וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים וגו'
מלמד, שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות.
הראה לו שמשון עומד מדן,
וברק בן אבינועם מן נפתלי,
ומן כל דור ודור, דור ודור ושופטיו,
דור ודור ומנהיגיו,
דור ודור ורשעיו,
דור ודור וצדיקיו,
שנאמר: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' (דבר' לד ד).

מלמד, שהראהו גיהינום.
אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, מי נדונין בה?
אמר ליה: הרשעים והפושעים בי, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' (ישע' סו כד). התחיל משה מתיירא מן גיהינום.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (דבר' לד ד).

ומה הוא זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר ( שם)?
לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם, קיימתיה לבניכם. לכך נאמר: לאמר.

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה.
וכי הארץ נופלת, והלא כתיב, והארץ לעולם עומדת (קהל' א ד)?!
אלא כשבאו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ, ואמרו: ושם ראינו את הנפילים ( במדב' יג לג), ואמרו: כי חזק הוא ממנו (שם שם לא), כעס עליהם משה.
אמרו לו כל ישראל: משה רבנו , אלו היו המרגלים שנים שלשה, בדין הוא שנאמין, שנאמר: על פי שנים עדים וגו' (דבר' יז ו), והרי הן עשרה. אנה אנחנו עולים וגו' ( שם א כח)?
כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?
נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם. שנאמר: ראה נתן ה' אלהיך לפניך וגו' (שם שם כא).
וכי לפניהם הייתה?!
אלא שהפיל שרה ואמר להם: עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת (שם), לא מן הנפילים, ולא מן עם גדול ורב ממנו. ובהפילכם את הארץ בנחלה וגו' (יחז' מה א). זה שאמר הכתוב: חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (תה' טז ו).

חבלים נפלו לי, אלו שנים עשר שבטים.
לפי שנחלקה הארץ לשנים עשר שבטים, שנאמר: כה אמר אדני ה' (גה) [זה] גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל (יחז' מז יג).
בנעימים, בזכות התורה, שנאמר בה: כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' (משלי כב יח).
אף נחלת שפרה עלי, יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה.
אבל ישראל אינם כן, אלא הם נאים ולבושיהם נאים. הם נאים לארץ, וארץ ישראל נאה להם. לכך נאמר: אף נחלת שפרה עלי.
וכן הוא אומר: צדק לבשתי וילבישני (איוב כט יד):


כתיב: ויאמר יהושע אל עכן, בני שים נא כבוד וגו' (יהושע ז יט).
אמר ליה עכן: בשביל דבור זה שאתה אומר, אני מת.
כיון שראה עכן כך, אמר בלבו: עכשיו אני נלכד בגורל ואיני מאמין בו ואתחשב כזבן לפני יהושע.
באותה שעה אמר עכן ליהושע: למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי, אפיל הגורל בינך ובין פנחס, אם יעלה הגורל על שניכם, אף אני מאמין.
באותה שעה אמר יהושע לעכן: בני שים נא כבוד לה' וגו'.
אף אתה, הגד נא לי מה עשית? (יהוש' ז יט).
מיד נפל מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו מישראל כתות כתות.
כיון שראה עכן כך, אמר בלבו: כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא. ואני על ידי נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא החוטא ומחטיא, מוטב שאודה על פשעי לפני ה' ולפני יהושע, ואל תבוא תקלה על ידי.

מה עשה עכן?
עמד והשמיע קולו לכל העדה, והסבו כל העדה לפניו, ואמר ליהושע: אמנם אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי (שם שם כ). ולא זאת בלבד עשיתי, אלא כבר מעלתי באחרות.
אמר ליה יהושע: ואני כך הייתי יודע שהדבר תלוי בך, אלא הגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני?
אמר ליה: ואראה בשלל וגו' (שם שם כא).
אמר: הסתכלתי מה שכתוב בתורה, ואכלת את שלל אויביך (דב' כ יד), ואחמדם ואקחם (יהושע ז כא). אדרת שנער אחת טובה וגו' (שם).
ואל תאמר, שאני הייתי צריך. שאין בשבט יהודה עשיר ממני.
מיד, וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה (שם שם כב).

מפני מה שלח יהושע?
כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה, ולא יוסיפו מחלוקת. לפיכך שלח יהושע מהרה, ויבאום אל יהושע ואל כל בני ישראל, ויציקם לפני ה' (שם שם כג).

מהו ויציקם?
אמר יהושע לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, על אלו אתה כעסת על בניך, הרי נתונים לפניך.
מיד, ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו (שם שם כד), כדי לרדותן. את שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו (שם), לשריפה.
וכל ישראל עמו (שם), לראות בדינו, כדי שלא יהו רגילין לעשות כן.
ויעלו אותם עמק עכור (שם). ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה (שם שם כה).
היום הזה תהיה עכור, ויש לך חלק לעולם הבא.
וירגמו אתו כל ישראל אבן (יהוש' ז כה), הוא לבדו.
וישרפו אותם באש (שם), בממונו הכתוב מדבר. שכן נאמר לו מפי הגבורה: והיה הנלכד בחרם ישרף באש וגו' (שם שם טו).

אם כן מה תלמוד לומר, אותו ואת כל אשר לו (שם)?
ללמדך, שהודה עכן כי בשבת גנב והוציא מיריחו והטמין בתוך אהלו. ונסקל על חלול שבת, ונשרף על שמעל בחרם.

ומנין?
אתה מוצא שכן הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע: ראה נתתי בידך את יריחו וגו', וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים (שם ו ב-ד).
ללמדך, שבשבת נכבש חומת יריחו. ודבר זה עשה יהושע מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו.
אמר יהושע: השבת קדש, שנאמר: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם (שמ' לא יד). וכל מה שכבשנו בה יהא קדש, שנאמר: וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבוא (יהושע ו יט).

ומנין שהסכימו על ידו?
שנאמר, והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' (שם שם יז).
באותה שעה, וישב ה' מחרון אפו (שם ז כו). ועליו נאמר: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד), זה יהושע, שהשיב חרון אף מישראל:


וידבר ה' וגו', צו את בני ישראל וגו' כי אתם באים אל הארץ כנען
ילמדנו רבנו:
עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כיצד היו מברכין על המזון?

כך שנו רבותינו:

עד שלא נכנסו ישראל לארץ, לא היו מברכין אלא ברכה אחת, הזן את הכל.
משנכנסו לארץ, התקינו שיהיו מברכים, על הארץ ועל המזון.
משחרבה ירושלים, הוסיפו בונה ירושלים.
ומשנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו הטוב והמטיב.
הטוב, שלא הסריחו.
והמטיב, שנתנו לקבורה.

ואין לך חביב מכולן יותר מברכת על הארץ ועל המזון.
שכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה:

כל מי שלא הזכיר בברכת המזון:
על הארץ ועל המזון,
ארץ חמדה,
ברית ותורה,
חיים ומזון,
לא יצא ידי חובתו.

אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל.

למה?
שאני הוא שהתרתי אותה.

וכן הוא אומר: ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם וגו' (יחזקא' כ ו).
את מוצא כשהרג יהושע המלכים, אמר רבי ינאי הכהן: ששים ושנים מלכים היו, שלשים ואחד ביריחו, ושלשים ואחד בימי סיסרא, כשהלך להלחם בישראל, נהרגו אף הם עמו.

למה?
שהיו מתאווים לשתות מים מארץ ישראל, ובקשו מסיסרא ואמרו לו: בבקשה ממך נבוא עמך במלחמה.
וכל מלך שהיה מבקש לילך למלחמה, היה משלח ושוכר מלכים אחרים בכסף שיעזרו אותו. אמרו לסיסרא: אין אנו מבקשים ממך כלום, אלא נבוא עמך בחנם, שאנו מתאווים למלאות כריסנו מן מים של אותה הארץ, שנאמר: באו מלכים נלחמו וגו' (שופט' ה יט).
להודיעך, שאין חביב כארץ ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר: ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה (דברים יא יב).
וישראל חביבין עלי, שנאמר: כי מאהבת ה' אתכם וגו' (שם ז ח).
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אכניס בני שהם חביבין עלי, לארץ שהיא חביבה עלי.

מנין?
ממה שקראו בעניין: כי אתם באים אל הארץ כנען:


צו את בני ישראל
זה שאמר הכתוב: לא איש אל ויכזב (במ' כג יט).
לא איש עושה לאל שיכזב, ולא בן עמרם עושה אותו להתנחם, שהוא אומר: הרף ממני (דברים ט יד), עמד בן עמרם ועושה אותו להתנחם, שנאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד).

דבר אחר:
לא איש אל ויכזב, בטובה.
כשהוא אומר להביא טובה, אף על פי שהדור חייב, אינו חוזר בו, לא איש אל ויכזב.
וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו, שנאמר: ההוא אמר ולא יעשה (במ' כג יט).

תדע לך, שאמר לאברהם, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים וגו' ( ברא' טו ה). ועשה כן, שנאמר: ה' אלהיכם הרבה אתכם, והנכם היום וגו' (דב' א י).
אמר לו לאברהם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (בר' טו יג), ולא עינו, אלא מאתים ועשר שנים. הוי, לא איש אל ויכזב, בטובה.
אבל ברעה, ההוא אמר ולא יעשה.
אמר לישראל: כי אתם לא עמי (הושע א ט).
וחזר ואמר: ואמרתי ללא עמי עמי אתה (שם ב כה).
הוי, ההוא אמר ולא יעשה.
אמר לאברהם: כי לך ולזרעך אתן ( בראשי' טו יח), ולא חזר, שנאמר: כי אתם באים אל הארץ כנען, והכניסם לארץ:


כי אתם באים אל הארץ
מה כתיב למעלה מן העניין?
והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם (במדב' לג נב).
זה שאמר הכתוב: מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו (איוב לה יא).

מלפנו מבהמות ארץ.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: למדו מפרו של אליהו, שבשעה שאמר להם אליהו לעובדי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה וגו' (מ"א יח כה), באותה שעה נתקבצו ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל וארבע מאות וחמישים נביאי האשרה, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ.
ראה מה כתיב שם: ויתנו לנו שנים פרים וגו' (שם שם כג).

מה עשה אליהו?
אמר להם: בחרו לכם שנים פרים תאומים (והביאו שנים פרים תאומים) מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד.
הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה: לך עימהם.
השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם: אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי?!
אמר ליה אליהו: לך עימהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך.
אמר לו: וכך אתה יועצני, שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר: ויקחו את הפר אשר נתן להם (שם שם כו).

ומי נתן להם?
אליהו.
ואתה מוצא שאליהו אמר להם: ויתנו לנו שנים פרים.
ועוד אמר להם: בחרו לכם הפר האחד (שם כה).
ולבסוף כתיב: ויקחו את הפר אשר נתן להם. לכך נאמר: מלפנו מבהמות ארץ וגו' (איוב לה יא).

ומעוף השמים יחכמנו (שם).
אמר הקדוש ברוך הוא: למדו מן העורבים, שהיו מכלכלים את אליהו, שנאמר: והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו' (מ"א יז ו).

ומהיכן היו מביאין?
משלחנו של יהושפט, (ו)לפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק, מפני שהיה ביתו של אחאב מלא מעבודה זרה. הוי, ומעוף השמים יחכמנו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: למדו מן הפר ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם.

מנין?
ממה שקראו בעניין: והורשתם את כל יושבי הארץ וגו':


כי אתם באים אל הארץ.
זה שאמר הכתוב: הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל וגו' (ירמ' ב לא).
אל תהי קורא מדבר, אלא מדבר הייתי לישראל דבר ולא עושה.
הארץ שהתניתי ליתנה להם, שמא אמרתי להם שהיא נאה והטעיתי אתכם?!
אם ארץ מאפליה (שם), כמו מאפליה.
שמא אמרתי לכם להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם?!
שאין מאפליה אלא לשון הלקשה, כענין שנאמר: והחיטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמו' ט לב).
שמא אמרתי לכם שהיא נאה והטעיתי אתכם?!
הרי אתם נכנסין לתוכה.

כי אתם באים אל הארץ כנען
מהו כנען?
ארץ של פרקמטיא, ארץ שבה סחורה, כמה דאת אמר: אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ (ישעיה כג ח):


זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה
מהו לכם?
לכם היא ראויה.

אשר תפל לכם
משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת, ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת.
עמד המלך וחישב בדעתו, אמר: העבדים שלי והשפחות שלי. מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי.
כך כביכול, הקדוש ברוך הוא אמר: הארץ שלי היא, שנאמר: לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א). וישראל שלי הן, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקר' כה נה).
מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר: זאת הארץ אשר תפל לכם.

דבר אחר:
זאת הארץ
זה שאמר הכתוב: כח מעשיו הגיד לעמו (תהל' קיא ו).
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חמדה אחרת, אלא בשביל להראות לכם כחי, אני אוריש את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר, כח מעשיו וגו':