(א): לזנות אל בנות מואב -

על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א), לשון רש"י.

ובאמת שהזנות לא הייתה מזימת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדיינים (להלן פסוק יח): כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזימה להדיחם אחר בעל פעור.
ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כג ו): ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב.

אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז): הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד):
ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחילה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא ייתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כג ה): ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו':

(ה): הרגו איש אנשיו -

כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שבעה ריבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח א), לשון רש"י.

ולא הבינותי זה, שיהיו הנצמדים שנידונו רבים מט"ו ריבוא, רובע ישראל, וחלילה. ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא): כל כך, וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג): כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך. אבל פירוש "איש אנשיו", שיהרגו השופטים כל הנצמדים, כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו, כדכתיב (שם א טו): ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם.

אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב): כך:

וכמה הם שופטי ישראל, שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות, אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין, נמצאו ההרוגים חמש עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתים.

אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד:

והנכון בעיני בעניין הפרשה, כי מתחלה נאמר (בפסוק ג): ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. והשם ברחמיו אמר למשה, שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה ציווה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו.

או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב א):

שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים, כי השם אמר (פסוק ד): והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו, ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל".

ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת, לומר שיהיו ההרוגים לפי המצווה יותר מחמש עשרה ריבוא, לומר שהיו החוטאים רבים, אבל חסך עליהם עניין פנחס. והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב (דברים ד ג ד): כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום:

(יב - יג): הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלוהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציוהו שיודיע לישראל שהוא כוהן לעולם.

וזה טעם לכן אמור -
שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כט ט): באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו - והמשכיל יבין:

והזכיר ושם איש ישראל המוכה, ושם האשה המכה -
להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גויים ולא ירא מהם בקנאתו לאלוהיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להיפרע מן הרשעים, ואמר לו צרור את המדיינים - וציוהו שימנה העם תחלה, וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כו א), כי המניין יהיה תחלה:

(יח): וטעם בנכליהם -
כאשר פירשתי (לעיל כה א): כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כב ד): ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתייעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עימהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם.

ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עימהם.
וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם -
כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבוא שם המדינית הזאת. אבל הייתה יפת תאר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג ב):
וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא ח). ויהיה פירוש ויקם בלעם וילך וישב למקומו (לעיל כד כה), שהלך לו לשוב אל ארצו.
וכן נראה, כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה, אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו', הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה, ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת:
והנה ציווה הקב"ה להנקם מהם, אבל על המואבים כבר הזהיר (דברים ב ט): אל תצר את מואב. כי ישראל בתחילה באו אל גבול אדום והזהירם עליהם (שם פסוק ד): ונשמרתם מאד, ואחרי כן באו לגבול מואב ואמר לו אל תצר את מואב, ואחרי כן אמר (שם פסוקים יח יט): אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם. ואמר (שם פסוק כד): קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון, ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונעשה העניין הזה כולו, אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצוות צרור את המדיינים:

ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח א),

אל תצר את מואב, וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות?
אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדיינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן!
אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך, שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית.

והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים.
ועוד אם מפני הק"ו, למה הוצרך להזהיר מבני עמון. אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך, אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצווה אותו צרור את המדיינים יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת והקדים להזהירו מזה, ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון, שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון, כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים:

ומדרש אחר, מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב).
ועל דרך הפשט עוד, ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ, ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם, אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם, הענישם להרחיקם מעל עמו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד), מידה כנגד מידה