(א): בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך -
אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות, אבל היו הראשונות מעשה אלוהים והמכתב מכתב אלוהים, ובאלו ציוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלוהים:

וטעם ועשית לך ארון עץ -
שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות, לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם ויהיו שם כאשר ציוני ה' (פסוק ה), שהיו שם עד שנעשה המשכן, שציוני (שמות כה כא): ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תיתן את העדות אשר אתן אליך. וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה:

וכתב רש"י:

ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכיפורים, כי ברדתו מן ההר ציוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים, נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עימהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב. ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא.

ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עימהם למלחמה?
ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה. אבל דברי יחיד הם.
שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א):

תניא, רבי יהודה ברבי אלעאי אומר: שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו'.
ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.

ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב, ב"ב יד ב, מנחות צט א):

אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מ"א ח ו - ט)?
אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט.
יתכן כי ועשית לך ארון עץ - ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והייתה המצווה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון ציוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצווה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצווה הראשונה שבעניין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה
פירוש ויהיו שם כאשר ציוני ה' -
שהיו שם לעד לעולם, כאשר ציוהו ה' מתחלה (שם שם כא - כב): ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי הלוחות על כורחנו שם היו, כי לא החזירם עמו להר. וראיה לזה, שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה:

ואל יקשה בעיניך שאמר:
ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים -
כי השלים עניין הארון כאחד, כי הנה ציוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ, שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון - לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצווה כראשונות שאיועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ולכך השלים ואעש ארון - להשלים המצווה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם.

וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי -
שעשיתיו ברדתי.

ויהיו שם - לעד כאשר צוני ה' -
להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:

(ו): ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה -
מה עניין זה לכאן?

ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא): ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן?

ועוד שם מת אהרן - והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?
אלא אף זו מן התוכחות,
ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם.
וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו "נתנה ראש" לפרוש ממנו, כיום שעשו את העגל.

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי -

מוסב לעניין הראשון. בעת ההיא - בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם, וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם, כל זה לשון רבנו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א):

והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט:

כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן, ושם (במדבר): [מדבר] הר ההר מוסרה, משם נסעו הגדגדה - איננו חר הגדגד, רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות, ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים - וידבק "ומן הגדגדה יטבתה" עם "ויכהן אלעזר", כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קורבנות.

וכל אלה דברי רוח, כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות?

ועוד שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שןוים, כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש, וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד, ויטבתה שוה לגמרי?

ועוד כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות?

והנראה בעיני כי הר ההר גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות. ושמו מוכיח, כי הוא יקרא "הר" ויאמרו לו "ההר" לגודלו וארכו.
וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז):

שהיה הר על גבי הר.

והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב, כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן:

ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז ציוה ה' למשה (במדבר כ כה): והעל אותם הר ההר, שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחילת ההר, והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח): וימת אהרן שם בראש ההר, והנה מיתתו במוסרה. ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו, ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה, שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה:
והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה יקראו אותן בארות בני יעקן, כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם והם עשאום כי שם מצאו מים חיים. ומשם נסעו למוסרה, ומשם נסעו למוסרות, ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים - להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים. וקצר במסעיהם, שכבר באר אותם, אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה:

ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם, חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלוהים, והיו גדוליהם בכל השלושים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה' וישובו אל המחנה במוסרה, ואחר השלושים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה, כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן.
והזכיר כי היה שם המקום יטבתה, בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים, ושאר המדבר ארץ ציה וצימאון אשר אין שם מים:

וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר (לעיל ט כ): ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו.

ואמר ובני ישראל נסעו -
ולא אמר "ואתם" כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עימהם להוכיח אותם, אבל בזה יספר במסעי בני ישראל:

(ח): בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי -

מוסב לעניין ראשון, בעת ההיא - בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם, לשון רש"י.

ואם כן, יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך, כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני.
או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט): מלאו ידכם היום לה', כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולוויה:

והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א), כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א), נתרצה לישראל ונצטווה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוווה (שם כח ד): ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי, וציוהו במילואים, ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו, שהייתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם. ועשה הבדלת כל השבט עניין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן. או יאמר, כי שבט הלווי נבדל בעת ההיא להיות הכוהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן ויתנה אל הכוהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט), והם שישרתו לשם ויברכו בשמו.

וטעם עד היום הזה -
בעבור כהונת אלעזר, כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:

(ט): וטעם על כן לא היה ללוי -
הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכוהנים בעבודתם, כי כל דבר המקדש בעבור הקורבנות. וכן אמר (במדבר יח ב): וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך:

(י): ואנכי עמדתי בהר -
על דעת רבותינו (סדר עולם ו):

יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה, וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית.

כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו), ובקש ממנו (שם שם ט): וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו, ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ - וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י):

וטעם לא אבה ה' השחיתך -
שלא רצה שלא תבואו ותירשו את הארץ, כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו).
ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך, וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא:

(יב - טו): מה ה' אלוהיך שואל מעמך - נמשך אל לטוב לך -
יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך, כטעם אם צדקת מה תיתן לו (איוב לה ז), רק הכל הוא לטוב לך. ואמר הטעם כי לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה - וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך. רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים - בכם שאתם מבחר זרעם, ולא בישמעאל ולא בעשו.

וטעם כיום הזה -
כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פירשתי (לעיל ז ז): החשק והבחירה:

ופירוש שמי השמים -
גלגלי ארבעה יסודות שהם בכוח השמים למטה מהם, כעניין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו). וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח), והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור, ואחר כך הללוהו שמי השמים:

(טז): ומלתם את ערלת לבבכם -
שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום, שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע.

ועורפכם לא תקשו עוד -
שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה, שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם, והם קשים לעזוב דרכם, כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט): עם קשי ערף, שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים. אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו,
כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים -
אלוהי האלוהים הם מלאכי מעלה, ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים, כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ, ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו.

אשר לא ישא פנים -
לאחד מן האלוהים והאדונים להגן על עובדיהם.

ולא יקח שחד -
מיד אדם. ופירשו בשוחד, שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצווה ממצוותיו בשוחד לכפר לו, אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו:

ואונקלוס תרגם:

דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא.

יתכוון לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך, יאמר הכתוב שאין השם בעניין שיישא פנים, כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו, ולא בעניין שייקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ:

והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם, ולא ייקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל, כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים, וקבע את קובעיהם נפש, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, והם כל צרכי האדם, והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע:

(יט): כי גרים הייתם בארץ מצרים -

מום שבך אל תאמר לחברך, לשון רש"י.

וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ):

(כא): וטעם הוא תהלתך והוא אלוהיך -
הוא יהיה תהילתך, שתתן כל תהילתך אליו, אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תיתן ותהילתו לפסילים, ולא אל האלוהים והאדונים הנזכרים.

או יאמר הוא תהלתך -
שבו אתה מהולל על כל העמים, כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח), ה' עזי ומעזי (ירמיה טז יט).

והוא אלוהיך -
שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים, ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלוהי האלוהים אשר חלק להם, כמו שפירשתי (ויקרא יח כה), כי עשה עמך הגדולות והנוראות, שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב.