(ה): חנוך משפחת החנכי -
אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים על דעת רבותינו (ב"ב קכב א): ונטל שבט שמעון המועט כשבט יהודה המרובה חלק כחלק, כך נתחלקה לבתי אבות ליורדי מצרים, ועשו מנחלת ראובן ד' חלקים, והיה חלק משפחת החנוכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי אע"פ שאינן שוות במספר שמות לגולגלותם. וזה טעם המניין הזה שימנו המשפחה ליורדי מצרים, ולא יזכיר "לגלגלותם", ואף על פי שיזכיר מספרם בכלל.
ומה שאמר לרב תרבו נחלתו (להלן פסוק נד), בבני המשפחה שנטלו איש לפי פקודיו לגולגלותם. ומפני זה יזכיר בספר יהושע בחלוקת הארץ "למשפחותם", ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם (יהושע טו א), וכן בכולם. או יהיה טעם "למשפחותם", לכל משפחות השבט. או שחלקו הארץ למשפחותם וכל משפחה ומשפחה היה חלקם במקום אחד ולא תתערב במשפחה אחרת, והוא הנכון בעיני:

(ט): ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם -
הזכיר הכתוב זה, להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו.

או כדברי רבותינו (ב"ב קיח ב):

לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה:

פרשת פנחס
(יג): לזרח -

הוא צוחר (בראשית מו י), לשון צהר, אבל משפחת אהד בטלה. וכן חמש משפחות משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (שם פסוק כא): וכאן לא מנה אלא חמשה, לשון רש"י.

ועוד כתב (בפסוק כד):

כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם ואילך לא נקראו משפחות, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין.
ומצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן: שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מהן.
ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו אני אומר שהיו לבלע בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצתה מכל אחד ואחד משפחה רבה, ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם, כל זה לשון הרב ז"ל:

ואני תמה עליו, שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן, כי זה היה מפני היותן למשפחות כדברי הרב, וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים וכן בבני אשר, אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימין אחרי רדתו למצרים לא היו ראויים להימנות כאן למשפחות, ואם נחשוב שנולדו לו קודם לכן יהיו יותר משבעים נפש כי אז היו בני בנימין עשרה ואלה בני בלע שנים, על כן דרש רבי משה הדרשן שהייתה אמם מעוברת מהן ולא ימנה אותם שם, וכאן יחשבם לנולדים.

ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה, ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם ולכך יזכיר אותה בשבעים נפש, ואלה נולדו אחרי החדשים, ואם אינה קבלת רבותינו נדחה סברתו זאת בשתי ידים:
אבל נוכל לומר, כי ארד ונעמן בני בנימן מתו בלא בנים, ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל וקרא שם בניו על שם אחיו המתים. ואולי היה יבם בנשותיהם כי הוא הבכור, והיו ארד ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארד ונעמן בני בנימן יורדי מצרים.

והנכון בעיני, כי נעמן וארד אשר ימנה בבני בנימין שם בפרשת ואלה שמות (בראשית מו כא): הם בני בנו הבכור בלע כמו שמפורש כאן, וכן ימנה אותם בדברי הימים (א ח א - ה). ומנהג הכתוב לעשות בני הבנים כבנים, כמו שאמר (בראשית כט ה): את לבן בן נחור, וכתיב בדברי הימים (א א יז): בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך, והנה אלה ארבעה האחרונים בני בניו. ואע"פ שלא עשה כן בבני פרץ ובבני בריעה, אולי נולדו על ברכי בנימין ויחשבם לו כדרך ואלה תולדות אהרן ומשה (לעיל ג א), או בעבור שהיו בני בנימין רבים שהיו שמנה טפל המיעוט לרוב:

ועל דרך הסברא יתכן עוד שנאמר, שלא מנה הכתוב המשפחות ליורדי מצרים לבדם, כי גם הנולדים במצרים מאותו יום ואילך מנה למשפחות כמו שעשה באפרים ומנשה, ואין טעם לעשות כן בעבור היותם במצרים, כי לעת הירידה ראוי שימנו כולם למספר אחד ויעשה משפחות משבעים נפש, וכן ימנם הכתוב בכל מקום ביורדי מצרים, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י כב), וכן בני בלע אחרי כן נולדו.
אבל העניין, כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתייחסו כל יוצאי ירכו לעולם אל האיש ההוא ויקראו על שמו לכבודו, כאשר יעשו גם היום כל הישמעאלים וכל ישראל הדרים בארצותם להיקרא כולם למשפחות אבן עזרא אבן שושאן, וזה שנאמר (שמות ו יד): אלה ראשי בית אבותם, כי מעת אשר פרו ורבו במצרים העמידו להם ראשי משפחות להתייחס עליהן:

ואולי התחילו העניין הזה במצרים, שלא יתערבו בגויים ויהיו נכרים וידועים לשבטיהם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, ותהי לחוק בישראל. והנה היו אלה הנזכרים כאן במצרים איש איש לראש לבית אבותיו תתייחס המשפחה אליו, ולכך ימנה בבית מכיר משפחת המכירי ומשפחת הגלעדי בנו ומשפחת האיעזרי והחלקי בניו ואחיהם, ובן בבני יהודה ואפרים, כי הבנים האלה הנזכרים גדולים ונכבדים ויהיו לראש. לא היה זה בעבור הולידם משפחה רבה כדברי הרב, כי כולם הולידו משפחות רבות כי פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, אבל היה זה לכבוד ששמו עליהם ראש. ורוב המשפחות בהיותם במצרים היו מתיחסות אל היורדים למצרים שהם להם האבות הנכבדים, והשאר עשו להם מן הנולדים שם בקרוב ראשי האבות, ולכן יהיו להם רוב הנזכרים כאן יורדי מצרים, והנה יהיה ייחוס המשפחות האלה ליורדי מצרים כי שם תקנו אותם:

(מב): וטעם אלה משפחת דן למשפחתם -
כי היו לשוחם בנים, עשו משפחות נקראות בשם אבי המשפחה, אבל היו כולם מתייחסות אל שוחם הראש והיו נקראות אליו בשמו, כאמרם לדניאל משפחת דניאל השוחמי, ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי. והנה הם משפחות רבות, ומשפחה אחת אצל השוחמי ולכן ייחס את כולן אליו. ועל דעת האומרים כי ליורדי מצרים יתייחסו, היו משפחות רבות נקראות בשם אבותם שנולדו במצרים, ובכאן לא היה מייחס אותם אלא לשוחמי כי הוא ירד למצרים לבדו:

(מו): ושם בת אשר שרח -

לפי שהייתה בחיים מנאה כאן, לשון רש"י.

ואונקלוס תרגם:

ושום בת אתת אשר סרח.

נתכוון בזה לומר כי הייתה בת [יורשת כי בנים זכרים היו לו, אבל הייתה בת אשתו] יורשת נחלה, ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד, ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ (פסוק נג). ואלו הייתה בת אשר עצמו לא הייתה יורשת, כי בנים זכרים היו לו, אבל הייתה בת אשתו מאיש אשר לא היה לו בן והייתה נחלתו לבתו. ויהיה טעם ושרח אחותם (בראשית מו יז), כי הייתה אחות בניו לא בתו. ולכך אמר "ושם בת אשר שרח" ולא אמר "ובת אשר", לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח. ואם הייתה בחיים כדברי רש"י הנה היא כבנות צלפחד לנחלה, ואם מתה, משפחתה נטלו בעבורה.
ועל דרך הפשט, היה לה משפחה גדולה תקרא על שמה ותכנס בכלל אלה משפחות בני אשר לפקודיהם (פסוק מז), אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה שיאמר "לשרח משפחת שרח" וקצר העניין:

(נד): לרב תרבה נחלתו -

לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואע"פ שלא היו החלקים שווים שהרי לפי ריבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל על פי רוח הקדש, לשון רש"י.

ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן.
אלא אמר בספרי (פנחס כו ג):

לרב תרבה נחלתו, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמישה וכו'.

וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו:
(ב"ב קיז ב):

בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו'.

ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו): כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב א): העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שווים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו.
וזהו מה שצווחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד): מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו): עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים, לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר (פסוקים נה נו): לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט, שייקחו כל המטות בשווה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם. ויהיה פירוש "לרב תרבו נחלתו" לאנשי השבט עצמו.
או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים, הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמישה קורא אני עליו לרב תרבו. כלומר שאם מתו אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמישה בנים במדבר, או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה, כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו אע"פ שהוא עכשיו מועט. הרי שיצאו עמו חמישה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט, כדאיתא בספרי:

אבל ראיתי [בספרי] שם:

דקתני, לפי פקודיו, מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, כן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה', מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים.

זהו לשון הברייתא הזאת, ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב, אבל לפי הגמרא משבשתא היא. ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף, והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים:

ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור, והוא ממה שאמרו בגמרא (ב"ב קיח א): דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף.
וביאור העניין, כי בני יוסף כשני שבטים נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד), ואין אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים, אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם, ולמה יצווחו הם והמרובים ישתקו. וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו, שהיו במניין הראשון בני יהודה מרובין משני השבטים האלה יחדיו. אבל היו צועקים מפני הטפלים, שהיו בני מנשה במניין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במניין השני במדבר לשנים וחמישים אלף, ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך, והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן, ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום, ולכך צעקו ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים. ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו, שהיו מבן עשרים שנה, מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המניין, שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו:

והכתוב שאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, לדברי הכל אי אפשר שיישאר בנגלה מפשוטו. כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש"י, הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב. ואם לשבטים, אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם, שלא היה עובר על צואת יעקב, וגם הקב"ה ציווה בתורה לשבטי אפרים ומנשה. ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם, דכתיב (יהושע טז ה ח): ויהי גבול בני אפרים למשפחותם, זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם, ובני מנשה (שם יז א ז), ויהי הגורל למטה מנשה, ויהי גבול מנשה, ככל הנאמר בשאר השבטים. אבל אמרם "גורל אחד וחבל אחד", לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו.
והזכירו זה הלשון, לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם, שנאמר (שם טז א ג): ויצא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה, ושם נאמר (בפסוק ד): וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים, כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה, ואח"כ חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל, כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו', וכתיב ויהי הגורל למטה מנשה וגו'. על כן אמרו, הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו, ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים, והייתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהן על דרך הגמרא:

ולפי דרך הפשט נראה לי, כי הצווחה הזאת הייתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד. וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה (שם יד ו), הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו. והייתה הטענה לבני מנשה, מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא): תלתא פלכין. וראיה לדבר, כי לאחר שכתוב (שם פסוק יב): ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה, שם כתיב (בפסוק יד): וידברו בני יוסף, כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם:

ויתכן שזה טעם גורל אחד וחבל אחד, אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה, ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש. ואמר להם יהושע, שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם. וחזרו הם ובארו דבריהם, ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק. ואז אמר להם יהושע, כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם, ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו, והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הם שני האחים שהם עם רב וכוח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו.
וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין. והנה הצורך הרחיב דברינו בעניין הזה, ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב. והכלל, כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות:

והנה פירוש הפרשה, לאלה - הנזכרים למשפחות תחלק הארץ. במספר שמות -
שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו.

לרב תרבו נחלתו -
שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט.

כי איש לפי פקודיו - המשפחה יותן נחלתו -
ותיטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב): חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו':

(נה - נו): אך בגורל יחלק את הארץ -
לשבטי ישראל.

ולשמות מטות אבתם -
שהם שנים עשר מטות
ינחלו - אותם.

וחזר ואמר:
על פי הגורל תחלק נחלתו -
של מטה, בין רב למעט - כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה חלק החנוכי ברוח ובמקום אשר יעלה לו הגורל וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות. וזהו שנאמר בסדר אלה מסעי (להלן לג נד), והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבתיכם תתנחלו, הנה באר שתהיה הנחלה למשפחות בגורל אל הרוח אשר ייפול לו הגורל שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות, ואמר שתהיה למטות אבותם, כלומר שתים עשרה מטות:

ומה שכתב רש"י:

לשמות מטות אבותם, אלו יוצאי מצרים.

אינו נכון, שאין "מטות" רק שבטי ישראל שנים עשר, כעניין שכתוב (להלן לו ט): ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, וכן אלף למטה לכל מטות ישראל (להלן לא ד), וכן במרגלים (לעיל יג ב - טו), וכן בכל מקום, ושם שבט ומטה אחד הוא.

