(א): אלה מסעי -
אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תיאסף אל עמיך (לעיל לא ב): ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוון בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עימהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא הייתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן:

והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ):

תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ואמרה התורה (דברים כט ה): לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו.

והנה מכתב המסעות מצוות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן עניין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ): על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:

(יד): ויחנו ברפידם ולא היה שם מים לעם לשתות -
לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין עניין המן. אבל בעבור היות עניין רפידים דבר גדול, שנסו את ה' ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה אליהם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות, כי הוא המקום הניכר והנודע בו:

(מא): ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמנה -
היו אלו המקומות צלמונה ופונון בדרך ים סוף סביב ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. והנה דברו באלוהים ובמשה בדרך, ושלח בהם הנחשים השרפים בלכתם בדרך ובחנותם במחנה. ועשה משה נחש נחושת והיו מוליכים אותו על הנס בכל הדרך ובחנותם בצלמונה ובפונון, ולא סרה מהם עד שחנו באובות. ועל כן לא הזכיר הכתוב במאורע ההוא שם מקום, ואמר שם (לעיל כא י): ויסעו בני ישראל ויחנו באובות, ולא אמר "ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות" כאשר יאמר בכל המסעים, כי בכל הדרך הזה היה העניין משנסעו מהר ההר עד שחנו באובות. ונסעו מאובות וחנו בעיי העברים, ומשם נסעו ויחנו בדיבון גד ובעלמון דבלתימה והרי העברים, והם מקומות בנחל זרד:

(נג): והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה -
על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב): במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח).

אבל רש"י פירש:

והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

ומה שפירשנו הוא העיקר:

(נה - נו): לשכים בעיניכם -
ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שכים.

ולצנינם -
פותרין בו הפותרין לשון משוכת חדק הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא, והנה ברור הוא כי "שכים" קוצים חדים, מלשון הסר משוכתו (ישעיה ה ה), הנני שך את דרכך (הושע ב ח), הלא אתה שכת בעדו (איוב א י), ושמת שכין בלועך (משלי כג ב), דבר חד מקוץ או מברזל. "ולצנינים" גם כן סלון ממאיר, מלשון ואל מצנים יקחהו (איוב ה ה), צנים פחים בדרך עקש (משלי כב ה), שחסרו אות הכפל. אבל הכונה "בשכים בעיניכם", להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, כמו כי השוחד יעוור פקחים (שמות כג ח), וכן ולפני עור לא תיתן מכשול (ויקרא יט יד):

על דעת רבותינו (תורת כוהנים קדושים פרשה ב יד) יאמר:

כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלוהיהם, כמו שאמר (שמות כג לג): לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם.

ואחר שיהיו שכים בעיניכם - ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם - שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם.

ואחר כך וצררו אתכם -
שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלמה.

כי כאשר דמיתי לעשות להם -
על ידיכם, שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי.

כן אעשה לכם -
ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.