פרק יח

א וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר:
ב עַד-אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר:
ג מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם:
ד טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק-צוּר מִמְּקֹמוֹ:
ה גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא-יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ:
ו אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ:
ז יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ:
ח כִּי-שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל-שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ:
ט יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים:
י טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב:
יא סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו:
יב יְהִי-רָעֵב אֹנוֹ וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ:
יג יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת:
יד יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִידֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת:
טו תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִי-לוֹ יְזֹרֶה עַל-נָוֵהוּ גָפְרִית:
טז מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ:
יז זִכְרוֹ-אָבַד מִנִּי-אָרֶץ וְלֹא-שֵׁם לוֹ עַל-פְּנֵי-חוּץ:
יח יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל-חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ:
יט לֹא נִין לוֹ וְלֹא-נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו:
כ עַל-יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר:
כא אַךְ-אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא-יָדַע אֵל:


[יח, א]
ויען בלדד השוחי ויאמר...

ביאור מלות המענה.
[יח, ב]
קנצי -
כמו קצים, ואמר זה, לפי שאיוב היה אומר דברים רבים במענה אחד, וכשיחשב שיכלה המאמר להיותו לתכלית אחד מדבריו, יתחיל בטענה אחרת, ולזה ישים תכליות רבים לדבריו, כאילו אמר, עד אי זה מקום מהויכוח תשתדלו ברבוי הדברים והטענות? וזה, כי יתכן שבמאמר הראשון יזכרו כל טענותיהם, ומהמאמר ההוא ואילך לא יצטרכו לזכור טענות חדשות לקיים דבריהם, אך ישתדלו לבד להתיר הספיקות במה שטענו החולקים עמהם על דעתם.

[יח, ד]
ויעתק צור -
ויסתלק צור.

[יח, ה]
ידעך -
יחשך.

[יח, ז]
יצרו -
עניין צרות.
צעדי אונו -
פסיעות כחו.
ותשליכהו -
ותעזבהו.

[יח, ח]
שבכה -
רשת.

[יח, ט]
צמים -
פריץ.

[יח, י]
חבלו -
החבל שיקשור בו רגליו, וילכד בו.
ומלכודתו -
הוא הפח שילכד בו.

[יח, יב]
אונו -
זרעו כטעם ראשית אונו.

[יח, יג]
בדי עורו -
ענפי עורו ובדיו.
יאכל בדיו בכור מות - יאכל איבריו הגדול שבחליים הממיתים.

[יח, יד]
ינתק -
יסתלק.
למלך בלהות -
אל החזק והקשה שבבלהות.

[יח, טו]
מבלי לו -
מבלי שלא היה שלו אבל גזלו.

[יח, טז]
ימל קצירו -
יכרתו ענפיו.

[יח, יח]
ינידוהו -
ישליכוהו.

[יח, כ]
נשמו -
תמהו.
שָׂעַר -
סערה.

ביאור דברי המענה:
ענה בלדד ואמר: עד אי זה מקום תעריכו דברים, ותשימו קץ שם למילכם, תבינו אותנו מה שנאמר, ואחר נדבר ונענה. אחר שאין אנו יודעים דבר לפי דבריך, מדוע נחשבנו כבהמה והיינו טמאים בעיניך ומרוחקים, עד ששמת אותנו פחותים כפחיתות הבעלי חיים?

ואולם אמר זה, לפי שכבר אמר איוב עליהם שזכרונם משלי אפר, ושלא ימצא בהם חכם, ושהשם יתברך צפן לבם משכל, אתה האיש שמרוב כעסו טורף ומשחית נפשו, האם בעבור העדות שאתה מעיד בענייניך, נשפוט שהארץ נעזבת, ויסור השם יתברך מהמקום אשר עיניו ולבו שם, רצה לומר, האם נשפוט שהארץ נעזבת מפני העדר הסדור הנופל בענייניך לפי דבריך, שאין השם יתברך משגיח באישי האדם, אחר שאנחנו נמצא זה העניין ההולך בשאר האנשים על הסדר שזכרנו, רוצה לומר שהצדיקים שיבואם רע, הוא בעבור טוב אחר, יותר טוב מהטוב הקודם, או שהרע ההוא הוא טוב בעצמו, ואם לא נשער.

ולזה לא תמצא שיבא לצדיק רע מכלה אותו, אבל הרע שיבא לרשעים הוא מכלה אותם, ואם אתה אומר שאין העניין כן, אין לנו להאמין אותך על זה, אבל נאמין שכבר מרית בדרך שראוי לך זה העונש, או שאין הרע הבא אליך ממית אותך, ואם תחשוב בו זה.

והחל בלדד בספור הרעות הנופלות לרשעים, לאמת דעתו שזה על צד המשפט, ואמר שלא די ברעות הגופיות הבאות לרשעים, אבל גם אורם ידעך ויחשך, רוצה לומר שאור מחשבתם ועצתם יחשך, וילכו בחשך בכל הדברים שיבחרו אותם.

צעדי כחו יהיו צרים עד שלא ימצא בעצמו יכולת ללכת באשר ירצה, ועצתו תשליכהו ותעזבהו, עד שלא תפול עצתו כי אם ביותר רע, כי שולח ברשת ברגליו, עד שלא יוכל ללכת אנה ואנה, ועל רשת יהלך וילכד שם. הפח יאחזהו בעקבו, עד שלא יוכל ללכת, יחזק עליו איש תקיף ופריץ ויתקפהו, טמון בארץ החבל אשר ילכד בו, ומלכודתו טמון עלי נתיב אשר ילך בו, עד שלא יוכל לראותו ולהשמר ממנו, אבל ילך להלכד בו, והוא לא ישער.

סביב מכל צדדיו בעתוהו בלהות חזקות והפיצוהו ממקומו, לברוח אנה ואנה ברגליו, ולא יהיה לו בהמה לרכוב עליה, יהי רעב זרעו, שלא יהיה לו דבר לתת להם לאכול, ומכה נכונה לבוא לצלעו, יאכל זה הרע ענפי עורו ובדיו, רצה לומר שלא ישאר בחלקי עורו חלק שלם שלא יאכל איבריו, הגדול שבחליים הממיתים.

יסתלק מאהלו מבטחו, עד שלא יהיה בוטח בו, ותצעידהו עצתו אל מקום אשר יהיה לו שם החזק שבבלהות, תשכון הבהלה באהלו, מפני שלא היה שלו, אבל בנאו בעושק וגזל, ולזה יזורה על נוהו גפרית לשרפו ויחרב, מתחת שרשיו יבשו, וממעל יכרת קצירו, עד שיכרת לגמרי, ולא ישאר לו שורש ולא ענף, והרצון בו שכבר יכרת זרעו, זכרו אבד מני ארץ, ולא שם לו על פני חוץ, יהדפוהו הצרות הבאות עליו מאור החיים אל החושך, ומתבל ינידוהו וישליכוהו.

לא ישאר לו נין ולא נכד, ולא יהיה שריד בביתו, על יום העול והרשע, בבא עליו כל אלו הצרות יתמהו הבאים אחריו, ותמהו הקודמים, עד שאחזם שער בזה. הנה אלו משכנות האיש העול, וזה מקום האיש אשר לא ידע והשכיל השם, וזה דבר נמצא ונמשך בחוש לפי דעת בלדד, ואולם הרעות הבאות לצדיקים אינם מזה המין, כי אינם מכלות אותם לגמרי, עד שלא ישאר לו זכר.

והכלל העולה מהדברים הוא: שבלדד משיב על מה שכבר אמר אליו איוב, שעונש הרשעים והטובים הוא אחד בעינו, והוא אמרו: אחת הוא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, שאין העניין כן, אבל נמצא בחוש עונש הרשעים מתחלף מאד לעונש הטובים, והפליג מפני זה בזכירת הרעות, שימצאו מגיעות לרשעים. ולפי שכמו אלו הרעות הנפלאות תמצאנה מגיעות לפי מאמר בלדד לרשעים לבד, הנה יראה שסבת הגעתם הוא רשעם, ולזה לא יבטל מזה הצד מה שהניח בלדד להתיר הספק, על מה שנראה אותו מרוע הסדור באלו העניינים.

ואמר שאף על פי שאיוב יטעון מצד מה שהגיע אליו, שאין העניין כן, שאין ראוי לבטל זאת הגזירה הנמצאת לפי דעתו צודקת בחוש, מפני מה שיטעון איוב מעצמו, כי הנה אפשר שחטא איוב, ואם לא עשה עול, מפני שלא השתדל בשידע השם כפי היכולת, כי זה גם כן חטא אצלו, ולזה אמר: וזה מקום לא ידע אל.


הפרק הבא    הפרק הקודם