פרשה ה: בני קהת
פרשה ו: מפקד הלוויים


וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר
לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דיבור שזה כלל, שכל זמן שדבור לכהנים מעשה לכהנים.

נשא את ראש וגו'
אינו אומר פקוד, אלא נשא את ראש, לשון נשיאות. כשנמנו להתמנות על מלאכת הקדש קבלו נשיאות מתוך בני לוי שמכל בני לוי לא חשובים כבני קהת ומהם כהנים ולוים, ולפי שהיו חשובים ועוד שעבודתן היתה קודש הקדשים, לפיכך נמנו תחלה.
שאת מוצא כשמנאן מבן חדש לפדות הבכורים נמנו דרך תולדותם, גרשון תחלה ואחר קהת ואחר מררי, אבל כאן שמנאן למנותן על כלי הקדש לפי חשיבות עבודתן מנאן קהת לפי שהיה ממונה על הארון ועל קדשי הקדשים זכה למנות תחלה, ואחריו גרשון שהיה בכור והיה ממונה על היריעות ועל אהל מועד ואחריו מררי שהיה ממונה על הקרשים ועל הבריחים ועל העמודים ועל האדנים ועל היתדות.

מבן שלשים שנה ומעלה וגו'
וכתוב אחד אומר: מבן חמש ועשרים שנה
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
מבן חמש ועשרים, לתלמוד.
מבן שלשים, לעבודה.

זאת עבודת בני קהת וגו'
לפי שזכה קהת שיצא ממנו אהרן שהיה קדש הקדשים, לכך זכו בניו להיות עבודתן קדש הקדשים.


ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו'
אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
בשעה שיהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרכת מפני הארן, אלא יהיו בני אהרן נכנסין והן מפרקין אותם מפני שהם כהנים.

ושנו רבותינו:

הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, מחיצת הכהנים גדולה ממחיצת הלוים.

ומה היו בני אהרן עושין כשהיו מורידים את הפרוכת?
אמר ר' חמא ב"ר חנינא:
כך היו קונטיטין גדולים וצינורות של זהב בראשיהן.

ויש אומרים:
של ברזל, והיו מגביהין את הפרוכת בקונטיטין ופורקין את הקורקסין ואף על פי כן לא היו משפילין אותה בבת אחת כדי שלא יראו הארון, אלא משפילין קימעה קימעה עד שיורידוה וכסו את הארון.

מנין שכן האלהים אומר למשה?
שנאמר: ובא אהרן ובניו וגו'.
אמרו: הפרוכת היתה דומה לוילון ועביו טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין, וג' מאות כהנים מטבילין אותה וב' כהנים גדולים נושאים אותו בקונטיסון מפני הארון ואח"כ נותנין עליו כסוי עור תחש, שלא יראה בארון כלום, הה"ד (במדבר ד') ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'.

רבי נתן אומר:
חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: (שמות טו) מכון לשבתך פעלת. שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא.
עשה למעלה הימנו כפורת כשרפים שהם עומדים ממעל לו.
עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר: כרוב אחד מקצה מזה וגו'.
וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ, שנאמר: (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים, שנתונין מזה ומזה הם מכוונים זה לזה, שנאמר: ופניהם איש אל אחיו, כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקדוש ברוך הוא, שנאמר: (תהלים נ) מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני, אלא בגד כליל תכלת.

למה?
שהתכלת דומה לים,
וים דומה לרקיע,
ורקיע דומה לכסא הכבוד,
שנאמר: (יחזקאל א) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו'.
ללמדך, שהארון היה דומה לכסא הכבוד ולכך נאמר בו: כליל תכלת, שכולו היה דומה לו, ולפי שהארון דומה לו לכך היה הבגד תכלת מלמעלה פניו כנגד הרקיע הדומה לו.
מה שאין את מוצא בשאר כלים שיהיו בגד תכלת מלמעלה אלא בגד תכלת מלמטה וכיסוי עור תחש מלמעלה. אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה.
ועוד, בארון נאמר בו: כליל תכלת, מה שלא נאמר בכולם כליל תכלת.
למה?
שהוא חשוב מכל כלי המשכן.

רבי שמעון אומר:
שלשה כתרים הם:
כתר תורה,
וכתר כהונה,
וכתר מלכות,
וכתר שם טוב עולה על גביהן.

מעשה הארון כנגד בעלי תורה שהם ספונים שלכך כתב מלמעלה, שכל הזוכה לתורה כאלו זוכה למלכות וכהונה.
וכן הוא אומר: (משלי ח) בי מלכים ימלוכו וגו'.


מעשה השולחן, כנגד מלכות בית דוד, שהשלחן מכסין בתכלת כנגד דוד שהיה צדיק וכרת לו הקב"ה ברית מלכות לו ולבניו ולכך הפריש כליו ממנו וכסם בתולעת שני, שע"י חטא בניו נחלקה מלכות, ולכך היה הוא וכליו בכיסוי אחד שבסוף מלכות חוזרת להם כבתחלה.

ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת
על כל כלים העומדים בהיכל היו פורשים בגד תכלת מפני שהשכינה שורה שם, דוגמת מקום שכינתו של מעלה הדומה לתכלת.

באיזה צד היו עושין?
היו נותנים על גופו של שלחן בגד תכלת להבדיל בינו ובין כליו ואחר כך נותנין כליו עליו, שנאמר: ונתנו עליו את הקערות וגו'.
הקערות, אלו דפוסין שהיו עושין את לחם הפנים בדפוס ואופין אותו בתנור בדפוס וכשהיו מוציאין מן התנור היו מחזירין אותו לדפוס שלא ישבר הלחם.
ג' דפוסין היו שם:
אחד לתנור,
ואחד לבצק,
ואחד, שהוא רודה.
נותנין לדפוס כדי שלא יקלקלו את הלחם.

את הכפות, אלו בזיכי לבונה שהיו נותנין על גבי המערכות כמה דאת אמר: ונתת על המערכת לבונה זכה.

הא כאי צד מסדרין לחם הפנים?
נותן ו' חלות לסדר זה ושש חלות לסדר זה, אם נתן ח' חלות לסדר זה וד' חלות לסדר זה או שעשה ג' סדרים של ד' ד', לא עשה כלום.
עשה ב' סדרים של י"ב.

רבי אומר:
רואין את העליונים כאילו אינן והתחתונים כשרות.

כאי צד מסדירים את הבזיכין?
נותן בזיך אחד על גבי סדר זה ובזיך אחד ע"ג סדר זה, אם נתן בזיכין בלא לבונה או לבונה בלא בזיכין או שהיה דבר חוצץ בין הבזיכין ללחם ובין הלחם לשלחן, הרי אלו פסולין.

אבא שאול אומר:
בתוך ב' טפחים שבין האדם לחבירו היה נותנן.

ומה אני מקיים ונתת על המערכת לבונה זכה?
שהיא כולה סמוכה למערכת.

ואת המנקיות, אלו הקנים.
כ"ח קנים של זהב חלולין מקבלין טומאה היו שם, י"ד לסדר זה וי"ד לסדר זה.
נכנס בערב שבת ושומטן ונותנן לארכו של שלחן.

כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית חוץ מן הארון, שהיה ארכו נתון כנגד רחבו של בית כך היו בדיו נתונין כך היה נוטל.

כיצד מסדירין?
אחר שבת היה נכנס מגביה ראשה של חלה ונותן קנה תחתיה מגביה ראשה הא' ונותן קנה תחתיה ואחד באמצע. שלשה תחת כל חלה וחלה וב' תחת העליונה שאין עליה משוי, והתחתונה נתונה על טהרו של שלחן.

ולמה היו נותנין קנים ביניהם?
כדי שישלוט הרוח בהם ולא יתעפש הלחם.

ולמה היו הקנים עשוים כחצי קנה חלול?
כדי שלא יתיקרו על הלחם. ולכך כתיב בצווי: ומנקיותיו אשר יוסך בהן, שהיו מעמידין הלחם כמין סוכה שכל חלה וחלה נעשית סוכה לזו שהיא תחתיה.

ואת קשות הנסך, אלו סניפין.
ד' סניפין של זהב עושין לו וקרניו היו שם שבהן סומכין את החלה התחתונה ב' לסדר זה וב' לסדר זה, מפני שהחלות דומות לספינה כדי שלא תהא רוקדת והיו הסניפין כנגד הלחם, כדי שיהיו הסניפין מגביהים את הלחם מעל גבי השולחן.
ומהו שאמר הכתוב: (במדבר ד) קשות הנסך, שאף הם היו מעמידין ראשי החלות התחתונות למעלה שלא היו נוגעין בשולחן והיו מסיכות על השולחן, אבל אמצעות של חלה תחתונה נוגעת בשולחן, לפי שחלה עשויה כמין ספינה רוקדת חדה מלמטה ונסבה ורחבה מלמעלה.

ולחם התמיד עליו יהיה
מכאן אתה למד שאף בשעת מסעות היה עליו לחם ופרשו עליהם בגד תולעת שני על הכלים ועל הלחם ואח"כ היו מכסין השלחן וכל הכלים אשר עליו בכסוי עור תחש והיו משימין בדיו לישא אותו בהם, שנאמר: וכסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו.


ולקחו בגד תכלת וכסו את מנורת המאור
אף המנורה לפי שעומדת בהיכל היא וכל כליה הנכנסים לשם, היו מכסים בבגד תכלת, הה"ד: ולקחו בגד תכלת וכסו וגו'. במנורה לא היה מפריש בינה לכליה ואחר כך היו מכסין אותה ואת כל כליה במכסה עור תחש והיו נותנין אותה על המוט, לפי שלא היו שם בדים שישאו אותה בהם.
הה"ד: ונתנו אותה ואת כל כליה וגו'.


ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת
אף מזבח הזהב לפי שהיה עומד בהיכל היו מכסין אותו בבגד תכלת תחלה ואח"כ כיסוהו במכסה עור תחש ושמו בדיו ליטול בהם, שנאמר: וכסו אותו במכסה וגו', אבל כליו לא היו נותנין עמו אלא לבד היו נותנין אותם על בגד תכלת ומכסין אותן במכסה עור תחש והיו נותנין אותם על המוט, כדי ליטלן עליו, שנאמר: כל כלי השרת אשר ישרתו וגו'.

מה היו כליו?
כף, ומחתה.
כף
לקטורת סמים.

ומחתה
להכניס בה גחלים.
היה מניח המחתה של גחלים על גבי המזבח ומערה הקטורת שבכף לתוכה על גבי הגחלים, זה היה מזבח הזהב.


מזבח הנחשת, שהיה עומד בחצר היו מסירין את הדשן מעליו והיו פורשים עליו בגד ארגמן, להבדיל בינו ובין כליו הנתונין עליו.
הדא הוא דכתיב: ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן.

מזבח העולה
לפי שלא היה בפנים לא היו מכסין אותו בתכלת אלא בארגמן.

למה בארגמן?
שהוא היה אורג את ישראל מן החטא שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום וחטאות ואשמות ועולות ושלמים ואחר שהיו מכסין אותו נותנין עליו כליו, שנאמר: ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו וגו'.

תנו:

אש תמיד אף בשבת אף בטומאה, לא תכבה אף במסעות.

מה היו עושין לה?
כופין עליה פסכתר, דברי ר' יהודה.

ור' שמעון אומר:
אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה, שנאמר: ודשנו את המזבח.

על דעתיה דר' יהודה
ניחא, שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות, שנאמר: את המחתות ואת המזלגות ואת היעים ואת המזרקות, ואינו מזכיר סירות.

למה?
שעל גבי האש היו כופין אותה.

על דעתיה דר' שמעון
כל כלי המזבח לרבות את הסירות.

על דעתיה דר' שמעון:
ודשנו את המזבח, ניחא.

על דעתיה דר' יהודה
היו מדשנין אותו והיו מניחין שם אש וחוזרין וכופין עליו פסכתר כדי שלא תכבה ואף על פי שהיה הפרש בין כלים הנתנין בפנים לכלים העומדים בחוץ לענין בגד תכלת, אבל לענין עור תחש אלו ואלו שוין, שנאמר: ופרשו עליו כסוי עור תחש ושמו בדיו.


מה ראה המקום לצוותן כך: ארון תחלה ואחר כך שלחן ואחריו מנורה ואחריו מזבח הזהב ואחריו מזבח העולה?

אמרו רבותינו:
פירוקן בשעת מסעות כעמידתן בשעת חניות מסעות.
מה בשעת הקמת משכן ארון תחלה, דכתיב: ויבא את הארון וגו'
ואחר כך ויתן את השלחן.
ואחר כך וישם את המנורה וגו'.
ואחר כך וישם את מזבח הזהב וגו'.
ואחר כך ואת מזבח העולה וגו'.

אף בשעת פריקתן:
ארון תחלה.
ואחריו שלחן.
ואחריו מנורה.
ואחריו מזבח הזהב.
ואחריו מזבח העולה.

וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש
זה הארון.

ואת כל כלי הקודש
אלו שלחן ומנורה ושני מזבחות וכל כליהן.

בנסוע המחנה
לא היו כן אלא בשעת מסעות.


ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת וגו'
אמר משה לפני האלהים: רבש"ע! דמן של בני קהת אסור ודמן של בני אהרן מותר?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לאו! אלא אהרן קדש קדשים, שנאמר: (ד"ה א כג) ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים, וארון קדש קדשים ואין קדש קדשים מזיק לקדש קדשים, אבל בני קהת אינם קדש קדשים וארון וכל כלים הנתונים בפנים קדש קדשים והם מזיקים להם, לכך יתנו בני אהרן דעתן שלא ימותו בני קהת.

אלה משא בני קהת באהל מועד
אלה במשא ואין שאר כלים במשא, אלא בעגלות.
וכן הוא אומר: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש וגו':


ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.
הה"ד (משלי כה) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד.
אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו קל וחומר לפני המקום!

ותנינן:

הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

ללמדך, שאין גאוה לפני המקום.

אליהו אומר:

כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה,
וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט.

מעשה באיש אחד, שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה: הללויה, ובנו עונה דברים של תפילות.
אמרו לו: ראה בנך, שהוא עונה דברים של תפילות.
אמר להם: ומה אעשה לו תינוק הוא, ישחק.
שוב למחר עשה כאותו ענין וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה אמן הללויה, ובנו עונה דברים של תפילות.
אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפילות.
אמר להם: ומה אעשה לו תינוק הוא, ישחק.
כל אותן ח' ימי החג ענה בנו דברים של תפילות ולא אמר לו כל דבר. ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר: ק' ק' ק' ה' צבאות.
אמרו לו: מה ראית שהגבהת קולך?
אמר להם: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי?!
ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות שבא"י ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם וקראו לו קילוני לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.
מכאן אתה למד, שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום שכל המתגאה לפניו מתבזה.
וכן הוא אומר: (ש"א ב) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום.
אימתי?
בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים.
הה"ד (שם ב ו) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף.
אמר דוד: איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל א"י שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון, שנאמר: (ד"ה א יג) ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד.
(שם) ויאמר דוד לכל קהת ישראל אם עליכם טוב ומן ה' אלהינו וגו' ויקבצו אלינו ונסבה את ארון האלהים אלינו וגו'
מיד אמרו לו כולם: עשה כמו שאתה חפץ, שנאמר: (שם) ויאמרו כל הקהת לעשות כן כי ישר הדבר בעיני כל העם.
מיד שלח וקבץ כל ישראל שבכל א"י, שנאמר: (שם) ויקהת דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים.

כמה זקנים מינה דוד שם?
אמר ר' ירמיה בן אלעזר ור' ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד ולא מינה את אחיתופל עמהם וקדשן שיהיו עושין דרגון לפניו.
הה"ד: ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף.
ויוסף, תלתין אלפים.
עוד, שלושים אלף.
ופשוטיה דקרייה שלשים אלפין, הרי תשעים אלפין.

מיד הלכו לגבעה להעלות משם הארון.
שנאמר: (שמואל ב ג) ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו'.
וכתוב אחד אומר: (דה"א יג) ויעל דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם וגו'.
וכתוב אחד אומר: ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו'.

כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כל ישראל הלכו לבעלתה שהיא קרית יערים והמתינו שם על הארון עד שיביאוהו מן הגבעה, אבל דוד והזקנים קמו מבעלי יהודה היא בעלתה, היא קרית יערים והלכו נגד הארון לגבעה להביאו מן הגבעה לקרית יערים היא בעלתה, ומבעלתה יעלוהו כל ישראל עמו עד ירושלים.

ויש אומרים:
בתחלה נמלכו שלא ילכו אלא עד בעלתה וישלח משם עד בית אבינדב אשר בגבעה, להעלות משם ארון האלהים עד קרית יערים ומשם יעלו כולם עמו לירושלים.
כיון שהיה שם, אמר להם: אין כבודו של ארון שיבא ביחידים, אלא נלך כלנו לשם. לכך כתיב: ויקם וילך דוד וכל העם וגו'.

למה לא הלך בתחלה אל בעלתה, שהיא קרית יערים?
לפי שהגבעה וקרית יערים בבת אחת היו יושבים ששם היו יושבין הגבעונים, שנאמר: (יהושע ט) ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים, ונפלה קרית יערים בחלק יהודה שכן הוא מונה בחלק נחלתו: (שם טו) קרית בעל, היא קרית יערים, והיא היתה גבול בין יהודה ובנימין שכן הוא אומר: בגבול ארץ בנימין (שם יח) והיו תוצאותיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה וגו'.
אבל הגבעה ששם היה הארון היה בגבול בנימין, שכן כתיב בערי בנימין: (שם) גבעון והרמה ובארות והמצפה והכפירה והמצה, ולכך באו בתחלה עד קרית יערים שהיא גבול בין יהודה לבנימין, ואחר הלכו לגבעון אשר נקרא שם שם ה' צבאות.

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי:
מלמד שהשם וכל כינוייו מונחין בארון.

רב הונא אמר:
מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון.

וירכיבו את ארון האלהים וגו', לא נשאו כתורה, שהרי כתיב: ולבני קהת לא נתן וגו'.
מפני מה נענש?
שנתעלם המקרא מעיניו מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: (תהלים קיט) זמרות היו לי חקיך וגו'.
אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתב בהן: (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותן. ולבני קהת לא נתן וגו'. ואיהו אתייה בעגלה והיה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, שלח דוד ואייתי לאחיתופל.
א"ל: לית את אמר לי, מה נעבד לדין ארונא דהוא טעון כהנייא לרומא וטריף לון לארעא,
וטעון כהניא לרומא וטריף לון לארעא?
א"ל: שלח שאיל לאינון חכימיא דמניתה.
אמר דוד: מאן דידע למקמתיה ולא קם ליה, יהא סופא מתחנקא.
אמר לו: דבח קומי והוא קאים.
אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: מלה דמינוקיא אמרין בכנישתא בכל יום, לא אמרת ליה, ולבני קהת לא נתן וגו', ודא רבתא, אמרת ליה דבח קומי וקאים! ולכך היה זובח כשהעלהו בשניה שלא יבא לידי כך, שנאמר: (ש"ב ו) ויהי כי צעדו וגו', ויהי עוזא ואחיו נוהגין את העגלה, שנאמר: (שם) וישאהו מבית אבינדב וגו', עוזא מאחריו ואחיו לפניו.
וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה וגו'

מהו שאמר הכתוב: וישאוהו מבית אבינדב וגו' מה נשאו עמו?
ארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שעליו ס"ת מונח.

כההיא דתנינן:

ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו.

באמה בת ו' טפחים, והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה, מונחות לארכו של ארון.
וכמה לוחות אוכלות?
י"ב טפחים.
ונשתיירו שם ג' טפחים.
צא מהם טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה, נשתיירו שם שני טפחים שבהם ס"ת מונח, שנאמר: אין בארון רק שני לוחות וגו'.
אין רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח בארון.

פירנסתה ארון לארכו בא ופרנס ארון לרחבו.
כמה לוחות אוכלת בארון?
ששה טפחים.
נשתיירו שם שלשה טפחים.
צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים, שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא בדוחק, דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר:
באמה בת חמשה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה ומונחות לארכו של ארון.

כמה לוחות אוכלות בארון?
י"ב טפחים.
נשתייר שם חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה.
פירנסתה ארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו.

כמה לוחות אוכלות בארון?
ששה טפחים נשתיירו שם טפח ומחצה.
צא מהם חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה, נשתייר שם טפח שבו העמודים עומדין, שנאמר: (שיר ג) אפריון עשה לו המלך וגו' עמודיו עשה כסף וגו'.
וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח בצד, שנאמר: (ש"א ו) ואת כל כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך ועליו ס"ת מונח, שנאמר: (דברים לא) לקוח את ספר התורה הזה, בצדו היה מונח ולא בתוכו.

ומה אני מקיים אין בארון רק שני לוחות?
לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, לפי שהלוחות השלמות ולוחות השבורות על צדיהן היו מונחות בארון, לפי שלא היו עבות אלא שלשה טפחים.
אבל קודם שהיה הארגז דף אחד היה יוצא מן הארון ועליו היה ספר תורה מונח, לכך כתיב: וישאוהו מבית אבינדב, זה היה הארגז שעליו ספר תורה מונח והיה עומד מצד ארון ברית ה'.

ואחיו הולך לפני הארון.
מכאן אמרו:
אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין, מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר.
הה"ד: (שמואל ב ו) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו', זה לולב שאדם מנענע בו (שם).

ויבאו עד גורן נכון. כתיב כידון וכתיב נכון.
אמר רבי יוחנן:
בתחלה כידון ולבסוף נכון.

וישלח עוזא אל ארון האלהים
אמר לו הקב"ה: הארון נושאיו נשא עצמו לא כל שכן!
דכתיב: (יהושע יד) ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, נשא ארון נושאיו ועבר.

(שמואל ב ו) כי שמטו הבקר.
למה שמטו?
שהיו מוליכין אותו שלא כתורה שהן היו צריכין להוליכו בכתף וטענוהו בעגלה והלך לו לעצמו.
ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל.

מהו על השל?
ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר:
על עסקי שלו.

וחד אמר:
שעשה צרכיו בפניו.

וימת שם עם ארון האלהים
אמר רבי יוחנן:
עוזא בא לעוה"ב, שנאמר: עם ארון האלהים, מה ארון קיים לעוה"ב אף עוזא בא לעוה"ב.

ויחר לדוד על אשר פרץ ה' וגו'
מהו ויחר?
א"ר אלעזר:
שנשתנו פניו כחררה.

מה טעם?
דלא כתיב ביה אף, מיד נתירא דוד להביאו אצלו, שנאמר: (שם) ויירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבא אלי ארון ה'.

מה עשה דוד?
הטהו בית עובד אדום לעמוד שם, שנאמר: (שם) ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' וגו' ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי.
לוי היה עובד אדום הגתי, שכן מיחסו עם הלוים ועובד אדום ואחיו ס"ב.

ולמה נקרא שמו עובד?
על ידי שעבד לפני ה' כראוי.
אדום שהאדים פני דוד הוא היה מתירא מפני הארון שלא ימיתנו והוא עובד לפניו ובירכו הקדוש ברוך הוא.
הגתי, שהיה מגת.
כשחזר דוד לירושלים בא אחיתופל ואמר לו דוד: לא היה לך ללמד מפסוק קטן שהתינוקות קוראין: (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן וגו'. הלוים נושאים את הארון ואין הכהנים נושאים את הארון בכתף הם נושאים את הארון ולא על עגלה.

ומנין שכן הוא?
שכן את מוצא כשהעלהו בשנייה לא היה שם כהן ולא עגלה, שנאמר: (ד"ה א טו) אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כ"א הלוים וכתיב: וישאו בני הלוים את ארון האלהי.

וישב ארון ברית ה' בית עובד אדום הגתי
אמרו רבותינו:
שני דברים היו קדושים וגדולים וכסבורין בני אדם שהם קשים וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן:
קטרת
וארון.

קטרת, שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת על ידו מתו נדב ואביהוא ועל ידו נשרפו עדת קרח ועל ידו נצטרע עוזיהו, לכך כתב הקב"ה מעלה גדולה בקטרת שניצלו ישראל על ידו, שנאמר: (במדבר יז) ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהת וגו'.

ארון, שלא יאמר אדם קשה הוא הארון הוא הכה בפלשתים הוא הרג באנשי בית שמש הוא הרג לעוזא לכך כתב בו ברכה, שנאמר: וישב ארון ה' וגו'.
ללמדך שאין קטרת וארון הורגין אלא עוונות הורגין.

במה בירך הקדוש ברוך הוא בית עובד אדום?
ר' יוסי אומר:
בבנים. הה"ד (דה"א כו) ולעובד אדום בנים שמעיה הבכור וגו' יואח השלישי ושכר הרביעי ונתנאל וגו' פעולתי השמיני.

בעון קומי ר' יוחנן:
מהו פעולתי?
אמר להם: על שפעל פעולה גדולה בתורה.

מה פעולה גדולה פעל?
שהיה מדליק לפני הארון נר א' שחרית ונר א' ערבית.

ר' יוסי עבד לה אפטרה, מה אם הארון שלא אכל ושתה ולא מתכבד אלא בשביל שני לוחות שהיה בו, זכה בית עובד אדום שיתברך בזכותו, מי שקבל חכמים ותלמידים במאכל ובמשתה ועל מטות כבודות עאכ"ו שישלם לו הקב"ה שכרו!
אמרו על עובד אדום: ח' בנים היו לו וח' כלות היו לו וכל חדא וחדא מנהון ילדה תרין בירחא.

הא כיצד?
היתה טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת, טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת.
שית עשר לכל ירח לתלתא ירחין הרי ארבעים ותמניא.

ובני שמעיה ששה, דכתיב: (ד"ה א כו) ולשמעיה בנו נולד בנים וגו' בני שמעיה עתני וגו', הא חמשין וארבע תמניא דידיה, דכתיב: ולעובד אדום בנים וגו' הא שתין ותרין, הה"ד (שם ) כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה ששים ושנים לעובד אדום.
הוי כי ברכו אלהים, לכך נאמר: ויברך אלהים את בית עובד אדום וגו'.

שמע דוד לסוף ג' חדשים שבירך הקדוש ברוך הוא לעובד אדום ולביתו קיבץ זקני ישראל והשרים ושרי הכהנים והלוים להעלות את הארון בשמחה גדולה, דכתיב (ש"ב ו) ויוגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עובד אדום וגו'.
וכתוב אחד אומר: (ד"ה א טו) ויהי דוד וזקני ישראל וגו'.

מי העלוהו?
הלוים העלוהו.
וכיון שראה דוד שהעלוהו הלוים ולא ניזוקו כמה שאמר ליה אחיתופל הוסיף עוד וזבח לפניו, כמו שאמר אחיתופל בראשונה.
הה"ד (שם) ויהי בעזור האלהים את הלוים וגו'.

כתוב אחד אומר: ויזבחו ז' פרים וז' אילים.
וכתוב אחד אומר: (שמואל ב ו) ויהי כי צעדו וגו', ו' צעדים ויזבח שור ומריא.

ר' חנינא ור' מנא:
חד אמר:
על כל צעידה וצעידה שור ומריא ובסוף שבעה פרים ושבעה אילים.

וחד אמר:
על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אילים ובסוף שור ומריא.

רבנן אמרי:
מקרא חד פרוש לחבירו, על כל ז' פסיעות ז' פרים וז' אילים.

רב פפא בר שמואל אמר:
על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא, על כל ו' פסיעות ז' פרים וז' אילים.

א"ל ר' חסדא:
א"כ מלאת את כל ארץ ישראל בָּמוֹת?!
אלא על כל ו' פסיעות שור ומריא על כל שש סדרים של שש שש פסיעות, ז' פרים וז' אילים.

(שם) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו'
בא וראה כמה ביזה דוד עצמו לכבודו של הקב"ה. היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו לאו אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו, מה שאפשר לומר, שנאמר: (ד"ה א טו) ודוד מכורבל במעיל בוץ וכל הלוים הנושאים את הארון וגו'.
וכתיב: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'.

מהו בכל עוז?
בכל כחו.

מהו מכרכר?
שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר: כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות וכל כלי שיר, שנאמר: (ש"ב ו) וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר.
וכתוב אחד אומר: (ד"ה א טו) וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' וגו'.
כיון שבאו לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו, הה"ד: (שמואל ב ו) והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו'.

הרי לך שאשתו נשקפה עליו.
ומנין שכל נשי ירושלים כן?
שכן היא אומרת לו: (שם ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו (שם) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגו'.
כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה.

מהו מפזז ומכרכר האיך היה עושה?
אמרו רבותינו:
היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז והיה מכה בידיו זו על גב זו וטפח, כיון שהיה מכרכר כירי רם, היה מפזז.

מהו מפזז?
שהיה הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז.

יכול לא היה דוד עושה יותר מזו?
לאו, אלא הופך אספירס ומשוייר לפניו, שכן כתיב במקום אחר: (דה"א ט"ו) ותרא את המלך דוד מרקד ומשחק וגו'. והיו כל הנשים מציצות עליו מן הגגות ומן החלונות ולא איכפת לו.

ומהיכן את למד שהיה דוד הופך אספירס ומשוייר?
שכן את מוצא כיון שהכניסוהו לעיר דוד הציגוהו במקום אשר הכין לו דוד והעלה עולות לפניו הוא וישראל, שכן כתיב: (ש"ב ו) ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו וגו'.
תמן כתיב: ויקריבו עולות ושלמים לפני האלהים.
אחר שכלה להעלות בירך כל העם על שכבדו את הארון ונתן לכולם מתנות מרוב שמחתו בארון ולנשים, שנאמר: (שם) ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים וגו', ויחלק לכל העם לכל המון ישראל וגו'.
מהו אשפר? -
אחד מששה בפר.

אשישה -
אחת מששה באיפה.

ויש אומרים:
אשישה גרבא דחמרא, כמה דתימא: (הושע ג) ואוהבי אשישי ענבים.

לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו נפנה לברך את ביתו ולשמחה מרוב שמחת הארון, יצאת מיכל לקראתו וביזתהו על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים.
הה"ד: (שמואל ב ו) וישב דוד לברך את ביתו וגו'.
לא הניחתו ליכנס לתוך הבית אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים, ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו!
מכאן את למד, שהיה הופך אספירס ומשוייר שכן היא אומרת לו: אשר נגלה היום, התחילה עושה מריבה כנגד, מבקשת לאכול פניו.
אמרה לו: אם ראיתי כבודך, מה נכבד היום מלך ישראל עכשיו הודעת שאת מלך, אשר נגלה היום, הלווי בצניעות, אלא לעיני אמהות עבדיו, ואלו הן נשי ישראל שהיא קוראה אתהן אמהות, כהגלות נגלות אחד הריקים.

אמר רבי אבא בר כהנא:
הריק שבריקים זה ארכיסטס שאין ריקם הימנו מכל מצוה, כך היה דוד מרקד לפני הארון.
אמרה לו: היום נגלה כבודו של בית אבא בוא וראה מה ביניך לבין בית אבא, כל בית אבי היו צנועים וקדושים, אמרו עליו על בית שאול: שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם.
הה"ד (שם א כד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול וגו'.

מהו ויבא אל גדרות הצאן?
ר' אבין בשם רבי אלעזר:
נכנס לו לדיר הצאן גדר לפנים מגדר.

ויבא שאול להסך את רגליו
עשה עצמו כסוכה עטיף פעליונים וישב לבית הכסא, והיה חמי ליה משולשל ציבחר ומסלק ציבחר משולשל ציבחר ומסלק ציבחר.
אמר דוד: לית אריך מנגע בהא גופא צניעה.
הה"ד דהוא א"ל: (שמואל א כד) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך. ואחס עליך אין כתיב כאן אלא ותחס עליך, צניעותך חסה עליך.
וכך אמרה לו מיכל: של בית אבי היו צנועין כ"כ ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים!
כיון שגמרה דבריה, א"ל: וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, ואלו היה אביך צדיק יותר ממני, היה האלהים בוחר בי, ופוסל בבית אביך!
הה"ד (שם ב ו) ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' וגו'.
א"ל: אביך היה מלך על ישראל בלבד אני נגיד על ישראל ויהודה.
הה"ד: על עם ה', זה שבט יהודה. על ישראל, אלו שאר שבטים.

דבר אחר:
א"ל: של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים.
הה"ד (שם) ונקלתי עוד מזאת.
ואל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי, ת"ל: והייתי שפל בעיני.

ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה
א"ל: אותן בנות ישראל, שצווחת אותן אמהות אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבוא.
הה"ד (שם) ועם האמהות אשר אמרת, לואי עמם אכבדה.
ולפי שאמרה מיכל כן נענשה, שכן כתיב אחריו: (שם) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה.
והא כתיב: יתרעם לעגלה אשתו?
שגעתה כעגלה ומתה.
היינו דכתיב: עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה.

אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד.
הה"ד, דהוה אמר לפני אלהים:
(תהלים קלא) ה' לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך.
ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גלית.
ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזירוני למלכותי.
ובנפלאות ממני, בשעה שהעלתי את הארון.
אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך.
כגמול עלי נפשי כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה, ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו, כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל.

אמר רבי אדא ב"ר חנינא:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שוית עצמך לגמול, חייך, כשם שאין לתינוק הזה עונות, כך אין לך עונות, שנאמר: (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות.
מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.

אמר רבי יהודה הלוי ב"ר שלום:
אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם.
למה?
עביד מגירס של בשר ודם יש לו כלים נאים בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא.

ועוד, בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם.
אבל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר: (ויקרא ו) ולבש הכהן מדו בד וגו' בשביל והרים את הדשן.

למה כן?
אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום.

וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום.
אמר רבי יהושע בן לוי:
אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים, שנאמר: (במדבר ג) ונשיא נשיאי הלוי, אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.
ראה שררה שהיתה בידו ואת סבור מפני שהיה אדם גדול, היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם?!
לאו! אלא הוא עצמו היה טוען, שנאמר: ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.

והיאך היה טעון כל אלו?
אמרו רבותינו:
כן היה טוען שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו.

בין הערבים היכן היה נתון?
אמר רבי אחא, אמר רבי שמעון בן יוחאי:
כמין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו מפני שהיה חגור מתניו בזינו כעבד לפני קונו, להודיעך, שאין גאוה לפני האלהים.

פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו
שעל ידו היה נותן להם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דתימא: ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו'.



אל תכריתו את שבט הלוי וגו'
הה"ד: (תהלים לג) הנה עין ה' אל יראיו וגו' להציל ממות נפשם וגו'. הנה עין ה' אל יראיו וגו', זה שבטו של לוי שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה.
וכי כל הבריות אינן מיחלים לחסדו של הקדוש ברוך הוא?!
אלא ביותר שבטו של לוי שלא נטלו חלק בארץ, אלא יושבים ומתפללים שתעשה ארץ ישראל פירותיה כדי שיטלו מעשרותיהם, שאין להם כלום בעולם אלא חסדו של הקב"ה.
הוי, למיחלים לחסדו ולהציל ממות נפשם, מן מיתה עצמה.
ולחיותם ברעב, אלו כ"ד מתנות כהונה, שנתנו לשבט לוי:
עשרה במקדש,
ועשרה בגבולין,
וד' בירושלים,
הוי, ולחיותם ברעב.

אמר רבי אלעזר בן פדת:
מאיזו מיתה היו נצולים?
אם ממיתה של עולם הרי אין בריה שאין מתה.

מהו להציל ממות נפשם?
אלא ממיתת הארון.

כיצד?
אמר רבי אלעזר בן פדת, בשם ר' יוסי בן זמרא:
בשעה שהיו ישראל נוסעין היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם.

ומניין שכן?
משה אומר לישראל: מה אתם מתייראין מן בני ענק וכי קשים הם מאותן שהיו באים כנגדנו?! והיה הארון שורפן.

וכן הוא אומר: (דברים ט) וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך וגו', מכאן אתה דורש שהיו שני ניצוצין מקדמין לפניהם.
אמר להם: הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, וכיון שהיו הניצוצין יוצאין היתה האש שפה בטעוני הארון והיו נשרפים ומתמעטין.

ומנין שהיו שבט קהת ממועט?
אלא אתה מוצא ג' משפחות היו טוענין כל כלי המשכן:
גרשון טעון: כל כלי האריגה, יריעות, פרוכת המסך, והקלעים.
ומשפחת קהת, היו טוענין: הארון, והשלחן, והמנורה, והמזבחות, וכלי הקדש.
ומררי טוען: הקרשים, והבריחים, והעמודים, והאדנים.

ואת מוצא שהיו נמנים ארבע משפחות הללו מבן חדש ומבן שלושים שנה, וכיון שהוא מונה את הגרשוני מבן חדש, הוא מונה אותם שבעה אלפים וחמש מאות, וחוזר ומונה אותן מבן שלושים שנה ומוצא אותן ב' אלפים ושש מאות ושלושים, הרי, שהיו ק"ל יותר על שליש.

וכן מררי מונה אותם מבן חדש ועולה מניינן ו' אלף ומאתים, וכיון שהוא מיחסן מבן ל' שנה הוא מוצא אותן ג' אלפים ומאתים, הרי שהיו ק' יותר על חציין.

אבל משפחת קהת את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות, כי מבן חדש הוא מונה אותן ומוצא אותן ח' אלף ו' מאות, וכיון שהוא בא מבן ל' שנה הוא מוצאן ב' אלף ז' מאות ונ', הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קי"ז.

למה כן?
אלא כשם שאמר ר' אלעזר בן פדת, בשם ר' יוסי בן זמרא:
מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון היו מתמעטין והיו כל א' וא' רצין, זה נוטל את השלחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן והיה הארון כאלו מתבזה והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם ושוב היו מתכלין.
אמר הקב"ה למשה: מה אני הורג בני קהת, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו, הרי כעס עליהם!
א"ל הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם שלא יהו מניחין ובורחין, אל תכריתו את שבט וגו', אלא יבא אהרן ובניו, ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה, וממשא למשא.
הה"ד (במדבר ד) וזאת עשו להם וחיו וגו'.

רבי שמואל בר נחמן אמר:
ח"ו לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אע"פ שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון.

ואם כן למה היה מזהיר עליהם אל תכריתו את שבט וגו'?
אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן וזה מריב ואומר: אני טוען כאן ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלהים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם, אל תכריתו וגו', אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה.
עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה, זה אומר אני טוען בארון, וזה אומר לאו אלא אני טוען, ולא היה יודע אחד מהו קבוע לו, מהו משאו.
אמר הקב"ה: והיו אהרן ובניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טעונו, שנאמר: ואהרן ובניו יבאו ושמו אותם וגו'.


דבר אחר:
אל תכריתו וגו'
הה"ד (משלי כב) אל תגזול דל כי דל הוא וגו'
אמרו רבותינו:
במה הכתוב?
מדבר אם הוא דל מהו גוזל לו.
אלא לא דיבר אלא במתנות עניים, שהוא חייב ליתן להם מן התורה לקט שכחה, ופאה, ומעשר עני.
והזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, כי דל הוא, די לו עניותו, לא דיו לעשיר שהוא עומד בריוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקב"ה.

ואל תדכא עני בשער וגו', כמה דתימא: (שמות כג) לא תטה משפט וגו'.
ואומר: כל אלמנה וגו' (משלי כב) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש.
וכן הוא אומר: אם ענה תענה אותו וגו', וחרה אפי והרגתי וגו'.

דבר אחר:
אל תגזול, מדבר בשבטו של לוי.
למה קורא אותן דלים?
שהיו דלים במנין מכל השבטים.
אין לך בכל השבטים פחות במנין כמנשה שלא עלה מניינם אלא ל"ב אלף ומאתים והם היו מבן עשרים שנה ועד בן ששים, חוץ מאותן שהיו מבן חדש ועד עשרים וחוץ מן אותן שהיו מן ששים שנה ומעלה, אבל כל שבט לוי לא היו מבן חדש ומעלה, אלא כ"ב אלף ושלש מאות ואהרן ובניו.

למה?
שהיו סמוכים לקדש, וכל מי שאינו נזהר כראוי מדת הדין פוגעת בהן.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הם שומרים משמרת הקדש כדי שלא תזוקו והם מתדלדלים בשבילכם, אל תגזלו מהם המתנות שנתתי להם כי דל הוא.

ועוד, שהם דלים מנחלה, שלא נטלו עמכם חלק בארץ, שנאמר: (יהושע יג) ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה.
(במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו'.
(שם) ולא יקרבו עוד וגו' ועבד הלוי את עבודת אהל מועד וגו'.

ואל תדכא עני בשער, כמה דתימא: (דברים כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו' שאם עשית כן, כי ה' יריב ריבם וגו'.

אל תגזול דל
מדבר בבני קהת.

למה קורא אותן דל?
שהיו משבט לוי שלא נטלו חלק בארץ.


דבר אחר:
אל תכריתו וגו'
הה"ד: (מ"ב יב) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, אין הקב"ה מבקש שימות א' מהם.
ראה מה כתיב: (ישעיה נו) ואל יאמר בן הנכר וגו'.
ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו עאכ"ו ישראל, שהם בני! הוי, ולא דבר ה' למחות וגו'.

וכן הגבעונים שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת, אלא מן היראה נתגיירו,קבלתי אותם, ועל שביקש שאול להזדקק להם והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו.
ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם, שנאמר: (ש"ב כא) ויהי רעב בימי דוד וגו'.
ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם לא פסלתי, לבני אני פוסל?!
הוי, ולא דבר ה' למחות וגו'.
ועאכ"ו ללוים שהם משרתים לפני!
הוי, אל תכריתו.

אל תכריתו
הה"ד (נחום א) טוב ה' למעוז ביום צרה, אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה הוא עושה בה אנדרולומסיא והורג הטובים עם הרעים, והקב"ה אינו כן, בשעה שהדור מכעיס לפניו הוא ממלט הצדיקים ומאבד לרשעים.

חטא דור אנוש, איבד אותם הציל לחנוך (בראשית ה) ויתהלך חנוך.
למה?
ביום צרה ויודע חוסי בו.

דור המבול, הכעיסו ואיבדן והציל לנח (שם ו) ונח מצא חן בעיני ה'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.

סדומיים הכעיסו, ואבדם והציל לוט, שנאמר: (שם יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר וגו'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.

הביא חשך על המצריים: (שמות י) ולכל בני ישראל היה אור.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.

יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי, שנאמר: (שם לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, מיד עמד משה והרג לחוטאים ע"י שבט לוי, שנאמר: (שם לג) ויעשו בני לוי כדבר משה, ונגף הקדוש ברוך הוא עושי מעשה העגל ולא נגף שבט לוי, שנאמר: ויגף ה' וגו'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.
אמר הקב"ה: שבט לוי חסו בי וקדשו שמי בעגל הדין הוא שאודע אותם לטוב ואצילם מצרה, לפיכך הזהיר למשה ולאהרן על בני קהת שהיו לוים שלא יתכלו במעשה הארון, הה"ד: אל תכריתו וגו'.


דבר אחר:
אל תכריתו וגו'
מה כתיב למעלה?
וידבר ה' אל משה ואל אהרן

אמר ר' לוי:
מה עסקו של אהרן נזכר כאן?
אלא שהוא נותן רמז לבני קהת ואומר להם: תנו דעתכם שלא לנהוג בקלות ראש ולהכנס אצל הארון, אם נהגתם בו בקלות ראש למדו מבני אהרן.
אמר בני אהרן בשביל שנכנסו שלא ברשות.

מה כתיב בהן?
(ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.
אף אתם תנו דעתכם שלא יגיע לכם כשם שהגיע לבני אהרן, לפיכך הוא כתב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן.

ורבותינו אמרו:
למה כתיב כאן אהרן?
לפי שבשעה שנצטוו בני קהת על משא הארון נתייראו התחילו צווחין על משה, ואומרים: הרי אנו מתים, כשם שמתו בני אהרן!
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר: (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן וגו', כך למשפחות הקהתי אעשה להם תקנה שלא ימותו, הה"ד: אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם.

ואל תתמה על זו שעשה להם הקב"ה תקנה שלא ימותו, שאף ברשעים מצינו שעשה להם תקנה שלא ימותו. בשעה שפירש הקדוש ברוך הוא למשה ל"ו כריתות שבתורה, אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים! אם יחטא אדם בהן כך הוא נטרד?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן.
וזו ששנינו:

כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן, שנאמר: (דברים כה) ונקלה אחיך לעיניך,
כיון שלקה הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.

ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו!

ולמה חייבתו תורה ליתן לו מלקות ארבעים?
לפי שעבר על התורה שנתנה למ' יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר בארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. כשם שנעשה לאדם הראשון שחטא ונתחייב מיתה ונלקה ארבעים שנתקלל העולם בחטאו ארבעים קללות:
עשרה לאדם,
וי' לחוה,
וי' לנחש,
וי' על הארץ,
והאריך לו הקב"ה היום, שנאמר: (בראשית ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות והוא חיה תתק"ל שנה ולא גמר יומו של הקדוש ברוך הוא. אם לרשעים עשה תקנה ק"ו לצדיקים.
הוי אל תכריתו וגו'.


רב' אבא בר איבו אמר:
די הוא שאינו מזכיר כאן אלא על המשפחה בלבד.

למה הוא מזכיר לכל השבט שהרי הוא אומר את שבט משפחות הקהתי?
אלא שהקב"ה: (ישעיה מו) מגיד מראשית אחרית ומקדים דברים שלא נעשו.
צפה הקדוש ברוך הוא שקרח עומד ממשפחות קהת וחולק על משה, שנאמר: (במדבר טז) ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' ומשה עתיד לבקש לפני האלהים שתבלע הארץ אותן.
א"ל הקב"ה: תן דעתך, זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר וגו'.
חסר קרייה כלום, מהו לו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לו אני שומע אבל לכל השבט איני שומע לך.
לכך נאמר: אל תכריתו וגו'.


הקהתי
הה"ד: (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך מדבר בישראל.
למען שמי אאריך אפי, אלו ישראל, שייחד הקב"ה שמו עליהם, אנכי ה' אלהיך ושיתף שמו בשמם ישראל, ולכך האריך הקדוש ברוך הוא אפו עם ישראל שלא טרדם, וגבה מהם קמעה קמעה בגלות כדי לנקותם ולא ביקש למחותם שלא יתחלל שמו בהם.

שכן מצינו כשהיו ישראל במצרים מרדו בהקב"ה ורצה הקדוש ברוך הוא לכלותם שם, והאריך אפו עמהם למען שמו ולא עשה.
כמ"ד: (יחזקאל כ) ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו'.

וכן כשיצאו ישראל במדבר מרדו בו וביקש הקב"ה לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו, שנאמר: (שם) ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו'.

וכן בני דור המדבר, מרדו בהקדוש ברוך הוא וביקש לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו ונשבע שיפרע עמהם בשעבוד מלכיות. אבל לא עשה כלה, שנאמר: ואומר לשפוך חמתי וגו' והשיבותי את ידי וגו'.
(שם) וגם אני נשאתי את ידי וגו', ותהלתי אחטם לך, כדי שלא יתחלל שמו של הקב"ה בהם יביא להם קץ הגאולה החתום, שנאמר: (יחזקאל לו) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים וגו' ולקחתי אתכם מן הגוים וגו'.

דבר אחר:
ותהלתי אחטם לך, לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקדוש ברוך הוא, כמ"ד: (ישעיה מג) עם זו יצרתי וגו', לכך כדי שיתהלל שמו בהם הקב"ה חותמה לטובה, כמ"ד: (שיר ח) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, והיא גרמה להם שלא נכרתו בגלות.
הוי, לבלתי הכריתך.

דבר אחר:
למען שמי אאריך אפי, מדבר בקהתים.
למה הדבר דומה?
למלך, שהיה לו בן ונדבק ללסטים ונתפשו ונתפש בנו עמהם.
אמר המלך: מה אעשה, אהרוג את הלסטים אי אפשר שהרי בני עמהם. בשביל בני הריני מפנה אותם עכשיו.
וכך היו הלוים נושאים המשכן והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו שעתידין לחלוק על משה ועל אהרן.
אמר הקב"ה: מה אעשה לאלו, להרוג אותם עכשיו אי אפשר שהרי מעורבים הם עם האחרים צדיקים וכדי שלא יפגע בכולם מדת הדין לקח הקדוש ברוך הוא חצי שמו ונתן עליו, יה, שנתן הקב"ה עליו הקהתי ה"א מתחלה ויו"ד בסוף, הרי יה, כדי לעשות עליהם משמרתי, עד יבא יומם.
הוי, למען שמי אאריך אפי וגו'. לכך כתיב, הקהתי כאן.


וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו'
וזאת עשו להם, כשם שכתב באהרן זאת, בזאת יבא אהרן וגו', אף כאן כתיב זאת, כמו שעשה תקנה לאהרן כן עשה להם, וחיו ולא ימותו וגו'.
א"ל הקדוש ברוך הוא: עשו להם תקנה לבני קהת שיחיו ולא ימותו בגשתם אל הארון, שאלולי הם,לא היו ישראל קיימים.

למה?
שד' משפחות הללו, גרשון, וקהת, ומררי, ואהרן ובניו, מקיפין את אהל מועד שאם נטנפו ישראל בדבר והפורעניות באה לצאת מאהל מועד מפני השכינה מיד בני קהת שהם שרוים אצל אהל מועד עומדים וכלים אותם שלא תצא עליהם.
מנין?
שנאמר: (במדבר א) והלוים יחנו סביב וגו'.

אמר ר' פנחס הכהן בר חמא:
ואם אין את למד מכאן יש לך מהיכן ללמוד.
בשעה שחלק קרח על משה בא מלאך המות לצאת על ישראל ולחבל אותם ואילו יצא הרג את כל ישראל והיה משה שרוי אצל אהל מועד שהיה מבני קהת והרגיש בו שמבקש לצאת על ישראל, מיד אמר לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח וגו' וכפר עליהם מהרה ובדילוג זרז עצמך. מה אתה עומד ומשתהה! הולך מהרה אל העדה.
אמר לו אהרן: מרי! מה ראית?
אמר לו: ראיתי למלאך המות שיצא לנגוף לשונאי ישראל, כי יצא הקצף מלפני ה'.
נמצאת למד, שהלוים היו כלין את הפרעניות ומהן בני קהת שנושאי ארון היו.
אמר להם הקב"ה: הם מצטערים עם ישראל כל הצער הזה ואין אתם עושים להם תקנה?!


(שם ד) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו
מה ראה הקדוש ברוך הוא להזהיר על משפחות הקהתי יותר משאר המשפחות?
אמר ר' יהודה בר' סימון, בשם ר' שמואל בר' יצחק:
יש דבר מעולה בשבט לוי ובמשפחות קהת מה שאין בכל ישראל.
כיצד?
כל השבטים לא איכפת להם בכלי בית המשכן, אבל שבטו של לוי טוענין בכלי המשכן, מי שהוא טעון בקרשים מי שהוא טעון בבריחים מי שהוא טעון באדנים, כך היו בני מררי טוענין ומשפחות בני גרשון טוענין כל כלי האריגה ומשפחות בני קהת בארון.

דבר אחר:
כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל?
שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן, היו מהלכין יחפים.
הרי למדנו, שהיו שבט לוי מעולה מכל השבטים ומעולין בשבט לוי משפחת קהת שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות.
אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה, שנאמר: (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן וגו'.

ועוד בדבר אחד היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכל המשכן והיו מהלכין כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר: אף ע"פ שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צ"ל מן ישראל, לא היתה רוחן גסה עליהן אלא משועבדין לפני הארון.
למה כן?
לפי שאין גדולה לפני האלהים, נמצאת אומר: אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיני, אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון, היו טוענין בו כעבדים.
אמר הקב"ה: התורה היא חיים, שנאמר: (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'.
(שם ד) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.
ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים זה הארון שנושאין שבו התורה בדין הוא שיחיו ולא ימותו.
הוי: וחיו ולא ימותו וגו'.


אהרן ובניו יבאו ושמו אותם וגו'
מיכן היה ר' שמואל ברבי נחמן אומר:
מפני שהיו בני קהת יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחין השלחן והמנורה והמזבחות וכו', כמו שכתוב למעלה: עד אהרן ובניו יבאו וגו' ולא יבאו לראות כבלע וגו'.

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:
רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת, צא ולמד מן המקרא הזה, ולא יבאו לראות כבלע וגו'.
מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון לפיכך היו מתכלים, שנאמר: (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי.

והיאך עשה להם משה תקנה?
אמר לו האלהים: בשעה שהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין ומפרקין אותו מפני שהם כהנים ויכסו את הארוו,וכן השלחן וכן כל הכלים הנזכרים לו, ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלין בארון.
הה"ד: ולא יבאו לראות כבלע וגו', זה הארון אם עושין כן.

מהו כבלע?
אמר רבי לוי:
אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין, מיד הם מתים.
תדע מאנשי בית שמש, שנאמר: (ש"א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם וגו'.

מהו כי ראו בארון ה'?
רבי אבהו ור' אלעזר
חד אמר:
קוצרים ומשתחוים היו.

וחד אמר:
מדברים דברים יתרים היו.

מה אמרו?
מאן אמריך דאמרית, ומאן פייסך דאיפייסת.

ר' לוי אמר:
נכפפה היריעה שעל הארון וראו בו.
איתא חמי, כמה תקלה גדולה היה להם על כך, שכן כתיב (שם) ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש.

ר' אבהו ור' אלעזר
חד אמר:
שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף איש.

וחד אמר:
חמשים אלף היו, כל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין.

ר' חנינא ור' מונה
חד אמר:
שבעים איש, זו סנהדרין.
וחמשים אלף איש, שהיו שקולין כנגד חמשים אלף איש
.
וחד אמר:
שבעים איש, אלו סנהדרין.
וחמשים אלף איש, מעם הארץ.

אליהו אומר:
נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם חמשים אלף איש, ונפלה כת סנהדרי גדולה עמהם.

מי הרג אותם?
הוי, לא הרג אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון. לכך הזהיר בני קהת ולא יבאו לראות וגו'.
אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כבדתים וחלקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם.

ממי את למד?
מבני יונדב בן רכב, ע"י שעשו רצוני.
מה כתיב בהם?
(ירמיה לה) לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים.
ומה אם אותן שהם גרים כך עשיתי להם, לישראל שהם בני אוהבי בני ידידי על אחת כמה וכמה כשהם עושים רצוני שהם עומדים לפני כל הימים, שנאמר: (ישעיה מח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ואומר (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.



א [יקרה היא מפנינים]
נשא את ראש בני גרשון וגו'
הה"ד (משלי ג) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה.

תנינן תמן:

חכם קודם למלך ישראל.

מת חכם אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויין למלכות.
המלך קודם לכהן גדול, שנאמר: (מ"א א)ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם וגו'.
כהן גדול קודם לנביא, שנאמר: (שם)ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא, צדוק קודם לנתן.

ר' הונא בשם ר' חנינא אמר:
נביא כופף ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן.

מה טעם?
דכתיב: (זכריה ג) שמע נא יהושע הכהן הגדול וגו'.

יכול בני אדם הדיוטות היו?
תלמוד לומר: (שם)כי אנשי מופת המה, ואין מופת אלא נבואה, שנאמר: (דברים יג)ונתן אליך אות או מופת.

משוח בשמן המשחה, קודם למרובה בגדים.
נביא קודם למשוח מלחמה.
משוח מלחמה קודם לסגן.
סגן קודם לראש משמר.
ראש משמר קודם לראש בית אב.
ראש בית אב קודם לאמרכל.
אמרכל קודם לגזבר.
גזבר קודם לכהן הדיוט.
כהן הדיוט קודם ללוי.
לוי קודם לישראל.
ישראל, לממזר.
ממזר, לנתין.
נתין, לגר.
גר, לעבד משוחרר.

אימתי?
בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: יקרה היא מפנינים.
סברין מימר, לפדות, להחיות ולכסות, הא לישיבה לא!

אמר רבי אבין:
אף לישיבה.

מה טעם?
יקרה היא מפנינים,אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים.

דבר אחר:
יקרה היא מפנינים
מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור ומצינו, שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון, ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר:נשא את ראש בני קהת ואחר כך אומר: נשא את ראש בני גרשון וגו'.
הוי, יקרה היא מפנינים, מבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחלה, כמה דתימא: (רות ד)וזאת לפנים בישראל.

ב [חשיבות הבכורה]
נשא את ראש וגו'
הה"ד (איוב לו)לא יגרע מצדיק עיניו וגו'.
אין הקב"ה מונע דוגמא דידהו.
לפי שמצינו שיעקב חמד את הבכורה לשם שמים כדי שיוכל להקריב ולקחה מעשו בדמים, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו, וקראו: בני בכורי, ונתן גדולה לבכורים שיקריבו לפניו.
הוי, לא יגרע מצדיק עיניו, ואין עיניו אלא תחתיו, כמה דתימא: (ויקרא יג) והנה הנגע עמד בעיניו.

ומהו תחתיו?
אלו בניו, כמה דתימא: (תהלים מה)תחת אבותיך יהיו בניך.
(איוב לו) ואת מלכים לכסא, שחלק הקב"ה כבוד לבכורים ולהם ראוי מלכות ליטול, שנאמר: (ד"ה ב כא)ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור.

וכן בדוד הוא אומר: (תהלים פט)אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. הוי, ואת מלכים לכסא, ויושיבם לנצח,שהם היו ראוים ליטול הכהונה, ומה שהלוים עושים אלולי לא חטאו במעשה העגל, שבתחלה היו הבכורים מקריבים, שנאמר: (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'.

וכן יעקב אומר לראובן: (בראשית מט) ראובן בכורי אתה וגו'.
שאת, זו כהונה, כמה דתימא: (ויקרא ט)וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.
עוז, זו מלכות, שנאמר: (ש"א ב) ויתן עוז למלכו,שאלולי לא סרח ראובן במעשה בלהה היה ראוי ליטול כהונה ומלכות, לפי שהיה בכור.

ומנין אף לעבודת הלוים היה ראוין?
שכן את מוצא שנכנסו פשוטי הלוים תחת בכורי ישראל, שנאמר: (במדבר ג) ולקחת את הלוים לי אני ה' תחת כל בכור בבני ישראל וגו'. הוי, ויושיבם לנצח זו היא הלויה שהיו ראוין הבכורים ליטול, כמה דתימא: (ד"ה אחד כ"ג)ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וגו' (עזרא ג) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' וגו'.
ועל שבט הלוי אמר הכתוב: (תהלים קא)עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. הוי, וישיבם לנצח.

ויגבהו
מי גרם להם לבכורים שאבדו הכבוד הזה?
על שנתגבהו בעצמם ועבדו לפני העגל.
לפיכך, ואם אסורים בזיקים, שנאסרו מלהקריב דבר הנעשה באש, ואין זיקים אלא אש, שנאמר: (ישעיה נ)הן כולכם קודחי אש וגו', שהם צריכין לפדות עצמם כל אחד ואחד, בחמשה שקלים כסף וליתן ללוים, הרי מצינו בבכורי ישראל שירדו מגדולתם על מעשה העגל, אבל בכורי הלוים שלא טעו בעגל, ניתנה הכהונה לאהרן שהיה בכור ושאר בכורי הלוים לא הוצרכו לפדיון, ולא לכפרה, וזכו ללוים עם אחיהם.

ואם לחשך אדם, והלא גרשון היה בכור למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש ואחר מנה לגרשון?
אף אתה אמור לו: לפי שקהת היה מטועני הארון ושהוא קודש הקדשים, ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קודש הקדשים, וגרשון היה קודש לכך הקדימו הכתוב לקהת.

ומנין את למד שגרשון לא איבד גדולתו?
לפי שהיה בכור שכן את מוצא כשם שאמור בקהת: נשא את ראש בני קהת,כך אמור בגרשון: נשא את ראש בני גרשון.

ומהו שאמר הכתוב גם הם?
שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו!
אלא כתב גם הם שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת.

ג [עבודת הלוויים]
לבית אבותם למשפחותם
לבית אבות עשה לו משפחות ולא לבית אמותם שאם נשאו בני גרשון מבנות קהת או מבנות מררי, יקראו בניהם על שם משפחות גרשון, אבל אם משאר משפחות נשאו מבנות גרשון, היו בניהם נקראין על שם שאר המשפחות.

מבן שלשים שנה ומעלה וגו'
תני:

כהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה אא"כ נמשח שבעה ונתרבה שבעה. אף על פי שלא נמשח שבעה ונתרבה שבעה ועבד, עבודתו כשרה.

כהן הדיוט אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו. אף על פי שלא הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו ועבד, עבודתו כשרה.

בן לוי אין נכנס לעזרה לעבודה אא"כ למד חמש שנים, שנאמר: (במדבר ח) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה. ולהלן הוא אומר: מבן שלשים שנה.

אם נאמר מבן חמש ועשרים למה נאמר מבן שלשים, ואם נאמר מבן שלשים למה נאמר מבן חמש ועשרים?
אלא כל אותן שנים שמבן חמש ועשרים ועד בן שלשים היה למד, מכאן ואילך מקריבין אותו לעבודה.

מכאן אמרו:

כל שאינו רואה סימן ברכה במשנתו בתוך חמש שנים, שוב אינו רואה.

ר' יוסי אומר:
שלש שנים, שנאמר: (דניאל א) ולגדלם שנים שלש.

זקן אין מושיבין אותו בגזית אלא אם כן נעשה דיין בעירו.
משנעשה דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית,
משם מעלין ומושיבין אותו בחיל,
משם מעלין ומושיבין אותו בלשכת הגזית.

כל הבא לצבא צבא
שהיו שוערים.

לעבוד עבודה באהל מועד
שהיו משוררים.

זאת עבודת משפחות הגרשוני
ולא אחרת.
מלמד שבני גרשון היו אסורין ליכנס לעבודת בני מררי בקרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו.

לעבוד ולמשא
שבעת שהיו מקימין המשכן הם היו פורשין יריעות במשכן אהל מועד וכל מה שהיה ממונה תחת ידם היו מקימין, ובעת שהיו פורקין המשכן הם היו טוענין אותו על העגלות.

ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה,
כמשמעו.

אמר ר' שמעון בן לקיש אומר היה ר' מאיר:
תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היתה ולא הכירו בה חכמים שבאותו הדור אם מין חיה הוא או מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לה במצחה ולפי שעה נזדמן לו למשה ונעשה ממנה משכן, ונגנזה.
מדקאמר קרן אחת היתה לה במצחה, מזה למדנו שטהורה היתה.

ואת מסך פתח אהל מועד
כמה דתימא: (שמות כו) ועשית מסך לפתח וגו'.
ואת קלעי החצר, אלו קלעים, שעשו סביב לחצר, כמה דתימא: ועשית את החצר וגו',
וכן לפאת צפון וגו', ורוחב החצר וגו', וחמש עשרה אמה קלעים וגו', ולכתף השני וגו', ואת מסך פתח שער וגו',כמה דתימא: ולשער החצר וגו'.

אשר על המשכן ועל המזבח סביב
תני:

מזבח העולה ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות וגבהו ג' אמות שנאמר: ועשית את מזבח העולה וגו' דברי ר' מאיר.

אמר לו ר' יוסי:
ממשמע שנאמר: (שם כז)חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, איני יודע שהוא רבוע, מה תלמוד לומר רבוע יהיה?
אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה.
נאמר כאן רבוע, ונאמר להלן רבוע,
מה רבוע האמור להלן גבהו שנים ברחבו אף כאן גבהו שנים ברחבו.

אמר לו ר' מאיר:
אם כדבריך נמצא גובה מזבח מן הקלעים חמש אמות.

אמר לו ר' יוסי:
והלא כבר נאמר: וקלעי החצר סביב וגו'.
מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות.

ואת מיתריהם
אלו המיתרים.

מה היו עושין בהם?
היו מקפלין היריעות והקלעים והיו אוסרים אותם בהם ומניחים אותם על העגלות.

ואת כל כלי עבודתם
אלו קרסי זהב ואלו קרסי נחושת שהיו מחברים בהם היריעות.

ואת כל אשר יעשה להם ועבדו
כל מה שהיה נעשה לכל הכלים, יהיו בני גרשון עושים.

על פי אהרן ובניו תהיה להם וגו'
זו היא שאמרו: שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לבכור, כשם שעבודת בני קהת היתה על פי אהרן ובניו, כמה דתימא: (במדבר ד) אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש וגו',כן עבודת בני גרשון היתה על פי אהרן ובניו, אבל בבני מררי לא נאמר בו: על פי אהרן ובניו.

ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם
הביא הכתוב משה עמהם שיהיו מצוים עליהם שיהיו שומרים על כל מה שנושאים.

זאת עבודת משפחות בני הגרשוני וגו'
בתחלה שמו אהרן ובניו ומשה עמהם לבני גרשון על עבודתם ועל משאם ועל משמרתם, מכאן ואילך עבודתם ומשמרתם היתה ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ד [משא בני מררי]
בני מררי למשפחותם
בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת בעבור כבוד הארון ולגרשון על שהיה בכור.
אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט ועבודת משאם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים, ולא נאמר בהם נשא את ראש.

למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם
למה נאמר בבני קהת ובני מררי, למשפחותם לבית אבותם, הקדים משפחותם לבית אבותם, ובגרשון הקדים לבית אבותם ואחר אמר למשפחותם?
לפי שנשיאות ראש של בני גרשון באה מבית אב שלהם, אבל נשיאות ראש של בני קהת אינה תלויה בבית אבות שלהם כי אם בנשיאות הארון.
וכן בני מררי לא היו כי אם מבית אב פשוט, לכך הקדים משפחות לבית אבות.

וזאת משמרת משאם
זאת ולא אחרת.
מלמד שבני מררי אסורין לשמור ולעבוד מה שבני גרשון שומרים ונושאים ועובדים.

קרשי המשכן
אלו מ"ח קרשים של משכן.

ובריחיו
אלו ט"ו בריחים והבריח התיכון.

ועמודיו
אלו ארבעה עמודי שטים, שפורסים עליהם הפרוכת, וחמשה עמודי שטים, שפורסים עליהם המסך של פתח האהל.

ואדניו
אלו אדני הקרשים ואדני העמודים, שהיו ק"ח אדנים.

ועמודי החצר סביב
אלו נ"ו עמודים שהיו עומדים סביב החצר שעליהם פורסים הקלעים.

ואדניהם
אלו נ"ו אדנים שבהם היו מעמידין העמודין וד' עמודים וד' אדנים שהיו פורסין עליהם מסך שער החצר.

ויתדותם
אלו יתדות המשכן ויתדות החצר של נחושת שהיו נועצים בארץ סביב, שלא יפול הרוח לקלעים.

ומיתריהם, לכל כליהם ולכל עבודתם,
שבהם היו מעמידים הקלעים עם היתדות, ובהם אוסרים העמודים והבריחים וטוענים על העגלות, שלא יפלו לארץ, אבל לקרשים היו עושים אטבי של ברזל שבהם מחזיקים הקרשים שלא יפלו מעל העגלות.

ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם
הזהירם הקדוש ברוך הוא שיהיו מפקידים כל הלוים איש איש על עבודתו ועל משאו, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת.

וכך היו עושין:
איש פלוני לוי יטעון קרשים.
איש פלוני לוי יטעון בריחים.
איש פלוני לוי יטעון עמודים, וכן כל כלי וכלי.

זאת עבודת משפחות בני מררי וגו'
בני מררי על שלא היה נשיאתם מבית אב שלהם, לכך לא נאמר על פי אהרן ובניו תהיה, כשם שנאמר בבני גרשון, אלא כל מעשיהם היתה ביד איתמר.
מלמד שהיה איתמר נוטל כל הכלים ונותנם לבני מררי וכן לבני גרשון, והיה מעמידם על עבודתם ועל משמרתם.

ה [מפקד בני קהת]
ויפקד משה ואהרן
מיד עשו משה ואהרן ופקדו את בני הקהתי תחלה, כשם שאמר להם הקב"ה.

ומנין שאמר הקדוש ברוך הוא לשניהם שיפקדו אותם?
שנאמר: (במדבר ה) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש בני קהת.

מפני מה נאמר דיבור בקהת ובגרשון מה שלא נאמר במררי?
כדי לחלוק כבוד לגרשון על שהיה בכור ולהקישו לקהת.

למה לא נאמר ואל אהרן בדיבור פרשת בני גרשון, כשם שנאמר בפרשת בני קהת?
לפי שאהרן ממועט הוא מכל הדברות שנאמר למשה, שלא דברה שכינה עם אהרן.

ולמה יש מקומות הרבה שכתב בהן אהרן?
לא שהיה הדיבור עם אהרן, אלא כל פרשה שהיה אהרן צריך לה כתיב בה:אהרן לאמר, הקב"ה אמר למשה כדי שיאמר לאהרן, לכך נכתב אהרן בדבור בני קהת, לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו, שהם לא היו רשאין ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם, כמה דתימא: (שם ד)וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש וגו'. לכך כתיב בדיבור פרשת בני קהת אהרן, שהוא היה מצווה על עבודתם ועל משאם, אבל בבני גרשון אין את מוצא שיעשה שם אהרן כלום, אלא על פיו היו עושין בני גרשון כל מה שהיו עושין ומעשיהם ביד איתמר, שהוא היה נותן לכל אחד ואחד עבודתו ומשאו, לכך לא נכתב אהרן בדיבור פרשת בני גרשון.

ו [נשיאי ישראל עם משה במנין הלוים]
ונשיאי העדה את בני הקהתי וגו'
מה צריך נשיאים כאן, והלא הקדוש ברוך הוא לא א"ל למשה שיהיו נשיאי ישראל עמו במנין הלוים, למה עשה כן?
אלא כך אמר משה: אחר שהנשיאים היו עמי במנין כל ישראל, כמה דתימא: ואתכם יהיו וגו' לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם עמי למנין הלוים.

