[רש"י (ב) מאת המדינים - ולא מאת המואבים [ט], שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב [י] לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות [כ] טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:]

אות ט
רצונו לומר, למה צוה לנקום מהמדינים? והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפרשת בלק. ואם תאמר, ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים, ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דקשה לרש"י, למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת, והתם כתיב צרור וגו'. אלא על כרחך צריך לומר, משום הדיוק, מאת המדינים ולא מאת המואבים. אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום, דוקא להורגם אסור, אבל לאייב אותם מותר. ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור, מדכתיב צרור את המדינים. אם כן סתרי קראי אהדדי. ועל זה נקט הכא שתי טעמים: דהא שאסר להרגם, משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו', והא דמשמע הכא דמותר לאייבם, היינו לאחר שנתגיירו השתי פרידות, דעיקר הטעם הוא משום שתי פרידות וכו', וכיון שיצאו שתי פרידות מותר לאייבם. אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור.

אות י
פירוש, נתרגזו לריב עם ישראל, ולא להם רצונו לומר: ישראל לא נסעו דרך ארצם, ולא היה להם לריב עם ישראל.

אות כ
פרידות פירוש גוזלות, ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת, יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא. והוצרך לדבר אחר, דלטעם ראשון קשה, דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל, כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו', עיין שם. לכן פירש דבר אחר. ולדבר אחר קשה, היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות, ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב, לכן פירש גם טעם ראשון.

[רש"י (ג) וידבר משה וגו' - אף על פי ששמע שמיתתו תלויה [ל] בדבר עשה בשמחה ולא איחר:
החלצו - כתרגומו לשון חלוצי צבא מזויינים:
אנשים – צדיקים [מ], וכן בחר לנו אנשים, וכן אנשים חכמים וידועים:
נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד [נ] כנגד הקדוש ברוך הוא:]

אות ל
דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל.

אות מ
דלא הוה ליה למימר אנשים, דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים. אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים. לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים, דאצטריך לגופיה. ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים, דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים. והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר, והדבור הזה היה לאנשים, מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו, אם כן אנשים דכתיב למה לי?

אות נ
רצונו לומר, למה לא כתיב נקמת ישראל?

[רש"י (ד) לכל מטות ישראל – לרבות [ס] שבט לוי:]

אות ס
דהוה אמינא הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ, גם לא יצאו לצבא, לכך צריך לרבות ואם תאמר כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא, היו שלש עשרה דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים, ובקרא כתיב: וימסרו וגו' אלף למטה שנים עשר אלף. והרא"ם תירץ, דאפרים ומנשה לא נקראו שני שבטים, רק בדבר נחלת הארץ. ולכן, במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ, נחשבו לשני מטות: ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד, אינם נקראים אלא שבט אחד. עד כאן לשונו, והאריכו בזה המפרשים, עיין שם.

[רש"י (ה) וימסרו - להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו [ע] על כרחן:]

אות ע
דאם לא כן, ויקח משה שתים עשר אלף מיבעי ליה וגו'.

[רש"י (ו) אותם ואת פינחס - מגיד שהיה פינחס [פ] שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר [צ]. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי [ק] בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה:
וכלי הקדש - זה הארון והציץ [ר]. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם:
בידו – ברשותו [ש] וכן ויקח את כל ארצו מידו:]

אות פ
מדכתיב: וישלח אותם משה, למה חזר וכתב אותם ואת פנחס, אלא מגיד וכו'.

אות צ
בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר, משום חשיבותו של אלעזר שהיה שקול כנגד כלם. אבל עכשיו שפירש שגם פנחס היה שקול כנגד כלם, אם כן למה שלח את פנחס וכו'?

אות ק
ולהאי טעמא לחוד קשה, דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי, ולא מה שהרג את כזבי. לכן אמר דבר אחר שהלך וכו'. ולפי דבר אחר קשה, הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים, שהרי נעשה מלך שם. לכן אמר דבר אחר שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה, למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו, יותר מבמלחמה אחרת? ולכך צריך רש"י לכל הטעמים נראה לי.

אות ר
משום דשניהם נקראו קדש, דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש,: וגבי ציץ כתיב: בפרשת תרומה ועשית ציץ וגו' קדש לה'.

אות ש
רצונו לתרץ, היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו, הארון והציץ והחצוצרות.

[רש"י (ח) חמשת מלכי מדין - וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות. בלעם הלך שם ליטול [ת] שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה [א]. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם [ב] ולא קפחוהו:
בחרב - הוא בא על ישראל, והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות, שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה:]

אות ת
דקשה, היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים, שהרי בלעם מארם נהרים היה. אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק, כי הם היו סרסורי העבירה. אי נמי, שמא היה שם באותו הזמן, כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו.

אות א
דאם לא כן איך הרגוהו, והא אינו מדיני. דאין לומר משום שבסיבתו חטאו, שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין, שנאמר להם: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא.

אות ב
יש לפרש משלם ממש. ולא קפחוהו רצונו לומר, לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד, רצונו לומר משל האומות, דהיינו חרב שנתנו לו. לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו', כדפרש"י בסמוך.

[רש"י (י) טירתם - מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני [ג] פלשתים טורני פלשתאי:]

אות ג
וסרני היינו שרים. ותרגומו טורני, שמע מינה דטורני פירוש שרים. וטורני היינו טירותם, כלומר מקום מושב שרים. ולטעם אחרון לחוד קשה, היה לו לכתוב טורנות. ולטעם ראשון קשה, היה לו לכתוב נוטרותן, לכן פירש שני טעמים.

[רש"י (יא) ויקחו את כל השלל וגו' - מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים:
שלל - הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין:
בז - הוא ביזת מטלטלין [ד] שאינם תכשיטין:
מלקוח - אדם ובהמה. ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:]

אות ד
דלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו שמשמע שנשארו בידם. והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם, כי הביאום לה', כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגו' ועל כרחך צריך לומר, דבז היינו מטלטלים שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה, כי יותר נכון הוה ליה למימר שהוא כולל כל המטלטלין בכלל, מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה, דרש"י גם כן סבירא ליה, הא דכתיב את כל השלל, שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט. אך רש"י רצה לתרץ הקרא, דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז, ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגומר. אלא על כרחך צריך לומר הכא, דשלל הוא מטלטלין של תכשיט, ובזה הוא מטלטלין שאינו של תכשיט.

[רש"י (יז) וכל אשה יודעת איש - ראויה להבעל [ה] אף על פי שלא נבעלה [ו]. ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות:
הרוגו - למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות [ז] עם הטף, לכך נאמר [ח] הרגו:]

אות ה
כגון בת שלש שנים ויום אחד, אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל.

אות ו
דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי, דכתיב: וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, משמע דוקא גדולה שנבעלה, הא גדולה שלא נבעלה תחיו, וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו. והדר כתיב: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו, ואם כן קשיא רישא לסיפא, לכך הוכרח לפרש ראויה וכו'.

אות ז
ואם תאמר, אם כן אמאי אצטריך למיכתב, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם, השתא אפילו אשה יודעת איש החיו, שאינה יודעת מיבעיא? אלא לאו שמע מינה, מדאצטריך למכתב: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם, מכלל דאשה יודעת איש הרוגו. ויש לומר, דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר, דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה, או דלמא בנבעלה ממש, דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ, דאי לא הוי כתיב הרוגו, ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי. וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא, ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף, לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא, כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו, לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל, ולא הכשילה את ישראל, אבל טף דאין ראוין ליבעל, אין להם זכות להחיות. משום הכי כתיב הרוגו להפסיק.

אות ח
ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי? ויש לומר, דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא, הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול, ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן, לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום.

[רש"י (יט) מחוץ למחנה - שלא יכנסו [ט] לעזרה:
כל הורג נפש - ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו [י], או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע ע"י חבורו, אף הורג ע"י חבורו:
תתחטאו - במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים [כ], שנאמר אדם כי ימות באהל:
אתם ושביכם - לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו [ל], צריכין הזאה:]

אות ט
רצונו לומר, הא טמא מת מותר ליכנס אפילו במחנה לויה, ולמה אמר חנו מחוץ למחנה. ומתרץ, דמחנה מיירי בעזרה.

