[רש"י א) וידבר. במדבר סיני באחד לחדש וגו', מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה [א].
כשיצאו ממצרים מנאן.
וכשנפלו בעגל מנאן [ב] מניין הנותרים.
כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן.
באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד [ג] באייר מנאם:]

אות א
רצונו לתרץ, למה ליה למכתב כל הסימנים הללו. ומתרץ, מתוך חיבתן כו'. כלומר הרי בלאו הכי צריך לפרש למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו', והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא? אלא על כרחך צריך לומר מתוך חיבתן וכו'.

אות ב
דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים. והכי פירושו כשנפלו בעגל מנאן המתים לידע הנותרים בחיים וקל להבין.

אות ג
כתב הרא"ם: פירוש, ואל תקשה ממה שמנין זה היה כששרתה בם השכינה, למה לא מנאן מיד בניסן כששרתה? ומתרץ, כי באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן, והוי כאלו מנאן בניסן. ולי נראה דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנא ליה לפרש שמנאן שלש פעמים, דלמא לא מנאן אלא שני פעמים. ותדע לך, שהרי המנין האמור כאן והמנין האמור בפרשת כי תשא שוין הן. לכך פירש רש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן. ואם איתא דמנין זה הוא המנין האמור לעיל, אם כן למה כתיב לעיל ויעשו אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מנין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאן, וכבר הוקם המשכן באחד בניסן, אלא ודאי זה היה מנין אחר, וקל להבין. ואם תאמר, ולמה לא מנאן מיד אחר הקמת המשכן? כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. ויש לומר כמו דאמרינן (בבא בתרא דף ח)לענין נדרים המודר הנאה מיושבי עיר, מותר ליהנות מבני אדם שלא דרין שם שלשים יום, לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה שלשים יום.

[רש"י (ב) למשפחתם - דע מניין כל שבט ושבט [ד]:
לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום [ה] על שבט אביו:
לגלגלתם - על ידי [ו] בקע לגולגולת:פ

אות ד
ולא כל משפחה ומשפחה שהרי לא הוזכר מנין משפחה בקרא, רק מנין השבטים.([דברי דוד])ואם תאמר למה כתיב למשפחותם? יש לומר, שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אחר כך, ועל ידי המשפחה היו יודעים משה ואהרן מאיזה שבט היו.

אות ה
פירוש: אביו ממשפחת שבט אחד, ואמו ממשפחת שבט אחר, יקום על משפחת שבט אביו, אבל לא תפרש: אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת, כלומר ואפילו משבט אחד, כפי המובן מפשט הכתוב. דמאי נפקותא אם יהיה האב ממשפחת החנוכי, והאם ממשפחת הפלואי, ויקראו על שם החנוכי? כיון ששתיהם משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם.

אות ו
רצונו לומר למה מנאן? והלא דבר בא כשמונין אותם. על זה פירש על ידי שקלים כו'.

[רש"י (ג) כל יצא צבא - מגיד שאין יוצא בצבא פחות [ז] מבן עשרים:]

אות ז
ואם תאמר מנא ליה לרש"י? דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא, וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה, והוא יוצא לצבא תפקדו אותם, אבל אם הוא בן עשרים ואינו יוצא לצבא, כגון זקן וחולה, או יוצא צבא ואינו בן עשרים, לא תפקדו אותם. ויש לומר דאם כן הוה ליה למימר מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא,, ולמה ליה כל יוצא צבא. אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפירוש רש"י. וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו', מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא.

[רש"י (ד) ואתכם יהיו -
כשתפקדו אותם יהיו [ח] נשיא כל שבט ושבט:]

אות ח
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא יהיו עמכם בצרכים אחרים, כמובן מן הקרא, ולא כשתפקדו אותם. ועוד, מנא ליה שהיו נשיאים, דלמא אנשים אחרים? ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קרואי העדה נשיאי מטות שמע מינה שהיו נשיאים. וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו' ואת כל העדה הקהילו וגו', שמע מינה שהיו מונין עם משה.

[רש"י (טז) אלה קרואי העדה - הנקראים לכל דבר [ט] חשיבות שבעדה:]

אות ט
רצונו לתרץ, וכי זה היה חשיבתן שהיו קוראין כל העדה? לכן פירש הנקראים כו' כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה.

[רש"י (יז) האנשים האלה - את שנים עשר נשיאים [י] הללו:
אשר נקבו - לו כאן בשמות:]

אות י
רצונו להקשות הוה ליה למימר: ויקח משה ואהרן אותם, שהרי לעיל מיניה כתיב נשיאי העדה, וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה. אלא ודאי, הואיל וכתיב האנשים האלה, יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים. לכן פירש רש"י שתים עשרה נשיאים הללו, ואם תאמר אחרים היו לכך פירש רש"י אשר נקבו לו כאן בשמות. ומי הם אשר נקבו כאן בשמות? הוי אומר אלו הנשיאים. והוסיף למלת לו, כי בזולתו לא נדע למי נקבו. ואם תאמר, מנא ליה לרש"י לפרש כן, דלמא אחרים הן? ויש לומר דכתב האנשים האלה בה"א דהוה ליה למימר למימר אנשים אלה. ואם תאמר, למה לא אמר סתם ויקח אותם, כמו שהקשה מנחת יהודה? ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבותיו ובסוף אמר נשיאי מטות. והוה אמינא ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים, רק על משפחה. אבל כאן כתיב קרואי העדה נשיאי מטות, כאן מיירי בנשיאים ממש, ולעולם אחרים הם, ולכך אמר קרואי העדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות. לכן אמר האנשים האלה, דהם הם הנשיאים וקל להבין נלי"ט([קיצור מזרחי])מהרש"ל כתב, דקשה לרש"י למה כתב: אשר נקבו בשמות, שהיה די אם כתב את האנשים האלה. לכן פירש: אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות, שראוין לאותה גדולה ונשיאות, היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאיתא במדרש רבה.

[רש"י (יח) ויתילדו על משפחתם - הביאו ספרי ייחוסיהם [כ] ועידי חזקת [ל] (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:]

אות כ
הוצרך לפרש כן, לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו, ואם היה כמשמעו מלשון לידה, היה משמע שהולידו את עצמם. לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו'.

אות ל
חזקת לשון כבוד כמו שפירוש רש"י בפרשת בהר: אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו, והוא לשון כבוד.

[רש"י (מט) אך את מטה לוי לא תפקד - כדאי הוא לגיון של מלך [מ] להיות נמנה לבדו.
דבר אחר:
צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי [נ], שלא טעו בעגל:]

אות מ
כלומר שלא יהא מנינם מבן עשרים, אלא מבן חודש ומעלה, כיון שהם לגיון המלך חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצא צבא בישראל.

אות נ
כי לפי טעם ראשון למה כתוב אך? דהא כל אכין מיעוטין הן משום הכי פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. ואם תאמר, היה לו למנקט שלא טעו במרגלים, שהרי מה שבמדבר מתו, בשביל גזירת מרגלים היה. ויש לומר דגם הלוים טעו במרגלים, רק בעגל לא טעו, לכך לא נענשו. שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השתי עבירות כמו שמוכיח רש"י בפרשת שלח לך, הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא נאמר תשאו עוניכם אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים והא דפרש"י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפילו בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בעזרת השם. ויש לומר, מתחלה לענין השילוח לא היו עמהם אפילו בעצה. אבל בחזרתם, כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ, ותשא כל העדה את קולם ויבכו וגו' באותה בכייה היו גם שבט לוי, שאמרו ולמה ה' מביא וגו' לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו'. ובזה יתורץ גם כן מה שמקשין העולם, ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה, כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית. אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו. וקל להבין.

[רש"י (נ) ואתה הפקד את הלווים - כתרגומו: מני.
לשון מנוי שררה [ס] על דבר שהוא ממונה עליו, כמו (אסתר ב, ג) ויפקד המלך פקידים:]

אות ס
ואם תאמר, למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מנין, מאי מתורץ בזה? שהרי אף על לשון מנין מפרש התרגום מני. ויש לומר שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה, הנו"ן של מני דגושה וכאן נמי הנו"ן דגושה שמע מינה שהוא לשון מינוי שררה אבל כשהנו"ן של מני אינה דגושה הוא לשון מנין. ועוד יש לומר, לכך פרש"י כתרגומו לפי שמלת פקוד הוא גם לשון זכרון, כמו וה' פקד את שרה ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש לכך פרש"י כתרגומו מני, לאפוקי אותן שתי פירושים של זכרון או של חסרון. ואין לומר, דלמא הוא לשון מנין? לכך פרש"י כמו ויפקד פקידים.

[רש"י (נא) יורידו אתו - כתרגומו: יפרקון [ע].
כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו [פ], ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו:
והזר הקרב – לעבודתם [צ] זו:
יומת – בידי [ק] שמים:]

אות ע
פירוש, שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך, כמובן מלשון ירידה.

אות פ
קשה לרש"י על מה דכתיב בנסוע המשכן, וכי המשכן נוסע? והלא מסיעין אותו האנשים. ועוד קשה, והא קודם הנסיעה היו מפרקין. ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין ועל זה פירש כשבאו ליסע, דהנסיעה קאי על האנשים וכו'. ואמר ונושאין אותו וכו', שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא. ואף על פי שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא.

אות צ
והוא פריקה והקמה. רצונו לתרץ, והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל יומת, לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה לא לקריבת המזבח.

אות ק
ואם תאמר מנא ליה לרש"י הכי דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. ויש לומר, דרש"י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו', שזו היא מיתה בידי שמים, כמו שמצינו בקרא כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים. ועיין לעיל בפרשת אמור.

[רש"י (נג) ולא יהיה קצף - אם תעשה כמצוותי לא יהיה קצף, ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף [ר], כמו שמצינו במעשה קרח [ש] (במדבר יז, יא) כי יצא הקצף וגו'.]

אות ר
יש מקשים, דהא כל התורה נאמרה כללות, ומכלל הן אתה שומע לאו. ויש לומר דרש"י בא לפרש, שלא נטעה לומר דהא דכתיב: ולא יהיה קצף, דקאי אדסמיך ליה: וחנו בני ישראל וגו', והלוים יחנו וגו'. לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו', קאי אעבודת משכן, פריקה וטעינה והקמתו, כמו שמצינו גבי קרח מצאתי.

אות ש
רש"י פירש זה משום פירוש דלעיל, שפירש יומת בידי שמים. שאל תקשה מנא ליה לכן הביא מעשה קרח.