(ב): וישלחו מן המחנה -
אחר שהקים את המשכן ציווה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה. והיא מצווה נוהגת מיד ולדורות:

(ה): ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם, השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר:

(ו): וטעם מכל חטאת האדם -
כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה, מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו.

ואמר למעל מעל בה' -
שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו. ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו): ולא בא לחדש אלא גזל הגר, דבר בו בלשון קצרה.

ואמר בכאן איש או אשה -
מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש:

והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל - (פסוק ט):
לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו, והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות, ולכך הזכירם בכאן.
או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה, כי עדיין לא הזכירה רק ברמז, מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח), וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא), אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל. והזכיר המעשר בסוף תורת כוהנים שיהיה קדש לה', ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא. ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים, בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה, והשלים בכאן את דינה.

ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם, נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו. וכן השלים בקורבנות דין הנזיר, כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים, לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה, ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב): איש או אשה כי יפליא:

ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב א):

למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

והטעם, כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא). וגידול השער, הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלוהיו:

(ט): וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל -
יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה, כלומר שירימוה ויקדישוה, תהיה לכהן. כי בעבור שאין לתרומה שעור, אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו, לא שיטלנה הכהן בזרוע, וזהו פשוטו של מקרא.

וכך אמרו בספרי (נשא ל):

רבי עקיבא אומר: בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת:

ועוד שנו שם בספרי:

אשר יקריבו לכהן, אמר ר' ישמעאל: וכי תרומה מקריבין לכהן, מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה?
לפי שהוא אומר (שמות כג יט): ראשית בכורי אדמתך וגו',
אבל לא שמענו מה יעשה בהם, ת"ל: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן.

ופירש רש"י:

וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות.

ואינו מחוור.
אבל פירושה, (כי): על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח, לפיכך דרש "אשר יקריבו" בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה. יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם, לכהן המקריב לו יהיה. ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלוהיך ואיני יודע מה יעשה בהן, לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן, אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (להלן יח יג): בכורי כל אשר בארצך לך יהיה, ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט).

ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה, כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג). ולמדנו עוד מכאן, שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום, ואינם לכל כוהן שירצה כתרומה:

(י): ואיש את קדשיו לו יהיו -
הנכון בכתוב הזה, שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו. לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש.

ואיש אשר יתן לכהן - כאשר צויתיו, לו יהיה -
כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן, שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו:

והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל, שם יט כד): הם לאיש כממונו, וכן מעשר בהמה (שם כז לב), אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח): שיתנו הם לכהן, אשר ינתנו לו מיד הבעלים, לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם, ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים. וזה הנכון בפשוטו, והוא דעתו של אונקלוס:

וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא) אמרו:

כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו', משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים. הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים.

אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל:

(טו): לא יצק עליו שמן -

שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך.
ולא יתן עליו לבונה - שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שה"ש ד ו): אל גבעת הלבונה, וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג).
כי מנחת קנאות הוא - הקמח הזה, מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ), לשון רש"י מדברי רבותינו:

ועל דעת כל המפרשים "כי מנחת קנאות הוא" לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה, כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה.

ולפי דעתי, טעם "כי מנחת קנאות הוא" יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה:
וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכעניין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג): שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח): בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:

(יח): וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים -
אמרו המפרשים: כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה, כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה.

ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז):

נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון.

אבל בגמרא (סוטה כ א) אמרו:

שהכהן נותן במים דבר מר, והוא לעורר אותה.

ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים".

ובספרי (נשא סח): עוד:

ומחה אל מי המרים (פסוק כג), מגיד שהכתב עושה את המים מרים:

והנכון בעיני כפשוטו, כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה. וזהו שאמר (פסוק כז): והשקה את המים והייתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים, כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה. ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה:

ואמרו המפרשים: כי מלת "מי" כמו מים המרים, ובא סמוך במקום מוכרת, כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד). ור"א אמר, כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם, ואם כן סודו ידוע. ואינו נכון לי, בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים:

(יט): וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה -
שתי התנאים האלה אחד הם, יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי, כי בעלה שכב אותה ואיש הוא.
ויתכן, שיהיה איש חסר הידיעה, יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל, כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל.

וכן אמרו (סוטה יח א):

אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר:

(כ - כא): וטעם ואת כי שטית - מחובר עם יתן ה' אותך -
יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת

והשביע הכהן את האשה -
ולפרש שהיא שבועת האלה.

ור"א פירש:

כי "והשביע" הראשון בשם והשני באלה, כאשר הוא מפורש.

ואיננו נכון, כי בשם לא ישביע בלשון אם:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו (סוטה מז א): משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר (הושע ד יד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות ייפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט. ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העוון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה, וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט", כלומר ילכד בסכלותו. וכן ואוויל שפתים ילבט (משלי י ח), תרגם המתרגם הירושלמי, וסכלא בספותיה מתאחד:

וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז ב):

ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו.

והניקיון הוא, שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה. ויש מפרשים, שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה. והעולה מן ההלכה (שם), שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין. והכלל, שהוא נס וכבוד לישראל