(א): ושמרת משמרתו -
ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו, כי אחר שיצווה באהבה יצווה ביראה, ויצווה בחוקים ובמשפטים ובמצות.

או ושמרת משמרתו -
שתשמור מה שהשם שומר, שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה. וכעניין שנאמר במקום אחר (מ"א ב ג): לשמור את משמרת ה' אלוהיך ללכת בדרכיו, ואמרו (שבת קלג ב): מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו':

(ב): את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה -
אמר ר"א:

להוציא אתכם ממצרים, והאותות והמופתים שעשה לפרעה, ואשר עשה לכם במדבר - בדבר המן.

ואיננו נכון בעיני, כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו.

את גדלו -
שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה), למחר יהיה (שם פסוק יט), ושמתי פדות (שם), למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט).

ואת ידו החזקה -
ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ), את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא).

וזרועו הנטויה -
שלא נתן להם רווח והצלה מאז הייתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם. ואשר עשה לכם במדבר (פסוק ה): - אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאווה ומגפת השטים וגזרת המרגלים, שהייתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה, וקצר בפורענות שעשה להם. ואם כן, ושמרתם את כל המצווה, למען תחזקו - כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצוותיו, ולא יחזיק ביד מרעים:

(ד): אשר הציף את מי ים סוף וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה -
לא הבינותי טעם "עד היום הזה", כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים.
ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו, שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא, כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם, והייתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועזוז.

ואמר ר"א:

שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם. ר"ל כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם, ולא נשאר להם שם ושאר, כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם.

אבל זה לא נזכר בתורה:

(ו): והזכיר ואשר עשה לדתן ולאבירם -
ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם, בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה), ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט), על כן לא מנאו באותות המדבר:

(י): לא כארץ מצרים היא -

אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת. יכול בגנותה הכתוב מדבר?! וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה?
תלמוד לומר: וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב), אדם אחד בנאן, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו', לשון רש"י מספרי (עקב יא).

ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (קיב א): בענין אחר:
אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול, אלא שמבונה אחד משבעה בצוען:
ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם ושמרתם את כל המצווה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יותן מטר ארצכם בעתו והארץ תיתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה.
ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג - יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר:

והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא ייתן בה מטרות עוזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המידה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה':

ומפני שאמר (פסוק יב): ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה -
וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלוהיך ידרוש אותה, יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב):

נרמז בכתוב, והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו): להמטיר על ארץ לא איש, כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות.

תמיד עיני ה' אלוהיך בה -
לראות מה היא צריכה, ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא במסכת ר"ה (יז ב). ויש בו סוד עמוק, כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת:

(יג): בכל לבבכם ובכל נפשכם -

והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור, לשון רש"י מספרי (עקב יג).

ובאור העניין, כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עימהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עימהם אות לרעה:

ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינוניים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:

(טו): ואכלת ושבעת -

הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת, לשון רש"י.

ור"א אמר:

"ואכלת ושבעת" שב אל דגנך תירושך ויצהרך, לא אל הקרוב שהוא "עשב בשדך".

והנכון בעיני שהוא שב אל הכל, ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר.

ובספרי (עקב טו):

ואכלת ושבעת, כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה, וכן הוא אומר (משלי יד ד): ורב תבואות בכוח שור.

ד"א מן הולדות, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיה לא יא): ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו', וזהו הנכון:

(יח): ושמתם את דברי אלה -

אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (שם שם כ): הציבי לך ציונים, לשון רש"י.

וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה).

והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית, לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות, כך הוא נדרש בספרי (עקב יז).

וכוונת המדרש, מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם. אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב (פסוק כא): למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. או יאמר "למען ירבו ימיכם", שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם:
ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן. לדבר בם - כי שם (לעיל ו ז): צוה ודברת - אתה בם בשבתך בביתך - וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה.

וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם -
כי "ושננתם" שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים. וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ - שהוא לדור דורים.
או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם, והמשכיל יבין:

(כב): ולדבקה בו -
אמר ר"א:

בסוף, והוא סוד גדול.

ואין הסוד מטעם המקום הזה.
אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף. ונאמר ביהושע (כג ז ח): ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלוהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תיפרד מחשבתו מן השם אל אלוהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה): ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו:

ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עימהם, אבל הוא לפני ה'.
ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד). ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום", כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תיפרד כוונתם מן השם:

(כד): כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו' -
על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות, שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל, ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים, כמו שאמר כאן (פסוק כג): וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם, ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה).

והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם -
בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו:

ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז):

המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד.

והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגויים בתחילה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה, אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד). ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא א): דשמיה כבוש, כי אף על פי שלא נעשה כסדר, כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה, וארץ ישראל היא:

פרשת ראה
(כט): ונתתה את הברכה על הר גרזים -

כתרגומו: ית מברכיא, את המברכים. על הר גרזים - כלפי הר גריזים, לשון רש"י.

ואיננו נכון כפי פשוטו, כי עדין לא ציוה במברכים. אלא פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם "לפניכם", שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן, וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו): ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'.
ואחר כן אמר בכאן, שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל.

והנה היא נתונה בפה, וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא), כדברי ר"א:

והנה אמר בכאן בדרך האזהרה, שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה' והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר ציוה ה', והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה, או שיאמרו הלווים הכל או איש אחד משמיע לכולם, ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב - יד): ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים, ואלה יעמדו על הקללה, ואמר וענו הלווים, ופירש כל העניין, כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו' הזכיר מקצת המצווה, וחזר לבאר אותה במקומה. ויתכן, שהיה הר גריזים לדרום, שהוא הימין, והר עיבל מצפון, שנאמר (ירמיה א יד): מצפון תפתח הרעה:

(לב): ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים -
גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצות. ויזכיר תחלה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ד ג), ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנידחת. ויזכיר בחוקים תחלה הקורבנות במקדש, ואח"כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצות.