[ז, א]
וטעם ויהי ביום כלות משה - אחר ברכת כהנים, כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח. ופסוק: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד, על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו, כל שבעת ימי המלואים להרגילם, כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם, בשבעת ימי המלואים.

ואת המזבח ואת כל כליו -
דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם: שהקים המזבח במקומו.

ואת כל כליו וימשחם -
בשמן המשחה.

ויקדש אותם -
בדם, והזכיר המזבח בעבור החנוכה.

[ז, ב]
ויקריבו נשיאי ישראל -
שם כלל והטעם שעשו קרבן לה' אל פתח אהל מועד:

[ז, ג]
צב -
כמו: ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות.

ויש אומרים:
שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה.

כבר ביארתי בספר מאזנים שמ"ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ"ם דרך קצרה.

על שני הנשאים -
כמו לשני.
אמר הכתוב: וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי"ו יש לו טעם, כאומר: וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא, כמו: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, בעבור שארכו לו הדברים.
וכן: ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה.
ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב, כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים.

[ז, מח]
ביום השביעי -
יש אומרים:
כי בשבת הקריבו והיא הוראת שעה.

ויש אומרים:
כי היום הוא שביעי לחנוכת המזבח.

והמכחישים אמרו:
כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע וזה לא יועיל, כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום.

והנכון בעיני: כי הוא כפירוש השני, בעבור זבח השלמים. וכן ביום השביעי בהקפת יריחו, וכן ז' הימים בחנוכת הבית, בעבור יום עינוי נפש.:

[ז, נא]
פר אחד בן בקר -
קטן, כמו: בן יונה.

[ז, נג]
בקר שנים -
גם הם פרים זכרים וטעמו מין הבקר, והעד: וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים:

[ז, עב]
ביום עשתי עשר יום -
כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי. כמו: עשתנותיו - מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול.

ויאמר רבי יונה הספרדי:

כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו.

והנה טעה שתי טעיות גדולות:
האחד: כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו, והעד הנאמן: מבן עשרים שנה ומעלה.
והטעות השנית: כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר, כי עשתי לשון נקבה, רק עשתי מלה אחת.

[ז, פט]
וטעם ובבא משה -
יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה.

וכל המדקדקים אמרו:
כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי"ו מובלע.

ולפי דעתי: שהוא שם הפועל, כמו: הנה לא ידעתי דבר והמ"ם תחת מן, למשפט הלשון.

וטעם וישמע –
שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת, גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע, וכן: ויגל ה' את עיני בלעם.

וידבר אליו -
כן היה משפט הדבור תמיד.

חסלת פרשת נשא