פרק א, א
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד, וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד?
ולא מצינו לשון זה בכל המקרא, כי אם כאן ובפרשת הקהל, שנאמר (דברים לא יא): תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא): שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם, כי בכל התורה נאמר בני ישראל, וכאן נאמר ישראל, וכי אל ישראל דבר, והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו?!
והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם, כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל, הוא מדבר עם הגדולים שבישראל, אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם, ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם, על כן זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת, כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו יתברך גלוי, לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב ח): ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה, כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומכל מקום למד אותם דרך התוכחה, כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו, אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש, באופן שלא יבין דבריו כי אם זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת, המה הדברי מוסר שבפרשת זו, והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה, באופן שלא יכנס כי אם באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר. וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו.
ומה דבר להם?
היינו במדבר בערבה וגו' רצה לומר ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז, כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.
ויש אומרים:
כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז, מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל. דהיינו ההמון עם, ולהם לא חלק כבוד, אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז, מכל מקום מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונראה לי ליישב בזה מה שהקשו המפרשים, למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפרשה, לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה, כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, רצה לומר, שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז), ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מכל מקום כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד, לא הוצרך לכתוב זמן זה, כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה, כי לא יבעט לומר: טול קורה, כי אם העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד, שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה, בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה, כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.

דבר אחר:
תוכחה ראשונה, לפי שמשה מעצמו אמרם, על כן הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן, כאשר קרה לו כשאמר: שמעו נא המורים (במדבר כ י), אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהווייתן.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י.
ועוד קשה, למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה, כמו שכתוב (תהלים קו לב): ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, אם כן הם היו מקציפים לה', ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו?
אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין, כי בפארן היה מעשה המרגלים, ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו: ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא ה), וביני ביני קרה ענין מי מריבה. ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים, מכל מקום קדם לו, שהרי רש"י פירש וחצירות - זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות, וכתיב (שם יב טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן. ומשם נשתלחו המרגלים, שמע מינה שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה, כאלו אמר: זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים אלו, וזהו רמז תוך רמז, לפי שגם משה חטא בזה, והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר, כי מהם לקח ראיה, שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם, כי ראו מה שעשיתם בפארן, שאמרתם: נתנה ראש ונשובה מצרימה, (שם יד ד) וכן בתופל אמרתם למה העליתנו ממצרים. (שם כא ה) וכן במי מריבה אמרתם: ולמה העליתני ממצרים (שם כ ה). מזה ראיה, שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה, והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני, בין י"ז בתמוז לט' באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו, כי מה שפירש רש"י שתפלו על המן אין לו דמיון במקרא. ויותר היה נכון אם היה רש"י מפרשו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו ו), כי כל דבר שאין בו טעם נקרא תפל, וזה היה מסכים לדברי רש"י. אבל לפי דרכנו קרוב לשמוע שמעשה העגל רמז בתפל, כי מצינו לשון זה בעבודה זרה בכמה מקומות: בירמיה (כג יג) כתיב, ובנביאי שומרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו'. וכתיב: (איכה ב יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. וכן יחזקאל קרא אותם טחי תפל. (יג יא) וכן אמרו עושי העגל: אלה אלהיך ישראל. (שמות לב ד) ובזה נתנו תפלה לאלהים. וזה היה בי"ז בתמוז, ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות, כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה, ובין ב' גבולים אלו, ישראל רובץ בין המשפתים, וזהו לשון בין ובין הנאמר כאן, וכמו שכתוב (איכה א ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ ודוחו לא יוכלו קום, כי בדרך הטבע אין הצלה מפני עקת אויב, כי אם באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת השם יתברך המציל לכל הדבקים בו, אף אם אינן עצומים בטבע, מכל מקום כשהן מקיימין ואהבת את ה' אלהיך. הגורם הדביקות בהשם יתברך, אז הוא מציל לכל הדבקים בו, הן מצד הטבע, כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך. אז איש את רעהו יעזורו, אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם, מכל מקום יש להם קצת תקוה בדרך הטבע, אם לא תתנגד להם המערכה.

ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, ואם כן אל מי ינוסו לעזרה?
כי בי"ז בתמוז שעשו העגל, בו ביום נזורו אחור ופנו אל השם יתברך עורף ולא פנים, בחודש שמזלו סרטן, שדרכו לילך לאחוריו, כך נזורו אחור, ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט' באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל, כמו שכתוב (דברים א כז): ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש רש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך. (ילקו"ש דברים תתה) כי המה סברו, מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו, כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה.
ועוד, מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם, אם כן ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל, כדאיתא ביומא (ט), וזה היה בחודש אב שמזלו אריה, כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו. ואז אבדו גם ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו, מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז ב). נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל, כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה, ואין דרך לנטות ימין ושמאל. לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם, כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל, חללו קדושת ישראל, התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה, ואל מי ינוסו לעזרה?

על כן אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו, בין המצרים, מצד מעשה פארן ומעשה תופל, וכדי לזרזם על התשובה אמר כן, כי אם לא ישובו, אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות, כי בו מאסו בארץ הקדושה, על כן יהיה דינם לגלות ממנה, כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז, וביני ביני ירבצו בין המשפתים, ואויב כל דהו ירדפם. ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת ולבן רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י. ודי זהב, רמז לחטא בני גד וראובן, שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם, אע"פ שהיה להם די.
ובחבורי עיר גבורים פרשנו על צד הרמז, פסוק אחד עשר יום מחורב. על י"א יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת. ויען כי הוא רחוק מפשוטו, קצרנו בזה אבל לשון בין ובין סובל פירוש זה אף בדרך פשוטו.

פרק א, ו
רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ, מקום מיוחד לקיום המצות. ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי. (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה, כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם, כי משם נוצר חומר של אדם הראשון, כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו, ואמר: ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו', והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב, כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם: עדיין בפחזותכם קיימיתון, כי אני אמרתי פנו וסעו, שכשתלכו מן הר חורב, מקום שלמדתם עליו תורה, תפנו פניכם אל הארץ, מקום שמירת התורה, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב, רוח אחרת היתה עמכם, ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה, ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם, ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ. לכך אמר: ונסע מחורב ונלך את כל המדבר, כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ, שהרי המרגלים אמרו: נשובה מצרימה. (שם יד ד), אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול, חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב א).

ויש אומרים:
שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר: רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער, וזהו רב לכם, שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי, ונראה ליישב בזה מה שנאמר: באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (א כ), מדקאמר לנו, היה לו לומר באנו עד הר האמורי, אלא כך אמר: אתם באתם עד הר האמורי ולא אני, כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב, אבל אני תמיד מחשבתי משוטטת שמה כאילו עדיין אני שמה, כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד.

פרק א, ט
ואומר אליכם בעת ההוא לאמור. בעת ההִוא מורה באצבע על הזמן שאמר להם, בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים, כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה, כמו שכתוב (דברים טז כ): צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ.
פירש רש"י:

כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם.

וכן פרשנו למעלה פרשת יתרו (יח כג) פסוק: וכל העם על מקומו יבא בשלום. מדלא קאמר ישב בשלום, שמע מינה שמדבר במקום שעדיין לא באו שמה, ומדלא קאמר איש על מקומו, שמע מינה שמדבר במקום המיוחד לכל העם בכללו, וזה כל א"י בכלל, שכל ישראל ירשוה בזכות מינוי הדיינים, לכך אמר הבו לכם אנשים אם תמצי לומר שלא תרצו לעשות בגיני להקל מעלי, מכל מקום תעשו לכם להנאתכם כדי שתרשו את הארץ. ועוד, שנאמר (שם יח יח): נבול תבל גם אתה גם העם, לכך נאמר הבו לכם אם לא למעני.

ומה שנאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו'. יש לפרשו בשני פנים:
האחד הוא, שלשון לא אוכל מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון איכה אשא מורה על דבר אפשרי, אך שאינו מן הראוי לעשותו, ולא אוכל משמע גם להבא, כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש רש"י: אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל?!
אדם שהוציאם ממצרים כו'. ואם כן בדור ההוא כפי המספר אשר היו בעת ההיא, ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר איכה אשא לבדי, אמר כן על הזמן ההוא, אע"פ שהוא אפשרי, מכל מקום אינו מן הראוי, וכשאמר לא אוכל אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי, ונתן טעם לדבר, כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם, והנכס היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה, ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות, מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר, סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההוה אני אומר איכה אשא לבדי וגו'.

השני, מסכים לפירוש רש"י שפירש ה' אלהיכם הרבה אתכם. נטל העונש מכם והטילו על הדיינים, והדין דין אמת, כי זה המחזיק הממון שלא כדין סובר שהדין עמו, מאחר שהדיין פוסק לו כן הרי באמת הוא שלו, ועל כן דין היא שהדין קיים והדיין נושא אלומותיו של זה. ונראה שלכך אמר: והנכם היום ככוכבי השמים שהם קיימים, וקיום זה בא לכם מצד שה' אלהיכם הרבה והגדיל אתכם והטיל עונש שלכם על הדיינים. ועל זה אמר ג"כ ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בכל מקום בראשיהם, כי ענין הדיינים בנין אב לכל התורה. ועל העונש אמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם, לא אמר שאת טרחכם ומשאכם, לפי שהנושא ענשו של זה דומה כאילו נשא עצמותו עליו. והעונש לא אוכל שאת כלל, כי ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' וכפירוש רש"י. אבל אחר כך אמר על נשיאת טרחם ומשאם וריבם, אע"פ שהוא אפשרי, מכל מקום אינו מן הראוי, ועליו אמר איכה אשא לבדי וגו'.

פרק א, יג
הבו לכם אנשים וגו'. מתחילה תלה בהם בישראל שיהיו ממונים מהם, ואחר כך אמר ואשמם בראשיכם משמע שמפי משה יהיו ממונים, ועוד בי"ת של בראשיכם מה טיבה, כי היה לו לומר ואשמם ראשיכם.
ורז"ל דרשו (ספרי א יג):

שאשמת העם תלויה בראשיהם.

אמנם צריך לפרש זה כפי הפשט, ואומר, כי הראשים שהזכיר אינן הדיינים, כי אם נשיאי השבטים, ואמר משה: אתם יש בידכם כח למנות דיינים שיהיו רודים בשבטיכם, אבל אין בכם כח להשליטם גם על הנשיאים, כי אם אני, ועל כן אמר אתם הבו לכם אנשים כו' לשבטיכם שיהיו רודים בכל שבטיכם, ואני אשימם גם בראשיכם, שיהיו רודין גם בנשיאים שהם ראשיכם.

פרק א, טז
ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. מהו לאמר?
למי יאמרו השופטים זה?
ובעת ההיא מיותר לגמרי.
ונראה שהזהירם על עינוי הדין, אלא בעת ההיא לאמר, באותו עת שברור לדיין להיכן הדין נוטה, מיד יאמר פלוני אתה זכאי, פלוני אתה חייב. ומה שפירש רש"י:

מכאן הוו מתונים בדין,

אולי גם רש"י סובר שמשמעותו להזהיר על עינוי הדין, ומכל מקום למידין מזה גם להיות מתון בדין, דאם לא כן לשתוק קרא מיניה, אטו ברשיעי עסקינן המענים את הדין בחנם? אלא ודאי שכל דיין צריך להיות מתון בדין, ויש לחוש שעי"ז יבא לידי עינוי הדין וישהה יותר מן הראוי, על כן אמר בעת ההיא לאמר.
ויכול להיות שדעת רש"י לפרש ואצוה דוגמת מה שנאמר: פרשת ואתחנן (ד כג): ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. פירש רש"י צוך שלא לעשות, ויהיה צוך לשון אזהרה, שהזהירך שלא לעשות, כך ואצוה את שופטיכם הוא לשון אזהרה רצה לומר הזהרתיך על בעת ההיא לאמר שלא יחתוך הדין מהרה בעת ההיא, אלא יהיה מתון בדין, והוא ענין נכון מצד הלשון.

פרק א, יח
ואצוה אתכם בעת ההיא וגו'. פירש רש"י: אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות והם בספרי, זכרם הרא"ם ומכללם הוא שדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה. ונראה שעל זה אמר: ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. ומקרא מסורס הוא, וכאילו אמר: ואצוה אתכם כל הדברים אשר תעשון בעת ההיא, או ביום שלאחריו. ועל זה האשימם הנביא באמרו (ישעיה א כא): מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כי בדיני נפשות מלינין החובה, וגומרין לאלתר הזכות, והם החליפו השטה, צדק ילין בה, אם היה נראה להם שהוא צדק בדינו אז ילין בה, היו מלינין הזכות, אולי ימצאו לו חובה, ועתה מרצחים, אם היה נראה בעיניהם באותו יום לחובה, אז ועתה - תיכף בלא לינה היו מוכנים לרצחו ולגמור דינו לחובה.
ועדיין קשה לי על פירוש זה, למה אמר ואצוה אתכם היה לו לומר ואצוה את שופטיכם. ונראה ליישב זה על דרך שמצינו (בסנהדרין ח) שדרש ר"נ בר יצחק מה שנאמר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. היינו ושמעתיו מפי הגבורה, ונכון הוא, כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו? ועדיין לא הזכיר משה שאחר שישמע מפי הגבורה ישיב להם מה דבר ה' יתעלה, ונראה שעל זה אמר: ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, ומקרא זה מחובר אשלמעלה כי הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ואני אמליך בגבורה ושמעתיו, ואחר שאשמע מפי הגבורה - ואצוה אתכם, רצה לומר: אשיב לכם תשובה תיכף בלי איחור, אלא בעת ההיא אשר תשאלו ממני, אשיב לכם את אשר תעשון, ואל תחשבו, מי יודע אם לעת כזאת אגיע למלך מלכי המלכים לשאול ממנו דבר הלכה, ואולי עי"ז יבואו לידי עינוי הדין, אלא תיכף בעת ההיא אשיב שואלי דבר, כי כך מובטחני, כמו שכתוב (במדבר ט ח): עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם.
פירש רש"י:

אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה.

לכך נאמר עמדו ואשמעה אל תלכו מכאן, אלא עמדו פה ותיכף אשמעה מה יצוה ה', ועל זה אמר: ואצוה אתכם בעת ההיא וגו' וזה פירוש יקר.

פרק א, כב
ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י: בערבוביא כו', קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה?
אלא לפי שכל זה מענין התוכחה, לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות, כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, אמרתי: מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים. האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף, אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את הזקנים לפניהם, לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים, כי אין התורה נאותה לנו, כי אמרתם: אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך, כמו שנאמר (שמואל ב' יט לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל, על כן להם יאות להתעסק בחכמות, ואנחנו נתעלסה באהבים, הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באהלינו לעת זקנה ככלות כחנו, וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה, דחיתם הזקנים בשתי ידים, לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם. ועוד היום כך המדה בישראל, שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועכ"פ כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל, כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים, לומר: זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה, אלא כל דאלים גבר, ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה, מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ. לנו מיותר, אלא כך פירושו: כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים, שאלם: למה זה?
והשיבו לו: כדי שיחפרו לנו הארץ, לנו ולא להם, כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו, אבל קנין התורה להם. מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מתן תורה שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר. אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ, ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה, כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מכל מקום אשמים, אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון.