ומנין שכן הוא?
אתה מוצא אחר מנין ישראל, כתיב: (שם א) אלה הפקודים אשר פקד וגו', אבל אחר מנין הלוים אין את מוצא שיזכיר שם נשיאים, אלא אשר פקד משה ואהרן.
ללמדך שנשיאי ישראל לא מנו הלוים על פי הדבור אלא משה הוליכם עמו, כדי לחלוק להם כבוד.

ז [בני קהת ועבודתם]
מבן שלשים וגו'
מכאן אמרו:

בן שלשים לכח.

ויהיו פקודיהם למשפחותם וגו'
זו היא שאמרו שהארון היה הורג בבני קהת שכשמנאם מבן חודש היו שמונה אלפים ושש מאות, וכשמנאן מבן שלשים שנה לא נמצאו שליש.
אלה משפחות הקהתי וגו'
זו היא שאמרו שהנשיאים לא מנו עמהם מפי הדבור שאין מזכיר כאן נשיאים.

על פי ה' ביד משה ואהרן
הם עשו ע"פ ה' כשם שאמר הקב"ה למשה שימנה אהרן עמו בבני קהת, שנאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש וגו' לכך נאמר: ביד משה שמשה אמר לאהרן לפי שאהרן נתמעט מכל הדברות שבתורה, שנאמר למשה.

ח [מפקד בני גרשון]
ופקודי בני גרשון וגו'
כשם שמנה לבני קהת על פי ה', כך מנה לבני גרשון.

מבן שלשים שנה וגו'
באהל מועד היו פסולים מחמשים שנה ולהלן, אבל משנכנסו לא"י לא היו נפסלים אלא בקול.

ויהיו פקודיהם וגו'
זו היא שאמרו שבני גרשון לפי שלא היו מטועני הארון, לפיכך לא חסרו ממנין הראשון שני שלישים אלא היו מאה ושלשים יותר משליש.

אלה פקודי משפחות וגו'
למה לא נאמר במנין הקהתים בני קהת וכתיב בהן הקהתי כשם שאמור בבני גרשון ובני מררי?
לפי שמנינם היה לשם טעינת הארון צירף הקדוש ברוך הוא שמו עמהם, כדי שלא יכלו.
ה"א בראשו ויו"ד בסופו, הרי י"ה, לומר: י"ה יצילם ממיתה.
לקיים מה שנאמר: (תהלים לג) להציל ממות נפשם.

אשר פקד משה ואהרן על פי ה'
למה לא נאמר במנין בני גרשון ביד משה, כשם שאמור במנין בני קהת?
לפי שבני קהת אמר הקב"ה למשה שימנה אהרן עם משה, הקדוש ברוך הוא הזכיר לאהרן בראש המנין על דעת כן שימנה כל הלוים עם משה, אבל משה מששמע שבמנין בני קהת הזכיר הקב"ה לאהרן ולא הזכירו עוד, לא במנין בני גרשון ולא במנין בני מררי, חשב משה בדעתו ואמר: לכך אמר לי הקדוש ברוך הוא שימנה אהרן עמי לבני קהת, מפני שעל ידו נעשית כל משא וכל עבודתם, אבל עבודת בני גרשון ובני מררי שאינה נעשית על ידו אינו רוצה שימנה עמי, לכך אמר לו לאהרן שימנה בני קהת עמו בשם הקב"ה, ולכך כתיב במנין בני קהת, על פי ה' ביד משה.
אבל כשבא למנות בני גרשון לא אמר לו משה לאהרן בשם הקדוש ברוך הוא שימנה בני גרשון עמו, אלא חלק לו כבוד לפי שהיה אחיו הגדול והוליכו עמו וצירפו עמו למנין, לכך לא נאמר: ביד משה, אע"פ שבדעתו של הקב"ה היה שימנה אהרן עמו כל הלוים ולדעת כן הזכיר אהרן בראש המנין, לפי שלא אמר לו משה לאהרן שימנה בני גרשון עמו בשם הקדוש ברוך הוא, חיסר כאן ביד משה.

ט [מפקד בני מררי]
ופקודי משפחות וגו'
מפני מה נאמר בבני מררי במנין משפחות ולא בבני קהת ולא בבני גרשון?
לפי שבני מררי היו מרובין לעבודה שהרבו משפחות, שהיו ששה אלפים ושני מאות, נתרבו מבן שלשים מאה יותר על מחצה מבן חודש, שכן את מוצא מבן חודש עלה מספרם ששה אלף ושני מאות, ומבן שלשים שנה ומעלה עלה מספרם שלשה אלף וארבע מאה יותר ממחצית, אבל בבני קהת לא נאמר משפחות בני קהת שמבן שלשים שנה ומעלה לא נמצאו שליש מאותו שנספרו מבן חודש ומעלה, וכן בבני גרשון לא נאמר ופקודי משפחות, שאף הם לא הגיעו לחצי אותם שהיו מבן שלשים שנה ומעלה, לפי שמבן חדש ומעלה היו שבעה אלף וחמש מאות, ומבן שלשים שנה ומעלה לא היו כי אם שני אלפים ושש מאות ושלשים.

מבן שלשים שנה ומעלה וגו'
מבן חמשים שנה ומעלה היו פסול לעמוד במשכן לעשות עבודה שלא היו יכולים לומר שירה, אבל מחמשים שנה ומעלה חוזר היה לנעילת שערים.

ויהיו פקודיהם למספר שלשת אלפים ומאתים
זו היא שאמרו לפי שנתרבו באוכלוסא ראוין לעבודה, נאמר בהן משפחות.

אלא פקודי משפחות וגו'
למה נאמר בבני מררי ביד משה?
שבשעה שראה הקב"ה שלא אמר לו משה לאהרן בשם הקדוש ברוך הוא שימנה בני גרשון, לפיכך כשבא למנות בני מררי א"ל הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן בשמי שימנה בני מררי עמו, לכך נאמר: ביד משה.

י [כולם שקולים לפני המקום בחיבה]
כל הפקודים אשר פקד משה וגו'
מאחר שחשב הלוים משפחות בני קהת לבד ומשפחת בני גרשון לבד ומשפחת בני מררי לבד, חזר וכלל מנינם ביחד להגיד שכולם שקולים לפני המקום בחיבה.

מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת וגו'
תני:

השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינו מעכב.

אר' אלעזר, טעמיה דר' מאיר מהאי קרא:
(במדבר ח) ואתנה את הלוים נתונים וגו' לכפר על בנ"י וגו'.
מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת.

ורבנן מוקמין מהאי קרא:
מה כפרה ביום אף שירה ביום.

אמר רבי יהודה, בשם שמואל:
מנין לעיקר שירה מן התורה?
שנאמר: (דברים יח)ושרת בשם ה'.

איזהו שירות שבשם ה'?
הוי אומר: זו שירה.

רבי יצחק אמר מהכא:
(תהלים פא)שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל.

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא:
(ישעיה כד) המה ישאו קולם ירונו בגאון ה' וגו'.

תני:

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.

ממשמע שנאמר: בכתף איני יודע שישאו, מה תלמוד לומר ישאו?
אין ישאו אלא לשון שירה.

וכן הוא אומר: שאו זמרה ותנו תוף וגו'.
ואומר: ישאו קולם ירונו.

חנניה בן אחי ר' יהושע אמר מהכא:
(שמות יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, על עסקי קול.

רבי אסא אמר מהכא:
(ד"ה ב ה) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד.

רבי יונתן אומר מהכא:
(במדבר יח) ולא ימותו גם הם גם אתם.
מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח.

רבי יוחנן אמר מהכא:
לעבוד עבודת עבודה.
איזו היא עבודה שצריכה עבודה?
הוי אומר: זו שירה.

יא [חביבים בני לוי]
ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וה' מאות ושמונים
זו היא שאמרו מנאם בפרט מנאם בכלל, כאדם שיש לו חפצים נאים ומשובחין וחביבין עליו ביותר, מונה אותם בפרט וחוזר ומונה אותם בכלל, מתוך ששמח ברבוי מנינם.
כן צוה הקדוש ברוך הוא לכתוב מנין הלוים בפרט וכלל, לפי שהיו בני ביתו וכשרים וחביבים עליו ביותר.

על פי ה' אשר פקד אותם ביד משה
הרי זה אמור כנגד בני קהת שאהרן מנאם לבני קהת ואמר: פלוני ופלוני ישאו את הארון. פלוני ופלוני ישאו את המזבח וכן כל כלי קודש הקדשים, כשם שאמר הקב"ה למשה, שיעשה אהרן, כן עשה אהרן.
הוי ביד משה.

ומנין אתה אומר שבעבודת בני קהת הכתוב מדבר?
שכן כתיב (שם ד) איש איש על עבודתו ועל משאו.
וכן אמור בבני קהת: אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו.

ופקודיו אשר צוה ה' את משה
הרי זה אמור כנגד בני גרשון ובני מררי שצוה הקדוש ברוך הוא למשה שעל פיו תהיה עבודתם עם אחיו אהרן.
בבני גרשון כתיב: (שם) ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם, הרי משה עמהם.
ובני מררי כתיב: (שם) ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם הביא משה, לכך כתיב: (שם) ופקודיו אשר צוה ה' את משה, שמנה משה ואמר פלוני, ופלוני ופלוני של בני גרשון ישאו את היריעות, פלוני ופלוני ופלוני ישאו את אוהל מועד, וכן כל כלי עבודתם משא של בני גרשון, היה ממנה להם במנין.
וכן מנה משה ואמר: פלוני ופלוני ופלוני של בני מררי ישאו את הקרשים. פלוני ופלוני ופלוני של בני מררי ישאו את הבריחים. וכן עשה לכל כלי עבודת משא בני מררי, שמנה אותם במנין על עבודתם. הוי, אשר צוה ה' את משה שמשה נצטוה על שתי המשפחות הללו בני גרשון ובני מררי, שהוא יצום האיך ישאו והאיך ישמרו מה שתחת ידיהם. הוי, אשר צוה ה' את משה.