(ז): עבדת מתנה אתן את כהנתכם -

במתנה תהיה לכם, לשון רש"י.

לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב מיתה.

והנכון בעיני, שיאמר ועבדתם - עבודת כהונה, ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי המלכים, אבל עבודת מתנה - גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי. כעניין שדרשו (סוטה טו א): למשחה, לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:

(י): בקדש הקדשים תאכלנו -

לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה, לשון רש"י.

ולא הבינותי זה, כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקורבנות, כי הכתוב אומר (ויקרא ו יט): במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד, וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת, כמו שכתוב (שמות כו לג): והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכתיב (שם פסוק לד): ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, ואין שם אכילה ושתייה שאין נכנס שם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים.

וראיתי בספרי:

רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי גויים שהקיפו את העזרה, מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל?
תלמוד לומר: בקדש הקדשים תאכלנו.

והנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס, והזכירו באימה שאמר "נאכלין בהיכל" והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני ולפנים אם הקיפו את ההיכל.

ועל דרך הפשט נפרש "בקדש הקדשים תאכלנו", שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים, כי אמר תחלה (פסוק ט): קדש קדשים לך הוא ולבניך, שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים אבל יהיו בידכם קדש קדשים, וחזר ופירש "בקדש הקדשים תאכלנו" שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה. ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת את החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומן ובזמנן, לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהו כלן קדש קדשים באכילתן, שתהיה אכילתן בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים. ושמושי הבי"ת רבים, כי בי"ת הכלי כאשר תחזיק המקום והזמן כן תחזיק העניין, וכן בעיצבון תאכלנה (בראשית ג יז):

(כ): בארצם לא תנחל -
שתהיה נוחל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל, וחלק - קטן לא יהיה לך בארצם כלל, כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן. האזהרה הזו בכוהנים, ואחרי כן הזכיר בלווים בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה (פסוק כד), כמוזהר בכוהנים.

ורבותינו דרשו (ספרי קרח מה):

בארצם לא תנחל, בשעת חלוק הארץ, וחלק לא יהיה לך בתוכם, בבזה, אני חלקך, על שולחני אתה אוכל.