פרשה כא: פרשת פינחס


וישב ישראל בשטים
הלכה:
בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?

שנו רבותינו:
בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים:
שלא שינו את שמותן,
שלא שינו את לשונם,
ולא גילו מסטורין שלהם, שמשה אמר להם: (שמות ג) ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם י"ב חדש, ולא גילה אחד מהם למצרים.
ולא נפרצו בעריות, שכן כתיב: (שיר ד) גן נעול אחותי כלה, אלו הזכרים.
גל נעול מעין חתום, אלו הבתולות.

תדע לך, שהרי אחת הייתה ופרסמה הכתוב: ויצא בן אשה ישראלית, וכל אותן מ' שנה לא סרחו במדבר עד שבאו לשטים, לכך כתיב: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות.

שטים
שעשו שטות: (משלי ו)נואף אשה חסר לב.

ויחל העם לזנות
יש מעיינות שמגדלין גיבורים ויש חלשים ויש נאין ויש מכוערין ויש צנועין ויש שטופין בזימה, ומעין שטים של זנות היה והוא משקה לסדום.
אתה מוצא שאמרו: (בראשית יט) איה האנשים אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו' ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה לייבשו, שנאמר: (יואל ד) ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות, כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות.


ויחל העם לזנות אל בנות מואב
בוא וראה מה כתיב ביציאתן ממצרים?
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות

מהו פי החירות?
מקום קבוע לזנות היה ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים נקרא פי החירות, ואלו שהפקירו עצמן לאנשים, כתיב: ויחל העם לזנות.

ויחל העם
כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא וכל מקום שנאמר ישראל, לשון שבח הוא.
(במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים.
(שם כא) וידבר העם באלהים ובמשה.
(שם יד) ויבכו העם בלילה ההוא.
(שם) עד אנה ינאצני העם.
(שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא.
(שם)ויקהל העם על אהרן, וכן כולם.

ויחל העם לזנות
זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל, מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף.
אמותיהם התחילו בזימה: (בראשית כ)ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה ויהיה ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש.
למדתה אחותה ולפיכך חסך הכתוב על הצעירה ולא פירשה, אלאותשכב עמו.
ובגדולה כתיב: ותשכב את אביה, אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה אחריה, לזנות
אל בנות מואב.

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן
שהלכו בעצתו, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה', עשו להם קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהן כל כלי חמדה והייתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהייתה לפנים מן החנות, כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק זקנה אומרת לו: בחור! אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן והייתה מראה לו ואומרת לו: הכנס לפנים ותראה חפצים נאים!

הזקנה אומרת לו ביותר וילדה בפחות, מכאן ואילך אומרת לו ילדה: הרי אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של גויים.

נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו?!
טול לך כלי זה חנם הל:א (שם מב) כלנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו, הרי לנו עגלים ותרנגולים, שחטו כמצותכם ואכלו.
מיד, משקהו היין ובוער בו השטן, היה נשטה אחריה, שנאמר: (הושע ד)זנות ויין ותירוש יקח לב.

ויש אומרים:
בלעם צוה אותם שלא להשקותם שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידין, כיון שהיה תובעה, אומרת לו: איני נשמעת לך עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו.
והוא אומר: לעבודת כוכבים איני משתחוה.
ואומרת לו: אין אתה אלא כמגלה עצמך והוא נשטה אחריה ועושה כן.
זו שאמרו חכמים:
הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו, שנאמר: וישתחו לאלהיהן.

ויצמד ישראל לבעל פעור
בתחילה היו נכנסין בצנעה ולבסוף נכנסין צמידים צמידים זוגות, כעניין של צמר בקר.

דבר אחר:
כאדם צמיד במלאכתו.

ויצמד
כצמידים על ידיה.

רבי לוי אמר:
זו גזירה קשה מן העגל. דאלו בעגל כתיב: (שמות לב) פרקו נזמי הזהב.
ובכאן: ויצמד, כצמידים.

בעגל נפלו שלשה אלפים וכאן עשרים וארבע אלף: (במדבר כה) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם.

ר' יודן אמר:
ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם.

רבי נחמיה אמר:
לא תלה ראשי העם אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הושיב להן ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור.
אמר: מי מודיען?
אמר לו: אני מפרסמן כל מי שטעה,הענן סר מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו.
תדע לך שהוא כן: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'.


והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו
מה ראה לעשות כן?
ללמדך, שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, עליו נאמר: (משלי כא) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון.
אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה שכך צוה אותי בלק אבא, שלא לשמוע אלא למשה רבכם, שאבי מלך.
אמר לה: הרי אני גדול כמותו. לעיניהם אני אביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה?
אמר לו: אסורה היא לך!
אמר לו זמרי: ואותה שלקחת מדינית היא!
מיד, נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה, דכתיב: (במדבר כה) והמה בוכים.

למה בוכים?
שנתרפו ידיהם אותה שעה.

משל למה הדבר דומה?
לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון ונמצאת מקלקלת עם אחר, שנתרפו ידי אביה וקרוביה.
כך ישראל, בסוף מ' שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר: (שם לג)ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו.

והמה בוכים
והוא עומד כנגד ששים ריבוא.

(שמות לב) ויקח את העגל אשר עשו ורפו ידיו, אלא בשביל פינחס שיבא ויטול את הראוי לו, ולפי שנתעצל: (דברים לד) לא ידע איש את קבורתו.
ללמדך, שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון קונו.
מכאן את למד, שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה.


(במדבר כה) וירא פינחס בן אלעזר,
וכולם לא ראו, והכתיב: (שם) לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל?!
אלא ראה מעשה ונזכר הלכה:

הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

ויקם מתוך העדה
מהיכן עמד?
אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו, עמד מתוך העדה ונתנדב ולקח רומח בידו, נטל שיני ברזל בידו והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו, כיון שהגיע אצלם אמרו לו: למה באת?
אמר להם: אף אני בא לעשות צרכי.
הניחוהו ונכנס שאלמלא כן לא הניחוהו ליכנס.

ויבא אחר איש ישראל אל הקובה
דקר שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה וקנא לשמו של הקדוש ב"ה.
ועשה לו י"ב נסים:
הנס האחד, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך.
הנס הב', סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו.
הג', כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקיבה מפני הנוקרנין, כדי שלא יהיו אומרים: אף הוא נכנס ועשה צרכו.
הרביעי, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם.
החמישי, נתן כח בזרועו כדי שיגביה את שניהם.
הששי, נתן כח בעץ לסבול את שניהם.
השביעי, לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומן.
השמיני הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל.
התשיעי, לא הטיפו דם שלא יטמא פינחס.
העשירי, ששמר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא.
הי"א: הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלוין לעיני הכל.
הי"ב, כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף בהם, כשראה פינחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקו, הה"ד: (תהלים קו)ויעמד פינחס ויפלל שהוא עושה את הדין, שנאמר: (שמות כח)ונתן בפלילים וגו'.

וכתיב: ויהיו המתים במגפה עשרים וארבעה אלף
ללמדך, בכל שעה שנופלים נמנים.

משל לזאב, שנפל על הצאן.
אמר בעל הצאן: לרועה חשוב כמה חסרו.
להודיעך כמה הזנות מרחקת, שזה יחיד ועל ידו נפלו כ"ד אלף מישראל, זה שאמר הכתוב: (משלי יז) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וגו'.

משל למלך, שהיה עובר וסיעה של נערים עומדים וקלל אחד מהן את המלך, נתמלא המלך עליהם חמה. בא תושב אחד שהיה ביניהם ונתן משטר אחד לאותו שקילל את המלך, מיד שככה חמתו של מלך.
כך מי גרם להקדוש ברוך הוא שתשוב חמתו ולא נתכלו כל ישראל, הוי אמר: זה פינחס, לקיים מה שנאמר: ואיש חכם יכפרנה.
אמר הקב"ה: בעולם הזה ע"י סרחון הם נמנים, אבל לעתיד לבוא: (הושע א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מהרה אכי"ר.



פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן
אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפינחס שאין העולם מתנהג, אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלוםואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום.
וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש, כך שואלין בשלום.
שמע ישראל, חותמין פורס סוכת שלום על עמו.
התפלה חותמין בשלום.
בברכת כהנים חותמין בשלום.

אר' שמעון בן חלפתא:
אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.


וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו' (פרק כז)
הלכה:

אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו.

וכן הוא אומר: (איוב כח) לעשות לרוח משקל, לרוחות של כל בריה ובריה.

תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה.
אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: יפקד ה', הרוח אינו אומר, אלא הרוחות זה שאמר הכתוב: (ישעיה מה) האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני.

משל למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה והיה לו שושבין בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות התחיל מבקש מן המלך בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך! אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי!
כביכול, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: על שאתה מצווני עליהם: יפקד ה', צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי!

