וינזרו מאחרי ויעל גילוליו אל לבו.
ואומר נזורו אחור.

(ז) והזרתם את בני ישראל מטומאתם -
הרי זו אזהרה.

ולא ימותו בטומאתם -
זו עונש בטמאם את משכני אשר בתוכם, אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

[טו, לב]
(ח) תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע -
זה שראה ראייה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב.

[טו, לג]
(ט) והדוה בנידתה -
זו שראתה שתי ראיות שהיא כנדה מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים. ופטור מן הקרבן.

תורת הזב והזב את זובו -
זה שראה שלוש ראיות שהוא זב גמור מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.

(י) תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע -
מה הזוב סותר בזב אף שכבת זרע סותרת בזוב, אי מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל?
תלמוד לומר: לטמאה בה אין לי אלא יום אחד.

(יא) יכול אף מימי רגלים יהיו סותרים בזה?
תלמוד לומר: זאת.

(יב) והדוה בנידתה -
זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא רבי עקיבא ולמד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.

(יג) והזוב את זובו -
אחרים אומרים:
מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא.

לזכר -
לרבות את המצורע.

ולנקבה -
לרבות את היולדת.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר: והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא זכר בין גדול ובין קטן ולנקבה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה.

ולאיש אשר ישכב עם טמאה -
להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.

הפרק הבא    הפרק הקודם