(א): וטעם ויבכו העם בלילה ההוא -
כי לעת ערב באו המרגלים באוהליהם כאשר הלכו מלפני משה, ובבקר השכימו וילינו כולם על משה ואהרן, וכך אמר משה (דברים א כז): ותרגנו באוהליכם, כי באוהליהם היו אומרים דברי נרגן.

ואמרו רבותינו (תענית כט א):

הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.

ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא (תהילים קו כד - כז), וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באוהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות. אולי יידרש זה מפסוק (לא): וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עוון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות. והכתוב ירמוז בכיוצא בזה, ולא ירצה לגזור רעה רק בעניין תוכחת על תנאי:

(ג): וטעם ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו -
לא יזכירו דיבת הארץ לאמר גם כן "והארץ משכלת ורעה", כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה, מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה, כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו, והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע ענייני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פירשתי (בפסוק ב), על כן היו אומרים הדיבה הזאת לעם באוהליהם בדרך סוד:
והנה משה אמר במשנה תורה (דברים א כה כו): וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה', והטעם כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא, והעם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם, ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל): ה' אלוהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם, כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה. ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן, כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה. ועוד, כי שם (פסוק כג): כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים, ועליהם אמר (פסוק כה): וישיבו אותנו דבר:

(ה): וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם -
שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם, אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה.

על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל -
כי להם השתחוו על אפים. וכן ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים (ש"א כ מא).
וטעם "לפני" כמו להם, וכן וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ יח), ורבים זולתו:

(ז): וטעם טובה הארץ מאד מאד -
להכחיש הדיבה, לאמר שאינה אוכלת יושביה, כי האוויר טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש:

(ט): וטעם אך בה' אל תמרדו -
כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, כי לא בכוחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא, והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן האמינו ותצליחו.

ואמרו ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם -
כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו, כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם:

סר צלם מעליהם -

מגנם וחוזקם, כשרים שבהם מתו. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם, לשון רש"י.

ורבי אברהם אמר:

כי "צלם" מגן וצנה אשר הם צל על הנלחמים, יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצנה וכובע להחלץ להלחם כנגדנו.

ויפה פירש:
אבל יתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה.

וה' אתנו -
כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה, על כן אל תיראום.
או ירמוז לשרי מעלה, שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחילה (מכילתא שירה ב), כעניין שכתוב (ישעיה כד כא): יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, וכמפורש בספר דניאל (י כ). יאמר כבר סר הכוח אשר בצלו יחיו הגויים, וה' המשפיל אותם אתנו, על כן אל תיראום.

וכך אמרו במדרש שיר השירים:

ונסו הצללים, אלו שרי אומות והמלאכים שלהם, כי הם הצל על האומות.

וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה, לעיל יא טו):

(יג): ושמעו מצרים כי העלית בכחך -
וישמעו מצרים שתהרגם.

כי העלית -
כי משמעו בלשון אשר. והם ראו שהעלית אותם בכוחך מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת.

וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת -

ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף העניין (פסוק טז): מבלתי יכולת ה', לפי שיושבי הארץ חזקים וגיבורים ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים, לשון רש"י.

אם כן, יהיה "אל יושב" כמו "על יושב", וכן רבים:

ולפי דעתי אין הכוונה למשה רבנו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגיבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים, כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים, ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגיבורים והחזקים כדלים וכחלשים. אבל הכוונה בתפילה הזאת לאמר, יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כוח באלוהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלוהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלוהיהם, והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז.
וא"כ יתכן שיהיה "אל יושב הארץ הזאת" כפשוטו, שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו', כי בכם אל ואפס אלוהים:

(יד): אשר עין בעין נראה אתה ה' -
אמר ר"א:

על מראה כבוד ה' לעיני כל ישראל (שמות כד יז). "נראה" פעל עבר, וטעמו נראית אתה, וכן ונאשאר אני (יחזקאל ט ח), וכן כי אמלל אני (תהילים ו ג), בעבור היות הלמ"ד בפתח גדול.

והכפל "עין בעין", אמרו המפרשים כדרך בני אדם שעיניו יראו את עיניו בדברו אתו, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד).

ועל דרך האמת, "עין" לשון מראה, ועינו כעין הבדולח (לעיל יא ז), וארא כעין חשמל (יחזקאל א כז), יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול, וכן עניין הכתוב ביחזקאל (מג ג): וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר:

(יז): ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר -

ומהו הדבור, "ה' ארך אפים" לצדיקים ולרשעים.
כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים.
אמר לו לצדיקים.
אמר לו: אף לרשעים!
אמר לו רשעים יאבדו.
אמר לו: חייך, שתצטרך בדבר זה.
כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים.
אמר לו הקב"ה: והלא אמרת לי לצדיקים!
אמר לו: והלא אמרת לי אף לרשעים! יגדל נא כח ה' לעשות דבורך. לשון רש"י מדברי אגדה (סנהדרין קיא א):

ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל"ף דל"ת, ויאמר שיהיה הגדולה בכוח רחמים, כי מידת הדין היא שמתוחה כנגדם. והזכיר במדות "ארך אפים ורב חסד" ולא הזכיר "אמת", כי במידת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר "נוצר חסד לאלפים", כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל.
והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג): והם אומרים אי אפשנו במתנה זו:
ולא הזכיר "וחטאה", בעבור שאלו מזידים ופושעים.
ולא ידעתי למה לא הזכיר "רחום וחנון", אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו "סלחתי כדבריך" שאהיה להם ארך אפים ורב חסד.
והזכיר "פוקד עון אבות", לאמר שאם יראה שלא למחות עוונם יפקוד עוון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם, ומזה הייתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עוונם על זרעם:

ואמר ר"א:

כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך, ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף, וכן "ונסלח לו", עד שיעשה תשובה שלימה.

והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס, והקורבנות מעלים עונש השוגג מעליו, וכן טוב וסלח (תהילים פו ה), ואמר "סלחתי כדברך" לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ, אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה, וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו:

והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם, ואמר (דברים ט יח): ואתנפל לפני השם כראשונה וגו', ופירש שם (פסוק כו): תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו', והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ), ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל. וכל זה מן הטעם שהזכרתי, כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עוון אבות על בנים, ולא הייתה תפלתו שלימה עליהם, ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו:

(כא): חי אני -
לשון שבועה.

וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אם יראו את הארץ -

מקרא מסורס הוא, חי אני נאם ה' כי כל האנשים אם יראו את הארץ, וכבודי ימלא את הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט, לשון רש"י.

ואינו נכון כלל:
אבל הכתובים האלה חסרי השבועה לכבוד של מעלה, חי אני וימלא כבודי את כל הארץ, אם כל האנשים המנסים אותי יראו את הארץ אין הדבר ככה. וכן חי אני נאם ה' וגו' אם אתם תבואו אל הארץ (להלן פסוקים כח ל), יחסר השבועה. וככה יקצרו אף בהדיוט, כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף (ש"ב ג לה), לא ירצו לפרש האלה, כה יעשה אלוהים לאויבי דוד וכה יוסיף, יחסרו הברכה.
וכן מצינו שאמר כלב ליהושע (יהושע יד ו): אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' על אודותי ועל אודותיך, וכתיב (שם פסוק ט): וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מלאת אחרי ה' אלוהי, והוא ממה שנאמר כאן (פסוק כד): ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה, ויזכיר בהבטחה זו שבועה, כי הכל נקשר בפסוק ואולם חי אני שהוא שבועה כמו שפירשתי, ואמר "וישבע משה", כי משה הזכיר השבועה.

ועל דרך האמת ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, הבטחה למשה בסליחה, יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם:

(כג): וטעם וכל מנאצי לא יראוה -
כי כל מנאצי לא יראוה.

ור"א אמר:

כל מנאצי, מבניהם.

ואין בו טעם.
ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה כדברי רבותינו (תענית כט א), וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה, שיזכור להם עונשם הראשון:

(כד): ועבדי כלב -
לא הזכיר יהושע, כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה. והקדים הכתוב (פסוק ל): כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל). אבל משה אמר (פסוק לח): ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים, בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה:

(כו): ובעבור כי משה ואהרן נפלו על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל (לעיל פסוק ה): להתחנן לו, היה הדבור כאן גם לאהרן. והצואה למשה "אמר אלהם" (פסוק כח), כי הוא העיקר בנבואה:

(כח): וטעם אם לא כאשר דברתם באזני -
אם כאשר דברתם, כן לא אעשה לכם, כטעם תמיהה. וכן דרך הלשון, לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך (יחזקאל ג ו), וכן אם לא כאשר דמיתי כן הייתה (ישעיה יד כד):

(לז): מוצאי דבת הארץ רעה -
כבר פירשתי (לעיל יג לב): כי עונשם הגדול היה בעבור הדיבה שהוציאו כי ארץ אוכלת יושביה היא, והיה שקר גמור, שהיא הייתה מלאה עמים רבים, כמו שכתוב ביהושע (יא ד): הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד, ובתורה (דברים ז א): ונשל גויים רבים מפניך שבעה גויים רבים ועצומים, והם היו מפליגים בחוזק העם, כי עז העם (לעיל יג כח), כי חזק הוא מאד (שם פסוק לא), ולא השיבו על דברי משה שאמר להם המעט הוא אם רב (שם פסוק יח), אבל אמרו לעם אחרי כן כי הארץ אוכלת יושביה:

וכתב רש"י:

כל הוצאת דיבה לשון הוצאת דברים שהם מלקיחים את האדם לדבר בו, כמו דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י), וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר מוציאי דיבת הארץ רעה, שיש דיבה שהיא טובה.

והנה כתוב ומוציא דיבה הוא כסיל (משלי י יח), ואיננו לטובה, וכן להוציא דיבה על הארץ (פסוק לו), וכן ודיבתך לא תשוב (משלי כה י), אבל כל דיבה לרעה, ויזכיר "דיבה רעה" להפליג:

(מא - מב): וטעם למה זה אתם עברים את פי ה' -
איננו בגזרת במדבר הזה יפלו פגריכם, אשר אמר (פסוק כט). אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה', כי הוא ציווה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם. וכן אמר במשנה תורה (דברים א מא מב): ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם:

וטעם והיא לא תצלח -

זו שאתם עושים לא תצלח, לשון רש"י.

או

העברת פי השם אין בו הצלחה, לשון ר"א.

ועל דרך האמת, היא מתהלכת (יחזקאל א יג)