וישב ישראל בשטים
ילמדנו רבנו:
בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?

כך שנו רבותינו:

בזכות ארבעה דברים:
שלא שנו את שמותם,
ולא שנו את לשונם,
ולא גלו מסתרים שלהם,
ולא נפרצו בעריות.

לא שנו שמותן, שראובן ושמעון ירדו, וראובן ושמעון עלו.
לא שנו את לשונם, שנאמר: כי פי המדבר אליכם (בראש' מה יב), שהיו מספרין בלשון הקדש. לא גלו מסתרין שלהן, שנאמר: ושאלה אשה משכנתה (שמו' ג כב).
והיה הדבר הזה מופקד אצלם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהן למצרים. ולא פרצו בעריות, שכך כתיב: גן נעול אחותי כלה ( שה"ש ד יב), אלו הזכרים.
גל נעול מעין חתום (שם), אלו הבתולות.

תדע לך, שהרי אחת הייתה ומפרסמה הכתוב, שנאמר: ויצא בן אשה ישראלית וגו' (ויק' כד י). וכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר, לא סרחו בעבירה, עד שבאו לשטים.
לפיכך כתיב: וישב ישראל בשטים.
שטים, שעשו שטות, שנאמר: נואף אשה חסר לב (משלי ו לב):


ויחל העם לזנות
יש מעיינות שמגדלין גיבורים, ויש שמגדלין חלשים, ויש מגדלין נאים, ויש מכוערים, ויש צנועין, ויש שטופין בזימה. ומעין שטים, של זנות היה, והוא היה משקה סדום.
אתה מוצא שאמרו: איה האנשים וגו' הוציאם אלינו ונדעה אותם (ברא' יט ה).
ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקדוש ברוך הוא לייבשו, שנאמר: ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד יח).

וכן את מוצא, מימות אברהם לא נפרץ אחד מהם בזנות.
כיון שבאו לשטים ושתו מימיו, נפרצו בזנות, [שנאמר: ויחל העם לזנות.

בא וראה מה כתיב ביציאתן ממצרים?
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד ב).

מהו פי החירות?
מקום קבוע לזנות היה. ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים, נקרא פי החירות.
ואלו על שהפקירו עצמן לנשים, כתיב בהם: ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

ויחל העם.
כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא.
וכל מקום שנאמר ישראל: לשון שבח הוא.

ויהי העם כמתאוננים (במד' יא א),
וידבר העם באלהים (שם כא ה),
ויבכו העם (שם יד א),
וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה),
ויקהל העם על אהרן (שם שם א).

ויחל העם
זרוק מטה באוויר, אעיקרו נופל. מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף.
אמותיהן התחילו בזנות, ותאמר הבכירה אל הצעירה, לכה נשקה את אבינו וגו', ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (ברא' יט לא-לד), למדה אחותה.
לפיכך חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה, אלא ותשכב עמו (שם שם לה).
ובגדולה כתיב: ותשכב את אביה (שם שם לג).
אותה שפתחה בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה, שנאמר: ויחל העם לזנות אל בנות מואב]:


ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן
שהלכו בעצת בלעם, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' (במד' לא טז).
עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהם כל כלי חמדה, והייתה זקנה מסרסרת לילדה שהייתה בפנים מן החנות.
בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק, זקנה אומרת לו: בחור, אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן, והייתה מראה לו. זקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות.
מכאן ואילך אומרת לו ילדה: אתה כבן בית שב ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים. וילדה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו:
למה אנו אוהבין אתכם, ואתם שונאים אותנו?!
טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצוותכם ואכלו.
מיד משקהו יין ובוער בו השטן, והיו משטתה אחריה.

ויש אומרים:
בלעם ציוה אותן שלא להשקותם יין, שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין.
כיון שהיה תובעה, אמר: שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני.
כשבא לשחוט, אומרת לו: איני שומעת עד שתשחטנו לפעור.
והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור, ואוכל עמה ונצמד זו לזו.
כך כתיב: ותקראן לעם. ויצמד ישראל לבעל פעור, כצמידים האלו.

רבי לוי אומר:
זו הייתה קשה משל עגל. דאילו בעגל כתיב: ויתפרקו כל העם (שמ' לב ג).
וכאן, ויצמד ישראל, כצמידים.
בעגל נפלו כשלשת אלפים, וכאן עשרים וארבעה אלף:


ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם וגו'
רבי יודן אמר:
ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני אדם (המיוחדין כשמש).

רבי נחמיה אומר:
לא תלה, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הושיב להם ראשי הסנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור.
אמר לו: ומי מודיעו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני מפרסמן, כל מי שטעה, הענן נקלף מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, ויהיו הכל יודעים מי שטעה ויתלו אותו.
תדע לך שהוא כן, שנאמר: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו':


והנה איש מבני ישראל בא
מה ראה לעשות כן?
ללמדך, שלא חלק כבוד לשמים ולא לבריות. ועליו נאמר: זד יהיר לץ שמו (משלי כא כד). אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה או לאלעזר, שאני בת מלך.
אמר לה: אף אני גדול כמותו, ולעיניהם אני מביאך. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה, ואם תאמר שהיא אסורה, זו מדינית, ואותה שתחתיך מדינית מי התירה לך?
נתעלמה ממנו הלכה. געו כלם בבכיה. והינו דכתיב: והמה בוכים פתח אהל מועד.

ולמה בוכים?
שנתרפו ידיהם באותה שעה.

משל למה הדבר דומה?
לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, נמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי אביה וקרוביה.
וכך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר: ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים (במ' לג מט). ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, והמה בוכים.

ולמה רפו ידם?
והרי עמד כנגד ששים ריבוא בעגל, שנאמר: ויקח את העגל אשר עשו (שמ' לא כ).
אלא בשביל פנחס, כדי שיבוא ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל, לא ידע איש את קבורתו (דברים לד ו).
ללמדך, שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון קונו.
ומכאן את למד, שמדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים אפילו כחוט השערה:


וירא פנחס בן אלעזר.
וכלן לא ראו, והלא כתיב, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל (היה)?!
אלא ראה מעשה ונזכר הלכה:

שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

ויקם מתוך העדה.
מהיכן עמד?
אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה או לאו.
עמד פנחס בתוך הקהל ונתנדב.

ויקח רומח בידו.
נטל שינו של ברזל והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו. כיון שהגיע אצלם, אמרו ליה: למה באת?
אמר להם: אף אני באתי לעשות צרכי. הניחוהו ונכנס. שאילמלא זו, לא הניחוהו.

ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם
זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה, [וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא.

ונעשו לו שנים עשר נסים. ואלו הן:
הנס הראשון, דרכן לפרוש זה מזה, והדביקן המלאך.
הנס השני, סתם המלאך פיהם שלא יזעקו.
הנס השלישי, שכיון כנגד הקובה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקובה שלה. מפני שהיו אומרים: אף הוא נכנס ועשה צרכיו.
הרביעי, האריך הברזל, כדי שידקור את שניהם.
החמישי, נתן כח בזרועו להגביה את שניהם.
השישי, היה כח בעץ לסבול את שניהם.
השביעי, לא נשמטו מן הרומח, אלא עמדו במקומן.
השמיני, הגביהן המלאך בראש הרומח כדרכן, להראות קלונן.
התשיעי, לא הטיפו דם, כדי שלא יטמא פנחס.
העשירי, שמר הקדוש ברוך הוא רוחם שלא ימותו.
האחד עשר, הגביה המלאך את משקוף הבית, כדי שיצאו שניהם תלויים לעיני הכל.
השנים עשר, עמדו כל בני שבטו לפגוע בו, ירד מלאך ונגף אותם לפניו].

כשראה פנחס שמבקש הקדוש ברוך הוא לכלותן, חבטן בקרקע ועמד והתפלל סלקו, הדא הוא דכתיב: ויעמד פנחס ויפלל וגו' (תהל' קו ל), שהוא עושה את הדין. אין ויפלל אלא דין, שנאמר: ונתן בפלילים (שמ' כא כב).

ויהיו המתים במגפה
ואחרי כן, שאו את ראש.
להודיעך בכל זמן שנופלין, נמנין.

משל לזאב שנפל על הצאן, אמר בעל הצאן לרועה: חשוב כמה חסרו.
להודיעך כמה הזנות מרוחקת, שזה יחידי היה ועל ידו נפלו ארבעה ועשרים אלף.
[זה שאמר הכתוב: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד).

משל למלך שהיה עובר וסיעת נערים עומדים לפניו. בא אחד וקלל את המלך.
נתמלא המלך עליהם חמה.
בא אחד מהם (ופטרו) [וסטרו] לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמת המלך.

כך מי גרם להקדוש ברוך הוא להשיב חמתו ולא יתכלו כל ישראל?
הוי אומר: זה פנחס. הוי, ואיש חכם יכפרנה.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה על ידי סורחן, הייתם נמנין.
אבל לעתיד לבא, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב א). במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:


פנחס בן אלעזר
מה ראה הקדוש ברוך הוא ליחס פנחס אחר מעשה זה?
שבשעה שנדקר זמרי עם כזבי, עמדו השבטים עליו ואמרו, ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ליחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

[לכן אמור הנני נותן לו וגו'
גדול השלום שנתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום.
והתורה כולה שלום, שנאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז).

אם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום.
וכן בשחרית שואלין לו שלום.
ובערב שואלין לו שלום וקורין קריאת שמע וחותמין בשלום, הפורס סכת שלום.
ובתפיילה חותמין המברך את עמו ישראל בשלום].

לכן אמור הנני נותן לו וגו'
שעדין הוא קיים.
וכן הוא אומר: בריתי הייתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ז).

והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ויכפר על בני ישראל
וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה?!
אלא ללמדך, שכל השופך דמן של רשעים, כאלו הקריב קרבן:


ושם איש ישראל המוכה וגו'
כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם.
פרסם פנחס לשבח,
ופרסם זמרי לגנאי.
עליהם נאמר: זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב (משל' י ז).

זמרי בן סלוא נשיא בית אב.
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:
שלשה שמות היו לזמרי, ואלו הן:
זמרי בן סלוא,
ושאול בן הכנענית,
ושלומיאל בן צורישדי.

זמרי, על שנעשה על אותה המדינית כביצה מוזרת.
בן סלוא, שהסליא עון משפחתו.
שאול, על שהשאיל עצמו לעבירה.
בן הכנענית, שעשה מעשה כנען.

ומה שמו?
שלומיאל בן צורישדי שמו.

זמרי בן סלוא נשיא בית בית אב
הכתוב מתמיה עליו: פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח).
אביו קנא על הזנות תחילה, שנאמר: ויקחו שני בני יעקב וגו' (ברא' לד כה).
וזה פורץ גדר שגדר אביו.

ושם האשה המוכה וגו'
להודיעך שנאתן של מדינים עד היכן הייתה, שבת מלך הפקירו לקלון, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור (במ' לא ח).
צור גדול שבכולם והיה מלך והפקיר בתו, מי לא היה מפקיר.
ולפי שבזה את עצמו והפקיר בתו בקלון, גרעו הכתוב וכתבו שלישי. אבל הוא מלך שבכולם, שנאמר: ראש אומות בית [אב] וגו':


וידבר ה' וגו', צרור את המדינים וגו'
למה?
כי צוררים הם לכם.

מכאן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:

אם בא להרגך, השכם להרגו.

רבי שמעון אומר:
מנין אתה אומר, שכל המחטיא את חברו קשה מן ההורגו?
שההורגו, בעולם הזה, יש לו חלק לעולם הבא.
והמחטיאו, הורגו בעולם הזה ולעולם הבא.

שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה.
מצרים ואדומים קדמו בחרב.
המצרים קדמו בחרב, שנאמר: אמר אויב ארדוף אשיג וגו' ( שמ' יט ט).
ואדום, שנאמר: ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (במ' כ יח).

ושתים בעבירה, מואבים ועמונים.
על אלו שקדמו אותן בחרב, נאמר: לא תתעב אדומי וגו', לא תתעב מצרי (דב' כג ח).
אבל אלו שקדמו אותן בעבירה להחטיא את ישראל, נאמר: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי וגו' (שם שם ד).
ובעולם הזה לא יצאו ידיהם, שנאמר: צרור את המדיינים.

צרור את המדיינים מהו?
אף על פי שכתבתי: כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום (שם כ י). לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם (שם כג ז).

את מוצא במי שבא עימהם במידת רחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות.
ואיזה?
זה דוד, שנאמר: ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (ש"ב י ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי, שאני כתבתי, לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה תעשה עמם גמילות חסד?!

אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז טז), שלא יהא אדם מותר על התורה.
וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד וטובה. ולבסוף בא לידי בזיון: ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו' (ש"ב י ד), ובא לידי בזיון, ואחרי כן לידי מלחמה עם ארם נהריים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני עמון, ארבע אומות.
וכתיב: וירא יואב כי הייתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור (שם שם ט).

מי גרם לו?
שבקש לעשות טובה עם מי שאמר לו הקדוש ברוך הוא, לא תדרוש שלומם וטובתם. לכך כתיב: צרור את המדיינים.

דבר אחר:
צרור את המדיינים
אף על פי שכתבתי בתורתי: כי תקרב אל עיר להלחם עליה לתפשה לא תשחית וגו' ( דבר' כ יט), לאלו לא תעשה כן, אלא חבלו אילנותיהם.

וכן את מוצא בשעה שהלך יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, ויסבו דרך שבעת ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם (מ"ב ג ט), התחילו בוכים.
ויאמר מלך ישראל: אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב (שם שם י).
השיבו יהושפט: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו וגו' (שם שם יא).
להודיע רשעו של יהורם, שלא היה מודה בו, ולא הודה בו אל יהושפט, שנאמר: ויאמר יהושפט יש אותו דבר ה', וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום (שם שם יב).

למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך?
להודיעך ענוותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות, אלא כחבר הדיוט.

ויש אומרים:
מפני שנגזרה עליו גזירה שיהרג עם אחאב, והיה הכתוב מונה לבנו מן אותה שעה, לפיכך לא נכתב מלך.
ובשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל הנסים.
כשראה מלך ישראל את אלישע, אמר אלישע למלך ישראל: מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך (שם שם יג).
התחיל מתחנן לפניו, ויאמר לו מלך ישראל וגו' (שם), שלא שאל בו מימיו.
ויאמר אלישע חי ה' וגו', ועתה קחו לי מנגן (שם שם יד- טו), וכל אותה הפרשה.

ועוד אמר להם: המואבים נופלים בידכם, והכיתם כל עיר מבצר וגו' (שם שם יט).
אמרו ליה: הקדוש ברוך הוא אמר: לא תשחית את עצה (דב' כ יט), ואתה אומר: וכל עץ טוב תפילו (מ"ב ג יט)?!
אמר להם: על כל האומות ציוה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר: ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם (מ"ב ג יח). שנאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם (דבר' כג ז), אלו אילנות טובות. לכך נאמר: צרור את המדיינים: