(ו - ז): ונסעו המחנות החנים תימנה -
פירש הכתוב שתי תרועות, הראשונה למסע מחנות המזרח (פסוק ה): והשנית למסע מחנות הדרום.

ואמר תרועה יתקעו למסעיהם -
שיתקעו כן לכל מסעיהם, לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה ורביעית למסע החונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו, כאשר יפרש "ונסע דגל מחנה בני אפרים" (פסוק כב): "ונסע דגל מחנה בני דן" (פסוק כה), וכך היא שנויה בבריתא של מלאכת המשכן (פרק יג).

אבל בספרי (בהעלתך עג):

שנו אי כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון, ת"ל תרועה יתקעו למסעיהם תקיעה אחת לשתיהן, ויש אומרים שלוש לכל רוח ורוח, עד כאן.

וכן הוא פשוטו של מקרא באמת שיתקעו לכל רוח כמו שפירשתי:

תרועה יתקעו למסעיהם -
כבר פירשתי בסדר אמור אל הכוהנים (ויקרא כג כד): כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג): על פי ה' ביד משה, והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט): וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם, ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה): וינוסו משנאיך מפניך, וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג). וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו י): עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם, וכתיב (שם פסוק כ): ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה, ולכך הייתה חרם.

ובהקהיל את הקהל -
ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמר (ובנחה): [בנחה] (להלן פסוק לו): שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וכתיב (פסוק י): וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים.
ורבותינו (ר"ה לג ב): העתיקו, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכיפורים ועל הקורבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין:

(יד): ועל צבאו נחשון בן עמינדב -
לא ידעתי למה יזכיר בכאן שם נשיאי הדגלים, שכבר הזכיר זה. ואם תאמר לרמוז כי היו חיים, כבר נרמז זה בפרשת הדגלים (לעיל ב ד): כי מיום המניין ועד עת המסע לא מת אחד מכל הפקודים. אולי בא הכתוב לומר, שגם בלכתם בדרך ילך הנשיא בראש צבאו שיעשו מצוותו וישכון כמלך בגדוד ולא ילכו כצאן אשר אין להם רועה, ולא שימנו להם אחר לזה כאשר יעשו משוח מלחמה:

(יז): והורד המשכן ונסעו בני גרשון ובני מררי -
משמעות הכתובים בעניין הזה, כי אחרי נסוע דגל יהודה יתחילו בפרוק המשכן, ותחילת פירוקו שיבוא אהרן ובניו והורידו את פרכת המסך וזהו שנאמר (לעיל ד ה): ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו וגו', כלומר בנסוע המחנה הראשון, וכאשר ישלימו לכסות הארון וכל כלי הקודש של משא בני קהת יורידו הלווים המשכן כולו ויטענו על העגלות ויסעו בני גרשון ובני מררי אחרי דגל יהודה, והארון וכלי הקודש עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל ראובן. ויהיה פירוש ונסע אהל מועד מחנה הלווים בתוך המחנות (לעיל ב יז), שיסע אהל מועד וכל מחנה הלווים בתוך המחנות הנזכרות, כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה לדגל ראובן, והקהתים נוסעים בין דגל ראובן לדגל אפרים כאשר יפרש עוד, ויזכיר הטעם שיקימו המשכן טרם בואם (פסוק כא):

אבל בברייתא של מלאכת המשכן (פרק יג): ראיתי כלשון הזה, תקעו והריעו ותקעו ונסע דגלו של יהודה תחלה שנאמר (פסוק יד): ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה, נכנסו בני אהרן ופירקו את הפרכת וכסו בה את הארון שנאמר (לעיל ד ה): ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל מחנה ראובן, מיד נכנסו בני גרשון ובני מררי ופירקו את המשכן וטענו אותו בעגלות והעמידוהו עד בא בני קהת שנאמר (פסוק כא): ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם, תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל אפרים מיד נכנסו בני קהת ופירקו את המקדש וטענוהו בכתף שנאמר (לעיל ד טו): וכלה אהרן ובניו וגו'. ושמא כך פירושה, תקעו והריעו ותקעו לנסוע דגל ראובן ומיד מקדימין בני גרשון ובני מררי ופירקו המשכן ונסעו קודם בני ראובן, וכן תקעו והריעו ותקעו שיסע דגל אפרים ומקדימים בני קהת וטועניין כלי הקדש על כתפיהם ונוסעים קודם בני אפרים, למדו על נסיעת הלווים שהיו בתקיעות ותכף להם נסיעת הדגל שאחריהם:

(כט): ויאמר משה לחבב -
כבר פירשתי (שמות ב טז): כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר. והנה משה חילה פניו ללכת עימהם.

ואמר לו סתם:
והטבנו לך -
והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, וענה:
כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך -
כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד.

אז אמר לו משה:
אל נא תעזב אתנו -
כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעיניים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה, ומכל הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ.

ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה ועשה כן כאשר הזכרתי שם (שמות יח א).

וכך אמרו בירושלמי (בכורים פ"א ה"ד):

בני קיני חותן משה מביאין וקורין, דכתיב לכה אתנו והטבנו לך:

(לג): ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים -
על דרך הפשט, נסע הענן והלך לפניהם שלשת ימים, והארון הולך אחרי הענן לפני העם, ולא שכן במקום עד יום השלישי בערב ששכן הענן במדבר פארן, ושם מקום טוב לחנותם.

וזה טעם לתור להם מנוחה -
ובשכון הענן הקימו המשכן והביאו שם הארון. ולא נתפרש אם הלכו גם בלילה:

(לה): ויהי בנסוע הארון -

עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י.

ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון.

ולשון הגמרא שם:

פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'.

וכתב הרב בפירושיו שם:

בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאווה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'.

ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאווה שניה, ושתיהן סמוכות.
אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:

אבל עניין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.