אור החיים, במדבר פרק ג


{א} תולדות אהרן ומשה וגו'. ולא מנה אלא תולדות אהרן?

לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז''ל (ויק''ר פ''ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה.

{ג} אלה שמות וגו' המשוחים וגו'. חזר לומר אלה שמות פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בפעם א' אלה שמות וגו' ולגמור אומר המשוחים וגו', נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם, והבן.

{טו} כל זכר מבן חודש וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו, המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו?

כיון שיש לו בן לוי במקומו.

ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם?

יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז, ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם. שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם.

{לט} כל פקודי הלוים וגו'. רמב''ן ז''ל תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמוד על מספרם מבן כ' לא יגיע לשליש ולרביע?

וראיתי שיישב בשני דרכים:

האחד הוא לצד שהריבוי בא מצד העינוי, דכתיב (שמות א) וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ודרך ב' מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום.

ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום, ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א' כ''ג) היו הלוים שמנה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וה' מאות ושמנים נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן כ' עד בן מאה ומעלה, כדרך שנמנים ישראל, יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעם אביהם?!

וטעם הא' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז''ל (ב''ר פ ע''ט) שאמרו:
לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא,
ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז''ל, כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר, ומה שאמר הכתוב (שמות שם) ובני ישראל פרו וגו' ויקוצו מפני וגו', לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רושם בעיר וכשגדלו עשו פירסום, ומעתה הריבוי היה קודם העינוי ולמה לא יהיה כן לשבט לוי?

ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך, ולצד שלא היה בהם העינוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה?

ורז''ל אמרו (במד''ר פ''ה) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים:

והנכון בעיני הוא
כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ, אשר אין אדם נכבד, שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן, וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הוצרך הכתוב להודיע את הדבר שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים. והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה, כמאמר חז''ל באגדה (שמו''ר פ''א סוטה יב) ובדברי הזוהר הקדוש (ח''ב יא:) בפסוק וילך איש וגו', וכמו שאמרו ג''כ (שמו''ר פ''א) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה.

ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה? אולי שדנו בה, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.):
שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון
הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר, ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים.

{מא} ואת בהמת הלוים וגו'. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון, שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור, אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו, והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון?!

{מה} והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז''ל (ילקוט שס''ד)
עתידה עבודה שתחזור לבכורות,
לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים.

{מז} ולקחת חמשת וגו'.
צריך לדעת למה אמר ולקחת בוא''ו, כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו'?

ואולי כי בזה העיר כוונת כתוב הקודם לזה ואת פדויי השלשה וגו' שגזרתו הוא מבכור בני ישראל פירוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים, מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר, שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם, כמו כן יפדו הנותרים מהם, וקל וחומר הוא?

תלמוד לומר: מבכור בני ישראל פירוש יהיה הפדיון, וכן אמר במעשה ויקח משה וגו' מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון ה' שקלים, והוא אומרו ולקחת בתוספת וא''ו, וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקודש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון.

{נא} ויתן משה וגו' כאשר צוה ה' וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב על פי ה' מה מקום לומר כאשר צוה ה' וגו'?

ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה, שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו, אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו.

הפרק הבא    הפרק הקודם