אות י
רצונו לומר, דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו. ואם זרק בו חץ והרגו, או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה, למה יהא טמא אותו איש.

אות כ
ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת, דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם. ועיין בבבא קמא (דף ל"ח) בתוספות, תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם.

אות ל
ומקרא זה אף לדורות נאמר, וכן כל הפרשה של גיעול כלים.

[רש"י (כ) וכל מעשה עזים – להביא [מ] כלי הקרנים והטלפים והעצמות:]

אות מ
רצונו לומר, למה ליה למימר וכל מעשה עזים, הא כתיב וכל כלי עור.

[רש"י (כא) ויאמר אלעזר הכהן וגו' - לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה:
אשר צוה ה' וגו' - תלה ההוראה [נ] ברבו:]

אות נ
פירוש שלא הוה ליה למימר ששמע מרבו, אלא הוה ליה למימר סתם, שהרי כל התורה ניתנה על ידי משה. אלא לומר דבר בשם אומרו, כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

[רש"י (כג) כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו [ס] כלום:
תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:
אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת [ע]. אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:
וכל אשר לא יבא באש - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור:
תעבירו במים - מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:]

אות ס
רצונו לומר וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש? לכן פירש לבשל בו. והוא מקרא קצר, דהוה ליה למימר: וכל אשר יבא באש לבשל בו.

אות ע
ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי. אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה, מים הראויין לטבילת נדה, ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי, קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו, ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו ארבעים סאין, אותן מים ראויין לכל הטמאים, והיה לו לומר במי טמא יתחטא, אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה, ולא אמר לשון הבאה כמו: במים יובא וטמא עד הערב. יש לומר, מפני שאמר לעיל תעבירו באש, שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש, הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה, וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי, כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה, כדכתיב אך את הזהב וכו'.

[רש"י (כו) שא את ראש - קח את [פ] החשבון:]

אות פ
פירוש, קבל, כמו: לא תשא שמע שוא. ולא לשון הרמה, כמו ישא פרעה את ראשך. ופירש ראש סך חשבון, כמו: כי תשא את ראש ונקרא הסך ראש, מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים.

[רש"י (כז) וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו' - חציו לאלו וחציו [צ] לאלו:]

אות צ
רצונו לומר, לפי מה שכתוב בקרא משמע, תופשי המלחמה יעמדו בצד זה, ושאר כל העדה יעמדו בצד שני, ובין אלו שתי המחנות תחלקוהו. ואם כן מה טעם יש בדבר? וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים. ומתרץ, הכי קאמר קרא יתן חציו לאלו וחציו לאלו.

[רש"י (מב) וממחצית בני ישראל אשר חצה משה - לעדה והוציאה להם מן [ק] האנשים הצובאים:]

אות ק
רצונו לומר מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים, משמע שחלק גוף האנשים, וכי אפשר זה? ועוד קשה, למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה? ועל זה פירש לעדה רצונו לומר, שנתן לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ולא מגופן והרי מקרא קצר.

[רש"י (מג) ותהי מחצת העדה – כך [ר] וכך:]

אות ר
לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא, שזה נלמד ממחצית תופשי המלחמה, אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו', שממחציתם לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים, ועוד דאם לא כן, ומחצית מיבעי ליה, דממחצית מורה שרצונו לומר שממחציתן לקח מה שלקח.

[רש"י (נ) אצעדה - אלו צמידים של רגל:
וצמיד - של יד:
עגיל - נזמי אוזן:
וכומז - דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של [ש] בנות מדין:]

אות ש
ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר. ויש לומר, דלא הותר להם אלא לאחר שבע שנים שכבשו ושבע שנים שחלקו, וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה, הא דהותר להם יפת תואר, דוקא במלחמת הרשות, אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה, וישראל לא ידעו זה מתחלה, אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין.