(א): ויקח קרח -

פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב). ויקח קרח, לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת, וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, לשון רש"י.

ודעת המדרש אינו כפירוש הרב.

אבל אמרו שם:

אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כעניין שנאמר מה יקחך לבך.

ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד, וכן מה יקחך לבך, אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם, אבל כוונת המדרש בויקח קרח, שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה. וכן מה יקחך לבך, מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה, או מה ירמזון עיניך, שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלוהים, ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו. ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים, ולכך אמר לו (שם כב יג): ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט, והוא עניין המענה ההוא למתבונן בו. וכן לשון לקיחה במחשבה, קחו מוסרי (משלי ח י), ולבלתי קחת מוסר (ירמיה יז כג):

אמרו עוד במדרש (רבה יח טז):

ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח, מה לקח, לא לקח כלום אלא לבו נטלו, אמר הכתוב מה יקחך לבך.

והוא כמה שפירשתי.

ואונקלוס שתרגם:

ואתפלג,

פתר העניין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים, וכן תרגם על דבר קרח (להלן יז יד): על פלוגתא דקרח, ותרגם בדבר בלעם (להלן לא טז): בעצת בלעם, כי הוא מזכיר העניין בתרגומו.

ור"א אמר:

ויקח קרח, אנשים, דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז כ).

ואחרים אמרו כי "ודתן" כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם.
ולפי דעתי אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא, וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (ש"ב יח יח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמישים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן:

ואמר רבי אברהם:

כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלווים , כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו, והלווים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה.

וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א): כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:

והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלווים וכל מעשיו של משה.

אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הייתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.

והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:

(ד): ויפול על פניו -
ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך:

(ה): וטעם וידע ה' את אשר לו -

לעבודת לוויה, ואת הקדוש - לכהונה, לשון רש"י,

ויפה פירש.
יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלווים הם שלו כעניין שנאמר (לעיל ח יד): והיו לי הלווים , או עדיין הבכורות שלו כעניין שנאמר (שם ג יג): כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלווים , ואת הקדוש, הם הכוהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלווים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש.

וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו -
פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות, לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים, יקריב אליו מחר. לומר שיהיה להם הניסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם:

וכתב רבנו חננאל:

כי אלה הנקהלים כולם היו לווים משבט קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז), שמעו נא בני לוי (פסוק ח), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ.

וחלילה שהיו בשבט משרתי אלוהינו מאתים וחמישים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן יז ו), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב), להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד.

אבל טעם רב לכם בני לוי =
בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג): כי כל העדה כולם קדושים, ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו:

והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קורבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהייתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

ויש אומרים כי:
וישמע משה ויפול על פניו -
לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו: בקר ויודע ה' וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם, וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך. ולפעמים לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו (להלן לב לא): את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע (כב ט): אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה.
ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כעניין שאמר (להלן לד יג): זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציווה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז א), אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות, כי הכל במצוות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו':

ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא): קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כעניין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (ש"ב כג ב): רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, כי משה רבנו בכל ביתו נאמן הוא, כאשר פירשתי עניין הבית (שמות לג יט): והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':

וראיתי באונקלוס שתרגם: כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו, לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו, נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י א). ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש, והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה:

(יא): לכן אתה וכל עדתך -

לכן, בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו המחלוקת הזה, לשון רש"י.

ואם כן, יאמר אתה וכל עדתך אתם הנועדים על ה' לא על אהרן.

ור"א אמר:

כי ה"א הנועדים נוסף.

ויתכן שיאמר, לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי לא על אהרן, היו לפני השם עם אהרן מחר. ומקרא קצר הוא בתנאים אשר הזכיר. ועניין הכתוב, כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' וגו', ואחר כך חזר לדבר עם קרח רב לכם בני לוי, ואמר לקרח לבדו שמעו נא בני לוי, ולכך חזר ואמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו כי כולם נועדים על ה':

(יב): וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם -
הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח, כמו שאמר ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו', שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן. והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד (פסוק יא): אתה וכל עדתך, כי אליו דבר תחלה כי הוא הגדול בהם. והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עימהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים ניחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם. וטעם "וישלח", כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן ויאמר משה אל קרח (פסוק ח): אשר היה עודנו עומד לפניו שם.
או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לוויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר אתה והם ואהרן מחר (פסוק טז), והוא הבקר שאמר להם (פסוק ה): בקר ויודע ה' את אשר לו:

ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם, על כן לא שלח אליו. והנה לא בא, ולא היה עימהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתווכח עם קרח ולא הושב שם, שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט ב). כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת, כי היו חמישים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה:

(יג): וטעם כי תשתרר עלינו גם השתרר -

גם שררות רבות, או אתה ואהרן אחיך, לשון ר"א.

