(א): ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' -

ואינו מונה אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ביום דבר ה' את משה - נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה, לשון רש"י.

ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני -
אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני, ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר. והזכיר זה, לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם, ושאר השבט לא נצטווה בבחירתו עד עתה. וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה, כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא:
ועל דרך הפשט, כי טעם "תולדות אהרן ומשה", לומר שהיו בני אהרן כוהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים, ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כז), כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלווים . וזה כעניין שכתוב (דברי הימים א כג יג יד): בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלוהים בניו יקראו על שבט הלוי. והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן, לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה, כי התורה תפרש ותרמוז:

(ד): על פני אהרן אביהם -

בחייו, לשון רש"י.

ואין העניין להגיד שכהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים" שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות.

והנכון, כי "על פני" יחזור על הרחוק, וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה, וכך נאמר בדברי הימים (א כד ב): וימת נדב ואביהו לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר. וטעם "לפני ה'", שמתו בנס שבא מאתו, וכן נאמר במרגלים (להלן יד לז): במגפה לפני ה':

(יד): וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני -
בעבור שהזכיר (פסוק א): ביום דבר ה' את משה בהר סיני, חזר ואמר כי לא הייתה צואת הפקידה של הלווים בהר סיני, כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם הייתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן, אבל הלווים לא נצטווה בבחירתם בהר סיני, רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצווה הנזכרת בבני ישראל:
והנה לא היו שבט הלווים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כולם שמנת אלפים (להלן ד מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם.
וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?
ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו): כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב): וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים.

ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה:
לא החל הכתוב במשמרות הלווים מן המזרח כאשר עשה בדגלים, מפני שאין שם משמרת ללווים רק לאהרן ובניו הכוהנים ולמשה שהוא כוהן הכוהנים. והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח, אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלווים ונתן להם הארון והקדש, ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל, ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש:

(מה): תחת כל בכור בבני ישראל -
הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שציוה (שמות יג ב): קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו'. והיו בכורים רבים בישראל, ולא נפדו עד הנה, שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון, כי עתה הוא שנתקדשו הכוהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה. והנה הם עומדים בקדושתן סתם, ויתכן שהייתה בהן עבודת הקורבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב ב).

והנראה אלי, כי הבכורים האלה כולם לא נולדו במדבר בשנה אחת, כי לא נתרבו העם שם כל כך, רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו, כי כולם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא). ועתה החליפם בלווים והם פדיונם, וציוה שיפדו הנותרים, ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצווה לדורות.