(א): וישמע הכנעני -
מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד): מלך ערד אחד, ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ): והוא יושב בנגב בארץ כנען, והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה, כמו שאמר (להלן לד ב): ארץ כנען לגבולותיה.
ועוד, כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל, והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה, ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען.
ואולי נאמר, כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל. ואינו נכון.

וכן רש"י מפרש:

והחרמתי את עריהם (פסוק ב), שהקדיש שללם לגבוה:

והנכון בעיני, כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב, ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עימהם שם, וזה טעם "וישמע", ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל. ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה', וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו. כי הרגו אותם עתה בימי משה, כמו שציוה (ויקרא כז כט): כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, ונתנו כל שללם לאוצר בית ה':

והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה. והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז): ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד, ושם כתוב (פסוק יז): וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה, ושם נשלם הנדר הזה.
אבל השלים הכתוב להזכיר העניין בכאן, וזה כעניין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה): ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב). וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז), נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצווה ליהושע בעת החלוקה:

גם נכון הוא לומר, שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה, ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם, ובני יהודה בבואם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה, כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם "והחרמתי את עריהם". ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה, ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה, שם כל עיר שהייתה ממלך ערד, כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה. והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת, זולתי שהזכיר "ואת עריהם" שהיה לעתיד בבואם בעריהם, ולכך אמר והחרמתי את עריהם, ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו.

ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו, שהיה ראוי לומר וייתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה, אבל חסר הכינויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל, מהם עתה ומהם לעתיד. כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם:

וטעם כי בא ישראל דרך האתרים -
על דעת אונקלוס: כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל, ויפה פירש.

ורבותינו אמרו (ר"ה ג א):

מה שמועה שמע, כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן לג מ): וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל, שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר, על כן אמרו שהשמועה הייתה במיתת אהרן הנזכרת שם, יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עימהם.

וכן אמרו (במדבר רבה יט יא):

שהכנעני הזה הוא עמלק. ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם:

וישב ממנו שבי -

אינה אלא שפחה אחת, לשון רש"י מדברי רבותינו.

נתעוררו החכמים בזה, מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז), ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד מא - מה), אבל בכל מלחמת מצווה לא נפקד מהם איש כל ימי משה. ולפיכך פירשו הכתוב הזה, וישב ממנו השבי שהיה בידו, והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם, כלשון בכור השבי (שמות יב כט): שהוא בכור השפחה, כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף:

ועל דרך הפשט, עניין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם, אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל, ולא נפקד מהם איש. והזכיר הכתוב (הזה): [זה], להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע השם בקולם.
ויתכן שנאמר עוד, כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלוהים, ורצה שיהיה לחרם, על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה':

(ט): ויעש משה נחש נחושת -

לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחושת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח).

ולא הבינותי זה, שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא "עשה לך שרף". אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו.
והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א): בויורהו ה' עץ (שמות טו כה): וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א).

וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש.

וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וציוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העיניים רחבי הראש שגופם כעין הנחושת בצווארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצוותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחושת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק. והכלל, כי ציווה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה:

(יג): כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי -
היה ארנון שם עיר למואב, והיא בסוף תחום האמורי תחילת גבול מואב, יושבת על נחלים נוזלים ממנה:

(יד - טו): ודרך הפשט בספר מלחמות ה' -
שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והניצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת. והנה גבורת סיחון במואב הייתה נפלאת בעיניהם, וכתבוה בספר.

ואמרו בה מליצות את והב בסופה - וגו',
ונשאו בה משל (להלן פסוק כז):

בואו חשבון וגו'.
ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב.

ואשד הנחלים -
מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים, מן אשדות הפסגה (דברים ג יז), וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ).

בסופה -
מן בסופה ובשערה (נחום א ג). והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה, או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה, ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה, וכן אמרו (להלן פסוק כח): כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו':
והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות, כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל, והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג טז): ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול, וכן אמר יפתח (שופטים יא יח): ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב:

(טז): וטעם ומשם בארה -
יחזור למעלה (פסוק יד), לומר כי חנו מעבר ארנון ומשם נסעו והקיפו בארה, כי לא נכנסו בארנון וממנו והלאה כי הוא גבול מואב הנשאר. וקורא בכאן שם המקום על שם הנס, ואין שמו כן במסעים:

(יח): וטעם וממדבר מתנה -
כדברי אונקלוס, והוא לשון קצר יבא בשירות, יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ ציה וצימאון המתנה הזאת לנו, ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות, עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה ילל ישימון, אין בה נחל אחר ולא מקור נובע זולתי זה. והוא בארה של מרים על דעת רבותינו (במדב"ר יט כה כו), או באר שיצא על פי משה מפי הגבורה, ולא שאלוהו ישראל, והשם אמר לו אסוף את העם ואתנה להם מים, ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים:

(כא - כב): וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך -

אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י.

ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י): כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב.
אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל הייתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.

וכן שנוי בספרי (תבא רצט):

לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך.

ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח):

בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה.

וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט): ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:

(כו - כח): כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא -
כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי הייתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחילת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד), וכן נאמר בספר יהושע (יג י): סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון.

והיו המושלים אומרים לאמורי:
באו חשבון - ותשבו בה, תבנה ותכונן -
אחרי חורבנה.

עיר סיחון -
אשר המלך עליה. ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל. על כן אמרו המושלים:
כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון -
אשר יושב בה, ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון, שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כעניין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב). ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה): ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר (שופטים יא יג): כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק (ומן המדבר): ועד הירדן:

(כט): וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש -
כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם, ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו. וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום כמו שכתוב (ישעיה טז יב), והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל, ונאמר ויצא כמוש בגולה כוהניו ושריו יחדו (ירמיה מח ז), והשבתי למואב נאם ה' מעלה במה ומקטיר לאלוהיו (שם פסוק לה). ולכך יאמרו המושלים דרך לעג:
כי כמוש נתן בניו פליטם -
כלומר בורחים ונסים מפני חרב.
ובנתיו בשבית -
כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו כאשר יקראו עמו, וכן בת אל נכר (מלאכי ב יא), ולא כדברי רש"י שפירש נתן הנותן בניו פלטים מחרב. והיה כמוש נעבד גם לבני עמון, כמו שאמר יפתח (שופטים יא כד): את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש, והיה להם עוד בארצם מלכום שקוץ עמונים. או הזכיר יפתח לעמון כמוש, בעבור מה שתפשו ישראל ממואב, כאשר הזכיר להם (שם פסוק כה): בלק מלך מואב, לומר שלא הציל כמוש אלוהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל.
והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב"ר יט יח),

כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים, שהיו נושאים משל בעתידות:

(לד): אל תירא אותו -

כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג): ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט).

נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבנו מזרוע בשר, כי עמו ה' אלוהינו וכל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו), והוא המאשים אותם ביראתם כעניין שנאמר במרגלים (שם א כט ל): ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלוהיכם הוא ילחם לכם, אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו:
ועל דרך הפשט, לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב), והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם, אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא), כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים. אבל עוג אסף כל חילו אדרעי, והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו, והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו.

ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי:

למה נתיירא? אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה.

וכולה אגדה, וכך היא יראת כל הצדיקים, וכן ביהושע (ח א)