ולדעתי "גם" במקום הזה כטעם "אפילו", וכן אין גם אחד (תהילים יד ג), גם לרעהו ישנא רש (משלי יד כ), ודומיהן. אמרו המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר שהיינו ראויים לרגום אותך, כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך, כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו:

(טו): אל תפן אל מנחתם -

לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה.
ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון,
לשון רש"י.

ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת.
אבל פשוטו, כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפילה שיתפללו לך, כי כל הקורבנות גם התפילה יקראו מנחה בכתוב.

וגם אמר אונקלוס:

קרבנהון,

איזה דבר שיקריבו לפניך:

וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי -
אמר מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה דכתיב (ש"א ח טז): ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. וזה טעם של אונקלוס "שחרית", שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (ב"ב מז א). הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות.

וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם -
לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן:

(טז): ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' -
כתב רבי אברהם:
כבר נאמר כן (לעיל פסוקים ה - ז), אבל הטעם, כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו.
והנכון בעיני, כי מתחלה אמר להם זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ולא אמר שיהיה אהרן עימהם, והם שתקו, ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך. כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כולנו שווים, ואם לא יהיה אהרן עמנו ולא תרד האש, יאמרו כי לא בחר בנו, ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקורבנותיו ביום השמיני. ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן, ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא.
על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן. והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והיו הם בכלל מה שאמר (פסוק ו): קרח וכל עדתו, וכאשר שלח להם ויאמרו "לא נעלה" ויחר למשה מאד, ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם, אז חזר משה אל קרח ואמר קחו איש מחתתו חמישים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו, והנה הוציא מכללם דתן ואבירם. וזה טעם "חמשים ומאתים מחתות", כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה. והכניס אהרן שיהיה עימהם, אז שמע קרח אליו, כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן:

(יט): וטעם ויקהל עליהם קרח [את כל העדה] -
את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול":
וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה): הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב): שאומרים כי העבודה הייתה לבכורות.
אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקורבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:

(כא): הבדלו מתוך העדה הזאת -
יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?

וכתב רבנו חננאל:

הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו.

ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלושה אנשים "הבדלו מתוך העדה" כי אינם עדה. ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם.
ועוד כי "הבדלו" רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן יז י). וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:

אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כולם לראות אולי יישר בעיני האלוהים ותשוב העבודה לבכוריהם, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט). והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים:

וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז): הנה אנכי חטאתי ואנכי העוויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא ציווה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המניין בלבד היה חפץ, ועונשם ועונשו בזה שווה הוא.

ועוד כי מלבד המניין היה עונש על העם מתחילת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א): ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה.
ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר (דברים יב ה): לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב): ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח): כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.
ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (ש"ב ז ו ז): כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר ציוויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצווה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום:

(כו): ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו -
שיעור הכתוב, סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה פן תיספו בכל חטאתם ואל תגעו בכל אשר להם.
והטעם, שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ, ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם, כי חרם הוא.

ור"א אמר:

שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם.

ואם כן, יהיה זה כטעם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו), כאשר הזכרתי בטעמו שם (בפסוק יז):

(כט): אם כמות כל האדם ימתון אלה -
הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות "למה העליתנו ממצרים", אבל היה העונש על אלה מכל האדם, באמרם (פסוק יג): כי תשתרר עלינו גם השתרר. כי עשו שתים רעות, בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט), והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר (פסוק טו): ויחר למשה מאד. וגם קרח אמר (פסוק ג): ומדוע תתנשאו, ועל כן נבלע אוהלו עימהם.

וזה טעם לא ה' שלחני -
שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים, כטעם אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים (דברים לד יא), וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג יב). וכן כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה (פסוק כח), המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), כי תחילת ביאת הנביא יקרא שליחות, כעניין את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו ח), ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד). ואין טעם "כל המעשים", להחליף הבכורים ללווים וכהונת אהרן כדברי המפרשים, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי:

(ל): ואם בריאה יברא ה' -
כתב ר"א:

יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה, מן וברא אותהן (יחזקאל כג מז).

והנכון שתאמר על המצא דבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת.
אבל העניין, כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תישאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותיסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין, וזה טעם ותכס עליהם הארץ (פסוק לג). ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק לב).

ועל דעת רבותינו (סנהדרין קי א):

בקרוב פתח גיהינום, גם הוא עניין נתחדש לשעתו:

(לב): ואת כל האדם אשר לקרח -
קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו, מצריים וכושיים וכנעניים קניין כספו, ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם. ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים, ונמשכו אחר עצתו ונענשו. כי איננו רומז לזרעו, דכתיב (להלן כו יא): ובני קרח לא מתו, כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים, כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף:

(לג): וטעם ויאבדו מתוך הקהל -
שאבדו לעיניהם בהיותם בתוכם עומדים עימהם, כי כרגע פתחה הארץ את פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איה הוא.

ור"א אמר:

בעבור מות בניהם העומדים תחתם.