וישא משלו ויאמר
ילמדנו רבנו:
מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב?

כך שנו רבותינו:

נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה.

מעשה בחנוני מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי. וכך היה מנהגו, כל מי שנכנס לחנותו ולא נטל ידיו, יודע היה שהוא נכרי ונותן לפניו בשר חזיר. וכל מי שנוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי ומאכילו בשר טהור.
פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו, היה סבור בו שהוא נכרי, נתן לפניו בשר חזיר. אכל ולא ברך.
בא לעשות [עמו] חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר.
אמר לו: יש לי עליך כך וכך מן בשר שאכלת, שחתיכה נמכר עשרה מנה.
אמר לו: אתמול אכלתי אותה בשמונה, היום אתה רוצה ממני עשרה?!
אמר לו: זו שאכלת היום של חזיר היא.
כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו, נבהל ונחפז.
אמר לו בצנעה: יהודי אני ונתת לי בשר חזיר?!
אמר לו: תיפח רוחך, כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה נכרי!

מכאן שנו חכמים:

מים הראשונים האכילו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש.

מעשה באדם אחד שאכל קטניות ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטניות.
ראה אותו חברו הלך ואמר לאשתו: אמר לי בעלך, סימן שאכל עכשיו קטניות, שגרי לו אותה טבעת. נתנה לו.
אחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת?
אמרה לו: בא פלוני בסימנים שלך ונתתיה לו.
נתמלא חמה עליה והרגה.

לפיכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה:

כל מי שאינו נוטל ידיו אחר המזון, כאילו הורג נפש.

לכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שלא לפשוע אפילו במצוות קלות, שנאמר: כי לא דבר רק הוא מכם (דב' לב מז). אפילו דבר מצווה שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, דכתיב: ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה (שם).
[אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שמרתם מצותי, אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר: לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט וגו' (תהל' פא יד-טו).
כיון שראה בלעם היאך ישראל משמרין את המצוות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו, שהן משמרין מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, ושמו גלוף בהן!

ה' אלהיו עמו
המקללו, מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן.
התחיל הופך למשלים], שנאמר: וישא משלו. זה שאמר הכתוב: מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו (מש' כז יד).
כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, שנאמר: ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברי' כג ו).
נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן.
על בלעם נאמר: מברך רעהו בקול גדול וגו', שנאמר: לכה איעצך, והרג עשרים וארבעה אלף, אין קללה כזו!