מה כתיב?
(במדבר כח) צו את בני ישראל את קרבני לחמי תחלה הסדיר להן הקורבנות:


מה ראה הקב"ה ליחס פינחס אחר מעשה זה?
שבשעה שנדקר זמרי בן סלוא אמרו חכמים:
ו' שמות יש לו לזמרי:
זמרי בן סלוא,
ושאול בן כנענית,
ושלומיאל בן צורי שדי.

זמרי, שנעשה על אותה מדינית, כביצה המוזרת.
בן סלוא, בן שסילא עון משפחתו.
שאול, שהשאיל עצמו לעבירה.
בן הכנענית, שעשה מעשה כנען.

ומה שמו?
שלומיאל.
את מוצא בשעה שנדקר זמרי עמדו השבטים עליו ואמרו: ראיתם בן פוטיאל זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים הרג נשיא מישראל!
לפיכך בא הכתוב ליחסו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לכך אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום, שעדיין הוא קיים.
וכן הוא אומר: (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא.

והיתה לו ולזרעו אחריו ויכפר
וכי קרבן הקריב, שנאמר: בו כפרה?
אלא ללמדך, שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן.

ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית
כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, לפרסמן בעולם. פינחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר: (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.

נשיא בית אב לשמעוני
שכל הפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו.

זמרי בן סלוא
הכתוב מתמה עליו: (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש.
אביו קנא על הזנות תחלה: (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי,וזה פרץ גדר שגדר אביו.

ושם האשה המוכה ראש אומות בית אב וגו'
להודיעך עד היכן נתנו המדיינים עצמן, שבת מלך הפקירו, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם.
צור גדול מכולם, מלך הוא והפקיר את בתו, מי לא היה מפקיר?!
ולפי שבזה את עצמו ופרסם את בתו בקלון גרעו הכתוב וכתבו שלישי, אבל הוא מלך שבכולם ראש אומות, בית אב במדין הוא.


צרור את המדיינים
למה?
כי צוררים הם לכם.

מיכן אמרו חכמים:

בא להרגך השכם להרגו.

ר' שמעון אומר:
מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו?
שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.
שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה.
המצרים ואדומים קדמו בחרב:
(שמות טו) אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי.
(במדבר כ) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.

ושתים בעבירה מואבים ועמונים.
על אלה שקדמו בחרב, כתיב: (דברים כג)לא תתעב אדומי.
(שם) לא תתעב מצרי.

אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל, לא יבא עמוני ומואבי.
(שם) גם דור עשירי עד עולם.


צרור את המדיינים
אע"פ שכתבתי:כי תקרב אל עיר להלחם אליה וקראת אליה לשלום, לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם.
את מוצא במי שבא עימהם במידת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור.

ואיזה?
זה דוד: (ש"ב י) ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש.
אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי?!
אני כתבתי: לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד?!
(קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה, שלא יהא אדם מוותר על התורה וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד, סוף בא לידי בזיון.
(ש"ב י) ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ד' אומות. וכתיב: (שם) וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה וגו'.

מי גרם לדוד כך?
שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא: לא תדרוש שלומם.
לכך כתיב: צרור את וגו'.


דבר אחר:
צרור את המדיניים
לפי שכתבתי: כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן, אלו חבלו אילנותיהן.

וכן את מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב: (מ"ב ג) ויסבו דרך שבעה ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה, התחילו בוכים.
ויאמר מלך ישראל אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב.
השיבו יהושפט: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאתו?!
ויען אחד מעבדי מלך ישראל ויאמר: פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, להודיע רשעו של יורם שלא היה מודה בו ולא הודה בו אלא יהושפט.
ויאמר יהושפט יש אתו דבר ה' וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט.

למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך?
להודיעך ענותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט.

ויש אומרים:
מפני שנגזרה גזירה שיהרג עם אחאב היה הכתוב מונה לבנו מאותה שעה, לפיכך לא נכתב מלך. ובשכר שירדו לפני הנביא זכו לראות כל הנסים, כשראה אותם אלישע אמר למלך ישראל (שם ) מה לי ולך לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך, שלא שאל בו מימיו.
התחיל מתחנן לפניו.
ויאמר מלך ישראל אל כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב.
(שם) ויאמר אלישע חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ועתה קחו לי מנגן וגו'.
(שם ) כי כה אמר ה' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים ושתיתם אתם ומקניכם.
נתן להם מים מה שהיו צריכין.

ועוד אמר להם: המואבים בידכם: ונתן את מואב בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו.
אמרו לו: התורה אמרה: לא תשחית את עצה ואתה אומר כן!
אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה וזו קלה ובזויה היא, שנאמר: (שם) ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, שאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו אילנות טובות, לכך נאמר: צרור את המדיינים.