דבר אחר:
לפי שאמרתם: וישיבו אותנו דבר, וייטב בעיני הדבר שישיבו, כי הייתי בטוח בהבטחת השם יתברך שישיבו: טובה הארץ וקודם ששמעתי תשובתם ייטב בעיני הדבר שסופן להשיב, אבל כל עניניהם לא הוטבו בעיני, הן ענין שלוח המרגלים, הן הקריבה שלא כהוגן, על כן פרט הדבר. ומן קריבה זו שהיתה שלא כהוגן, נראה לי ליישב מה שאמרו רז"ל (חגיגה יד): ח"י קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וכי הנביאים היו שמחים לאידם חלילה, עד שאמר שנתקררה דעתו?
אלא כך פירושו, שבכל הקללות חם לבו בקרבו משריפה אשר שרף בו הספק, לדעת למה זה ועל מה זה הפלא ה' את מכותם, ואי זו עון פרטי גרם להם כל זה, ולא נתקררה דעתו על בלי הגיד לו לבו מבטן מי יצאו כל התלאות האלה. עד שאמר לו השם יתברך: ירהבו הנער בזקן. אז נודע לו שכל העונשים הללו נמשכו מן חטא המרגלים שהיו הילדים דוחפים את הזקנים, ובזה קבעו בכיה לדורות. ועוד היום לא הטהרנו ממדה רעה זו, הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים, ועוד ידה נטויה עד אשר ישקיף ה' וירא.

פרק א, לז
גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט, ולא מצאו טעם מספיק, איך הכניס גזירת משה בין המרגלים, עיין ברמב"ן ובמר"י אברבנאל ובשאר מפרשים. ולפי מה שפרשנו למעלה פרשת חקת (כ ח) בענין חטא מי מריבה, שאילו היו ישראל בנים אמון בם ולא היו מקטני אמנה, לא היה ענשו של משה גדול על שלא גרם להאמין, כמו שכתוב (במדבר כ יב): יען לא האמנתם. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל להחזיקם באמונה. ומי צריך חיזוק, לא זה שהוא מקטני אמנה?!
אבל אם גם מקדמת דנא היו חזקים באמונה, לא היה צורך כ"כ לעשות בפניהם מעשה ניסים, כדי לחזק לבם באמונה. ואע"פ שכבר נאמר (שמות יד לא): ויאמינו בה' וגו'. מכל מקום המרגלים גרמו ששבו להיות בנים לא אמון בם, כמה שאמר משה בעצמו, איך שאמר אליהם במעשה המרגלים: ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וגו'. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כי משה הודה שבמעשה המרגלים נעשו בלתי מאמינים, וכל שכן שהיה לו לעשות ענין הוצאת מים מן הסלע באופן שיחזרו לקדמותם בענין האמונה, ולא עשה, על כן נגזר עליו שלא לבא שמה. על כן אמר אחר פסוק: ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, מהו גם אתה?
אלא, כמו שהמרגלים לא יבואו שמה מצד שאינם מאמינים בה' כאמור, כך גם אתה לא תבא שמה מזה הטעם, כמו שכתוב: יען לא האמנתם בי. כי המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו.

דבר אחר:
לכך הכניס לכאן גזירה של משה, כי הא בהא תליא. כי ע"י גזירת המרגלים נתעכבו במדבר מ' שנה, ובתוך זה הגיע זמנה של מרים למות, ועל ידי זה פסק הבאר במיתתה וחסרו להם המים, ונתגלגל ענין מי מריבה עי"ז. ואילו לא חטאו המרגלים, היו נכנסים לארץ מיד עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.
ומה שאמר: בגללכם ולא אמר בעבורכם, יש ליישב על פי מה שאמרו רז"ל (סוטה יד) שמשה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור שהיו מתריזים כנגדו רעי וגלל, לכך אמר בגללכם, מלשון כאשר יבער הגלל (מלכים א' יד י). ולכן נאמר גם אתה, לרבות עצמותיו, כמו שפירש רש"י על פסוק הנה אנכי מת אינני עובר (דברים ד כב) אפילו עצמותי אינן עוברים, וכל זה כדי לכפר על מעשה פעור.