אבל מה שאמרו בגמרא (ב"ב קיז א):

רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו.

מדרש מריבוי הכתוב, שהיה די שיאמר אך בגורל יחלק הארץ לשמות המטות, וכיון שהזכיר "אבותם ינחלו" דרשו שהאבות והם הנזכרים במצרים אלה ראשי בית אבותם (שמות ו יד), הם נוחלים את הארץ ומהם תבא לאלה אשר תחלק להם:

(נז): ואלה פקודי הלוי -
לא ידעתי למה ימנה בני לוי, ומה תועלת עתה במניינם. אולי לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם, לא לנולדים אחרי כן.
או שנעשה להם לכבוד לפני השם, שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם. והזכיר עמרם ואשתו, כי בני לוי ימנו לשנים לכוהנים ולווים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן:

(נח): וכתב רש"י :
אלה משפחת לוי -

חסר כאן משפחת השמעי והעזיאלי וקצת יצהר, נפג וזכרי.

ואני תמה, למה ימנה הכתוב בלוי משפחות לשלשת האבות ויחזור וימנה משפחות לבנים, שהרי לא היו למררי בנים אחרים אלא מחלי ומושי, ומהו "משפחת המררי", ואין זולתם?

אבל היה זה לכבוד, כי בני לוי שלשתם היו גדולים בישראל וזכרם היה לברכה, והיו כל תולדות גרשון נקראין "משפחת הגרשוני" לכבודו וכן כל בני מררי "משפחת המררי" לכבודו, ואחרי כן שמו להם בתי אבות, ונחלקים למשפחות כשאר השבטים ונקראים בפרט משפחת המחלי ומשפחת המושי. וכן בקהת, יקראו כל זרעו בכלל "משפחת הקהתי", וחוזרים ונחלקים עוד למשפחות בבנים משפחת החברוני ומשפחת הקרחי. ולא הזכיר עתה "משפחת העמרמי", בעבור שנחלקה לכוהנים ולווים והזכיר שמותם לכבוד. ולא הזכיר הכהונה לאהרן, לכבוד משה. וכן תראה במניין הראשון בפקודים שאמר (לעיל ג יז): ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי, והיה זה למעלתם, כי בשאר השבטים לא הזכיר כן:

וטעם "משפחת הקרחי" -
כי מתחלה הייתה נקראת "משפחת היצהרי" (שם פסוק כז), כי היו בעת המניין ההוא בנים גם לנפג וזכרי, ועכשיו לא היו רק לקרח ונקראו על שמו.
ולפי דעתי, לא היה מן הראוי שיעקר שם היצהרי מזרעו אע"פ שמתו קצת בניו, אבל עשו זה אחרי מעשה קרח בעבור כבוד בניו להודיע בישראל לדורות שמם וזכרם, כי כן הכתוב משתדל לומר ובני קרח לא מתו (לעיל פסוק יא), וכיון שכלו נפג וזכרי ונשארו כל זרע יצהר לקרח קראום "משפחת הקרחי" להודיע כי היו בניו צדיקים וטובים ממנו:
ומדרשו של רבי משה הדרשן (ברש"י בפסוק לו): באתם המעט מכל העמים, ה' מעט, איננו אמת, בעבור שמנה לבני לוי שמונה, ואינן אלא חמש, כי השלש לאבותם כאשר אמרנו:

(נט): וטעם אשר ילדה אתה ללוי במצרים -
על דרך הפשט, לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם ירדו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן, זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה, כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ כאשר פירשתי כבר (בראשית מו טו):

(סג): וטעם אלה פקודי משה ואלעזר -
על פקודי בני ישראל, אין פקודי הלוי בכלל. כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש, שלא נגזרה הגזרה ההיא על שבט הלוי כדברי רבותינו (ב"ב קכא ב), והעד אלעזר גם פנחס:

(סד - סה): ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן -
כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלו לפי שהיו מששים שנה ומעלה, ואין המניין אלא מבן עשרים עד בן שישים שנה כי הם עיקר ימי האיש כעניין האמור בערכין (ויקרא כז ג): ואז הוא יוצא צבא בישראל, לא מששים ומעלה כדברי רבותינו (ב"ב קכא ב). אבל אמר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שהיו מן הפקודים הראשונים ולא מתו.