(ב): שלח לך אנשים -

לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח.
לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר (דברים א כב): ותקריבון אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג יז): אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה, לשון רש"י מדברי אגדה:

ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בעניין, שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג). ולמה אמר להם בעניין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט): אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה?

ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח): וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט): הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שציוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח): אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?

ואל תחשוב כי היה פשעם באומרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב): בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עימהם. וכן כתוב (דברים א כח): אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג): לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז.

והנה משה רבנו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכוח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א ב): שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם?

ועוד מה טעם למשה רבנו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק, סבור הוא שיחזירם למצרים?

אבל ישוב העניין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כעניין שנאמר (שופטים א כד): הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב): וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב): וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א): שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב): שהייתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתייעצו בעניין הכבוש:

והנה משה אמר להם (פסוק יז): עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאד ולהיחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט), על העם היושב בנגב:

ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח): אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים עניין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל ענייני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם:

והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שווים בעניין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שווה בכל העם. וזה טעם על פי ה' (פסוק ג), שיהיו במצוות השם נשיאים וראשי בני ישראל:

והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עימהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הוא מדבר בעניין חדש לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו:

וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב), והוא חיפוש בדרכים ובעניין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט), וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (לעיל י לג). אבל השם ציווה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דה"י ב ט יד), וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו), וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג), ועל כן ציווה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן העניין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם:

ועל דעת רבותינו: חטאו באומרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו:
והשם ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כעניין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז): שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה - טו): ובחלוק הארץ (להלן לד יט - כח), כי מצוות ה' לא תבוא בה תקלה לעושיה ושומר מצווה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך ציווה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה:

(ד): למטה ראובן וגו' -
מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם.
ונראה שראה למנותם הנה לפי מעלת השלוחים, כי היו ראשים ונשיאים בעם כאשר ספר, ואין מעלתם שווה אבל יש בהם גדול מחברו בחכמה (ובמניין): ובכבוד, והקדים הנכבד הקודם במעלה כי ממעלת עצמם מנאם לא למעלת השבט. וכן בנשיאים החולקים להם את ארץ כנען (להלן לד יז - כט): הזכירם כפי המעלה לא לתולדותם:

(יט): הטובה היא אם רעה -
אמר רבי אברהם:
אם הארץ טובה שהאוויר שלה טוב והמים טובים, וחזר ואמר השמנה היא לעשות חיטה ופירות רבים.
והנכון, כי "הטובה" כוללת כל הטובות "ורעה" כל הרעות בכללן. אבל יתכן בארץ הטובה שתהיה שמנה ופירותיה שמנים וימצאו בה הדברים השמנים פנג ושמן ותמרים ותאנים וכיוצא בהם, או שתהיה טובה ורזה וצריכה גשמים תדיר ולהעדר ולהזדבל מאד, ויהיו פירותיה נוטים ליובש ואע"פ שהם טובים ומתקיימים יותר מן השמנים, ושם ימצאו הפירות הרזים הרבה מאד כאגוזים והלוזים והתפוחים והחרובין ופירות היערים, והנה יכלול אם היא ארץ שמנה כמישור או ארץ רזה כהרים:

אבל אונקלוס תרגם:

העתירא היא אם מסכנא,

כי יש ארצות אשר יושביהן עשירים מפני הזול המצוי ביניהן ושכיניהם רוכליהם בכל הטוב הנמצא בהם, ויש ארצות צריכות לשכונותם ויושביהן קצרי יד, והן טובות לא רעות כלל:

(כ): וטעם והתחזקתם ולקחתם -
שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים:

(כב): וחברון שבע שנים נבנתה -

אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען מצרים לבנו הגדול? אלא הייתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען, ובא להודיע שבחה של ארץ ישראל, לשון רש"י:

