(א - ב): ויבאו בני גד ובני ראובן -
הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - כמשפט, כי הוא הבכור ובן הגבירה, וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז): ולראובני ולגדי נתתי. אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת, והם היו גיבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ): וטרף זרוע אף קודקוד, ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ. והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל יג לא): לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו, חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם:

(יט): כי באה נחלתנו אלינו -

כבר קיבלנוה בעבר המזרחי, לשון רש"י.

ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה, כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי, ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם. אבל כך אמרו, כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם, כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים, והיא דרך בקשה לא דרך מריבה.
או שיאמרו, כי לא ננחל אתם, כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עימהם אנו וכל אשר לנו, אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו, ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל:

(כט): וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד -
כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג, רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד - לח): שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם, ושאר הארץ הניחוה חרבה. ולכך ציווה ליהושע והנשיאים, אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם, ואם לא ירצו לעבור אתכם תיקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם, ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם.

ור"א אמר:
ואם לא יעברו ברצונם, תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם:

(לא - לב): ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבר -
אמרו לו, אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול, חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצווה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו. וזה טעם "את אשר דבר ה'", כי מתחלה אמרו (פסוק כה): כאשר אדוני מצווה:

(לג): ולחצי שבט מנשה בן יוסף -
מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עימהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם. וטעם "ולחצי", חלק אחד מהם, וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת [להמליכו] והחצי אחרי עמרי (מ"א טז כא). והעניין, כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט - לב), ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם, ושש המשפחות עברו את הירדן, דכתיב ביהושע (יז ב): ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע, וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה): ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן.
והטעם, כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שווים לתשעת המטות, ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם, ולא חצי חלק כי רובם נשארו. והנה עשו מן השבט כולו חלקים, ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו, ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר. ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להיפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם, וכמו שנאמר (יהושע יז א): כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. על כן הזכיר בשבט הזה חבלים, ולא הזכיר כן בשאר השבטים. כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט:

והנה לא הזכיר משה בתורה שיחלק ביניהם הארץ הזאת ויתן לכל אחד משני השבטים האלה חלקו בפני עצמו, אבל אמר שנתן להם ולחצי שבט המנשי ממלכות שני המלכים האלה, ובמשנה תורה (דברים ג יג): פירש שנתן לחצי שבט מנשה חלק בפני עצמו כל חבל הארגוב וכל הבשן. והנה קצר בתורה, שלא רצה להזכיר בה חלוקת השנים באשר לא תיזכר בה חלוקת שאר השבטים, אבל בספר יהושע אמר בביאור כי משה חלק להם דכתיב (יהושע יג טו): ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול וגו', וכתיב (שם פסוק כד): ויתן משה למטה בני גד למשפחותם ויהי להם הגבול וגו', וכתיב (שם פסוק כט): ויתן משה לחצי שבט מנשה ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם ויהי גבולם וגו':

(לח): ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם -

נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם, שהאמוריים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים, זהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר, לשון רש"י.

והכתוב שאמר ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו, על כולם ירמוז, לא על נבו ועל בעל מעון בלבד.

ועוד מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם, ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם. ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש, ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז), ויקרא אתהן חות יאיר (להלן פסוק מא), ויקרא לה נבח (פסוק מב). גם בכל המוסבות שם יזכירם, ושם חברון לפנים קרית ארבע (יהושע יד טו), ושם דביר לפנים קרית ספר (שם טו טו)?

והקרוב אלי, כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב, וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון, כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא כמו שאמר (לעיל כא ל): ונירם אבד חשבון וגו'.
וכן יראה לי מדברי יפתח שאמר (שופטים יא כו): בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון, והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון. והנה כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם, כי מצאנו בספר ירמיהו (מח): כאשר החרים נבוכדנצר את מואב שלכד מהם כל הערים האלה, והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער ובעל מעון שקראו בית מעון ובית נמרה שקראו נמרים ויהצה, והרי הם כולם למואב. וכן בישעיהו (פרקים טו טז): כששטף סנחריב את מואב הוזכרו שם רובן של ערים הללו, כי לראובני ולגדי הגלה תחלה ואחר כך שטף עמון ומואב.

ולכן נראה כי פירוש "מוסבות שם" שאלו הערים כולן הם מוסבות שם, שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם, וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב, ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם. ולא אמר הכתוב "ויקראו שמות לערים אשר בנו", אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים, כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה, כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז, או להוביש את מואב, או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם, אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש. וטעם ואת שבמה - שבנו את שבמה, ואינה מוסבת שם:

(מא): ויאיר בן מנשה -
האיש הזה יתייחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עימהם, כי בדברי הימים (א ב כא כב): מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה, דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד. וכתיב (שם פסוק כג): ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה שישים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד. ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר, ולכן יקראו גם הן חות יאיר.

וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (פסוק מ): -
למשפחתו, כי בניו לכדוה, וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג טו), "ולמכירי". כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו, כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע יז י), וכן למנשה הייתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח). ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א): ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן, גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה, ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם. ואולי היה עדין מכיר קיים, ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה, והאריך שנים כדורות הראשונים:

(מב): ויקרא לה נבח -

לא מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא, ותמה אני מה ידרוש שתי תיבות הדומות לזו, ויאמר לה בועז (רות ב יד), לבנות לה בית (זכריה ה יא), לשון רש"י.

והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות, ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה ה):

ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב יג), אמר לה: חס ושלום! אין את מן האמהות אלא מן האימהות, ודכוותיה: ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו. מלמד שלא עמד לה אותו השם.
ודכוותיה: ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, מלמד שאין לשקר תשועה.

עד כאן באגדה.

וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד א) אמרו:

זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם, דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית שמע מינה.

והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער.