(ב): כי תבאו אל ארץ מושבתיכם -
אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקורבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה:
והנה ציווה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ): ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר (שם פסוק מב): פתח אהל מועד לפני ה' אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים.

ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי (שלח קז):

בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו', ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך:

(יח): והשלים עוד תורת כוהנים וציוה על החלה שלא נהגה במדבר. כי התרומה והמעשר בידוע שלא ינהגו שם, כי הם מרוח הגוי ובחוצה לארץ.

ויש עוד שנוי בחלה על דעת רבותינו (כתובות כה א):

שנתחייבו בחלה כשנכנסו לארץ מיד ולא נתחייבו במעשרות ובתרומה אלא לאחר ירושה וישיבה:

(כב): וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה -
הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שציוה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצוות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם, ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד, כי הכתוב אומר (פסוק כג): את כל אשר ציווה ה' (אותו): אליכם.
ועוד שאמר כאן (פסוק כד): והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, כי שגגתם במעשה שעשו, לא שישבו ולא עשו, וכן אשר תעשה ביד רמה (פסוק ל). אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שציוה השם אבל תעשו הפכו.
או יאמר שתשגו ולא תעשו מצוותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצוות כמו שאמר (ויקרא ד ב): כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה:

והנה חיוב הקורבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקורבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו): וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת, ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח א): שזה הקורבן על שגגת ע"ז. ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, יאמר וכי תשגו מכל המצוות ותעברו על כל מה שציוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שציוה אתכם תקריבו הקורבן הזה, ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקורבנות החטא "אחת מכל מצוות ה'":

והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם.

או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו):

מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר.

כעניין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ א): באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבנו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו'.

או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי): בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. וזהו שימוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצוות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצווה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצווה בהם, והיא עבודה זרה.

ויהיה שיעור הכתוב, וכי תשגו -
ללכת אחרי אלוהים אחרים.

ולא תעשו -
דבר מכל מצוות ה'. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שציוה השם הנכבד בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצוותיו וכל החיוב בהם אינו כלום:
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כוהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקורבנות כאשר פירשתי (בתחילת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט):

(כה): וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה' -
על פר העולה הנזכר.

וחטאתם -
על שעיר החטאת.
והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצוות השם, לאמר כי אע"פ שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קורבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם.

ובספרי (שלח קיא) דרשו הכתוב:

ליתורו.
רבי יאשיה אומר: שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו, שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם?
תלמוד לומר: והם הביאו את קורבנם אשה לה', רבי יונתן אומר וכו':

ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה' במידת רחמים, ולפני השם כמו על פני, והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו. והנה אמר כי הם הביאו את קורבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני, והנה החטא מכופר במידת רחמים ובמידת הדין, והזכיר זה בע"ז, אבל בסדר ויקרא בשאר המצוות הזכיר פעמים רבים לפני ה', וזה מבואר:

(כו): והזכיר ולגר הגר -
כי הגרים בחטא הזה מוכשלים תמיד ומכשילים את ישראל:

(לא): וטעם עונה בה -

בזמן שעונה בה ולא בזמן שעשה תשובה, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבועות יג א).

ועל דרך הפשט הוא כמו דמיהם בם (ויקרא כ כז), חטאם ישאו ערירים ימותו (שם פסוק כ), ערות אחותו גלה עונו ישא (שם פסוק יז).

וראיתי בפרקי דרך ארץ:

מהו עונה בה? מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה, כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם, כעניין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד):

(לב): ולפרשה הזאת סמך אחריה עניין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט.
וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר -
כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה:

(לח): ואחר כן ציווה במצוות ציצית, שיזכרו בו המצוות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות.
וטעם הזיכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות.

כתב רש"י:

מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג.

ולא הבינותי זה, שהציצית בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים.

ועוד, שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלושה (מנחות מא ב), והקשרים מן התורה אינם אלא שנים, כמו שאמרו (שם לט א):

שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור:

אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל.
ולכן אמר: וזכרתם את כל -
שהיא מצוות השם.

וזהו שאמרו (שם מג ב):

מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו'.

והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת:

(לט): ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם -
להזהיר ממנה שלא יטעו בה.

וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו):

אחרי לבבכם, זו המינות, אשר אתם זונים, זו ע"ז, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז, אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם.

ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות, כעניין שכתוב ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג), והמשכיל יבין:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק:

ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח), ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים, והוא כסאו של הקב"ה והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית, דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו'