אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות. ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. צוה והזר הקרב יומת, כאשר אמר שם כי סקול יסקל. וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, כאשר הזהיר שם: פן יהרסו אל ה' לראות וגו'. וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהנים והעם וגו'. והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב: ויעמוד העם מרחוק. והכהנים הנגשים אל ה', איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו, והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין.

והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובנסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עימהם להפליא. וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.
ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות, ובענייני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם, והשלימן בספר הזה.


(א): בעבור שהפסיק במצוות השמיטה והיובל שאמרו שהיו בהר סיני, חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא, וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד לא נדבר לו אלא משם. והזכיר כאן במדבר סיני להגיד שלא נסעו משם עד שנמנו, כי המניין השני היה בערבות מואב. והדבור באהל מועד:

(ב - ג): כל יוצא צבא בישראל -
מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל -

כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י.

ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא): בן עשרים לרדוף.

אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אסיפת עם תקרא "צבא", וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד), ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח), וכן צבא השמים (מ"א כב יט), וכל צבאם ציוויתי (ישעיה מה יב). ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד), והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ). ואמר כאן "כל יוצא צבא", כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד). ואמר לצבאותם - שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול:
והלשון שכתב רש"י, כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר (להלן ג טו): "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב): שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח.
אין שאו אלא לשון גדולה, כמו דכתיב (בראשית מ יג): ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דה"י א כט יא): לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר (תהילים קמח יד): וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כח א): ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ.

ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו:

אמר רבי פנחס אמר רבי אידי: מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש, "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר, אלא שאו את ראש? כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן.

כאן נתן רמז למשה, "שאו את ראש" שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו כולם כמה דכתיב (בראשית מ יט): ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ. והנה הלשון כפי הכוונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במניין הראשון אמר כן במניין השני:

תפקדו אותם -
עניין "פקידה" זיכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר ציווה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם. ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב): ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא.
אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג): ויוסף ה' אלוהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה.

וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז):

ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד:

ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד ציווה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלוש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במניינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה עונשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד): ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה): אם תוכל לספור אותם.
והכתוב שאמר במניין ההוא (דה"י א כא ה): ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה עניין הגון מאד. ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב ב): שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א): לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י): אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר:

(יח): ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני -
יזכיר זריזות משה רבנו במצוות השם, כי ביום הדבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם. אבל לא נשלם המניין ביום אחד, ולכך חזר ואמר (בפסוק יט): ויפקדם במדבר סיני, להודיע שהיה במקום ההוא המניין, לא ביום ההוא:

ויתילדו על משפחתם לבית אבתם -

הביאו ספרי ייחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתייחס על השבט, לשון רש"י.

ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם.
הטעם, לומר כי כאשר ציווה אותם משה כן מפי הקב"ה נקהלו כל העדה כולם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים. והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל. והראיה בזה, כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם", כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם, ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במניין ההוא.
ורבי אברהם אמר:

"ויתילדו" בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה:

(לב): לבני יוסף לבני אפרים -
הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ). ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה, כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן לד כג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה, למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא).

והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדיבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב): יחס עליו מוציא הדיבה. או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו:

(מה): ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל -
הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצווה הזאת למה ציווה בה הקב"ה, כי היה צורך שיתייחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ציווה שידעו אותו.
אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגויים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם:

ובמדבר סיני רבה ראיתי כך:

במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח): במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם.

ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט): נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המניין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

(מז): והלווים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם -
הנה מתחלה ראה משה מדעתו שלא למנות הלווים, מפני שנאמר לו (פסוק ד): ואתכם יהיו איש איש למטה וגו', כי לכל המטות הנמנים יהיו נשיאיהם, ובעבור שלא מינה מבני לוי נשיא לא מנה אותם. והנה משה מסופק בעניין הלווים ולא ידע מה יעשה להם, וכאשר השלים כל הפקודים בעם ונשארו הלווים לבדם פירש לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל, וימנה אותם לבדם כי יפקידם על משכן העדות. ואמר (להלן ג יד): פקוד את בני לוי, שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים, והוא קרא אהרן שיהיה עמו כי הוא נשיא השבט ההוא, וכאשר היו נשיאי ישראל בשבטיהם כן יהיה נשיא הלווים בם.
ואולי זה טעם הנקוד על ואהרן (שם פסוק לט), כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש. ואחרי כן בפקודת הלווים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו, כמו שנאמר (להלן ד מו): אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלווים, כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות. וגם שם חזר ואמר במקום אחר (להלן ד לז מה): אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה, שכבר רמז בנקוד כי אהרן היה עמו חובה שראה משה לעשות כן, ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד. ובמסכת בכורות (ד א): אמרו, כי הנקודה על אהרן לרמוז שלא נמנה הוא במניין הלווים כלל:

(נג): והלווים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף -
אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר, הוא מצווה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות.

וטעם ושמרו הלווים את משמרת משכן העדות -
שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו (ספרי קרח קטז): הכהנים שומרים מבפנים והלווים מבחוץ, והם כולם כשומרים לראש המלך. כך שנינו בברייתא של שלשים ושתים מדות, מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד וכו', כיוצא בו משפחות בני קהת יחנו וגו' (להלן ג כט), משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה (שם פסוק כג), ונשיא בית אב למשפחות מררי וגו' על ירך המשכן יחנו צפונה (שם פסוק לה), אבל לא שמענו שציוהו הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות, והיכן שמענו, אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציוהו ה' אלוהי ישראל (דהי"א כד יט), למדנו שהייתה מצווה זו ביד משה ואהרן.

ושנינו עוד במסכת תמיד (פ"א מ"א):

בשלשה מקומות הכוהנים שומרים בבית המקדש, ואמרו בגמרא שלה (כו א), מנא הני מילי, אמר אביי דאמר קרא (להלן ג לח): והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה, והדר אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש, אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו' כדאיתא התם.

למדנו שהן מצוות לדורות ואינם במשכן בלבד. והפסוקים בדברי הימים (א כג - כו): מפורשים בעניין המשמרות וכל התיקון