והנראה בעיני בדרך הפשט, כי חברון היא קרית ארבע, הוא האדם הגדול בענקים שהיה שמו ארבע, והוא הבונה אותה על כן נקראת על שמו, והוא שנאמר (יהושע יד טו): ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו ענקים, ולכך אמר הכתוב כי שם בחברון אחימן שישי ותלמי ילידי הענק. וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, לומר שבנה אותה ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני הבנות צוען מצרים שהיא קדמונית, להגיד הפלגת חיי האנשים האלה, כי כאשר הם מופלגים בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם, כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים שנקפלו בה כמה דורות מאז ועד עתה:

ויתכן לרמוז עוד במה שאמר (פסוק כ): השמנה היא אם רזה, כי חברון קדמונית מאד ועדיין עושה פירות שמנים וגדולים כאשר הגיד באשכול, וכל שכן הארץ החדשה שהיא יותר שמנה.

ואפשר כי "ארבע" הוא אבי אחימן שישי ותלמי, ועל שם שהיו הענקים ארבעה יקראוהו כן, והכתוב שאמר (יהושע טו יג): קרית ארבע אבי הענק היא חברון, יהיה פירושו אבי הענקים, ע"כ אמר "ענק" "וילידי הענק" בני הגדול בהם, כאשר אמר (שם יד טו): האדם הגדול בענקים הוא, ולכך באה בו ה"א הידיעה. ונקראו "ענקים" על יופי קומתם, כי הם ענקים לגרגרות בני האדם, כמו שנקראו "בני האלוהים" בסדר בראשית כאשר פירשתי שם (בראשית ו ד).
וזה טעם הכתוב וחברון שבע שנים נבנתה מיד הענק הזה לפני צוען מצרים. ובעבור כי הבונה את חברון ידוע ומפורסם, כי כן שם העיר קרית ארבע, אמר "נבנתה". או טעמו שנבנתה לאלה, שבנאה להם ארבע אביהם, והנה חיו שנים רבות מאד מיום הוסדה ועד עתה:

(כז): וגם זבת חלב ודבש הוא -
בעבור שציוה אותם לראות השמנה היא אם רזה, השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא, ועל שאלתו היש בה עץ אם אין, השיבו לו "וזה פריה", כי כן ציווה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן ציווה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים, אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום עניין, כלשון האפס לנצח חסדו (תהילים עז ט), ואין עוד אפס אלוהים (ישעיה מה יד). והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם:

(כט): ואמרו עוד עמלק יושב בארץ הנגב -
לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ משם, כי כולם גיבורים, כי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח והאמורי בהר. הגידו שליחותם, ויניאו לב העם ברמז, מפני מוראם ממשה ואהרן. והנה השיבו על כל מה שציוה להם משה, זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה, וכן לא הזכירו טובה, כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך "ארץ אוכלת יושביה היא" בדרך דיבה, והנה עמה מועטים וחזקים מאד. והנה העם הבינו כוונתם, ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן:

(ל - לא): וזה טעם ויהס כלב -
כי שתק אותם.

ואמר עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה -
לומר אמת הוא שהעם חזק אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות, על כן אמר "לה". אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם, ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו - לאמר אפילו העם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בה, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, כי טעם "לעלות אל העם", כטעם ברו לכם איש וירד אלי (ש"א יז ח), לשון נלחמים במערכה:

(לב): וטעם ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל -
כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באוהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה. כי מתחלה, כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה", היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגיבורים. אז הוציאו להם דיבה בפני עצמם, דכתיב הארץ אשר עברנו בה וגו' - עד שילינו כל העדה, וזה טעם מה שאמר (להלן יד לו): וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ. והיה זה, כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דיבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים:

ודע כי מוציא דיבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא "מביא דיבה", כמו שנאמר (בראשית לז ב): ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (להלן יד לז): וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה':

ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות -
ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכוח. אבל דיבת המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא חזקת האוויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינוניים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כוח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגובהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים:

(לג): ועתה חזרו להפליג להם בחזקת הענקים, כי מתחלה אמרו (פסוק כח): וגם ילידי הענק ראינו שם, ועכשיו הפליגו בהם לקרא אותם נפילים. ואמרו לעם:

ושם ראינו את הנפילים - שלשת בני ענק - והם מן הנפלים -
הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו ד). ולפי שהיה עניין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.