(ד): לא תעשון כן לה' אלוהיכם -

להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות, אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב, לשון רש"י.

ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם. אבל הכתוב כדעת רבותינו אזהרה למוחק את השם.

ומפורש במסכת מכות (כב א):

והא איכא מוחק את השם דלקי, ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלוהיכם:

ולשון ספרי (ראה ז):

מנין לנותץ אבן אחת וכו',
רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה?
שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן,
רבן גמליאל ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וכו'.

ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת, אבל הם ביאור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח. ואם כן יהיה פירוש הכתוב, ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה' אלוהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו, אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו, ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו:

(ה): וטעם לשכנו תדרשו -
שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב (ישעיה ב ג), כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ ה).

ובספרי (ראה ח), תדרשו:

דרוש על פי הנביא.
יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?
ת"ל: לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא.
וכן אתה מוצא בדוד וכו'.

ועל דרך האמת לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו, ובאת שמה, לראות את פני האדון ה' אלוהי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה":

(ו): מעשרתיכם -
מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה.

ואת תרומת ידכם -

אלו הבכורים שנאמר בהם (להלן כו ד): ולקח הכהן הטנא מידך, לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי יב).

ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה', והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכוהנים וללווים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם, כעניין שנאמר (מלאכי ג י): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש, שנאמר (נחמיה י לח): ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכוהנים אל לשכות בית אלוהינו, ונאמר (שם פסוק לט): לבית אלוהינו אל הלשכות לבית האוצר:

וטעם "תרומת ידכם", מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור, אבל היא כאשר תרים ידו. וכן מה שאמר (פסוק יז): לא תוכל לאכול בשעריך, יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה, וחזר והפריש ביניהם (בפסוק יח), כי אם לפני ה' אלוהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך, הנאכל לכם, והלווי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא): ואכלתם אותו בכל מקום, ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר:

ואני סובר בפשוטו של מקרא זה, כי "תרומת ידכם" מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קורבן עולה או זבח. והזכיר בקורבן שלשת מינין, הנדרים אשר הם הרי עלי קורבן שור או כשב או עז, והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש, והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכוהנים הרי זו מידי לשם. והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד), וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט), קורבנות הם, וכך אמר בשקלים (שמות ל יג): מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה', והם לקורבנות (מגילה כט ב).
כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו, בין לקורבנות בין לבדק הבית כעניין וייקחו לי תרומה (שם כה ב): בין לכוהנים משרתי ה', הכל יקרא תרומה, כעניין שכתוב במכס (במדבר לא כט): ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה', והיו חולין גמורין בידו, וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלוהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה). ולא אמר הכתוב "תרומותיכם", שלא נטעה בתרומת הכהנים, אבל אמר "תרומת ידכם" מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם. והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה, כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם, כי מעשר ראשון מעשר הלווים ומעשר עני להם הוא:

(ח): לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום -
אמר רבי אברהם:

בדרך הפשט, כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה, ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן, כי המצוה תלויה בארץ.

ואין זאת דעתי, רק טעמו שלא היו כולם יראי השם, ובעבור שאמר "אנחנו", כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ, זה לשונו. ואינו נכון, שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות, ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה.
ואיך יאמר משה רבנו אנחנו עושים בעבירות, חלילה, אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ?
אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג - ו), אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קורבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם.

וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל עניין הקורבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן ציוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז): בדבר הנידר והנדב [שקרב בבמה ושאין נידר ונדב] שאינו קרב בבמה, מדרש מיתור המקרא, כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז ב):

(כ): כי ירחיב ה' אלוהיך את גבלך -
אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט): ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, שאם כן לא היה בשר תאווה מותר בבואם לארץ. אבל שם (להלן יט א): נאמר כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים אשר ה' אלוהיך נותן לך את ארצם, והם שבעה הגויים שיזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע (יהושע כ), ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם. אבל כאן אמר "כאשר דבר לך", והם הגויים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאווה. ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאווה. אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו:

(כא): וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך -
על דעת רבותינו (חולין כח א):

כאשר ציוויתיך על פה מהלכה למשה מסיני, מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצוואר, ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז), כי היא מליצה, שזבח אותם כצאן. והנה ציוה בקורבנות "ושחט" "ושחטו", שהוא בסימני הצוואר. והנה מתחלה ציוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים, והם שחוטים כמשפט הקורבנות, ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציוויתיך - בהיותם קורבנות, ותאכל אותם חולין בכל תאוות נפשך, לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר ציוה מתחלה בהיותם כולם קורבנות, וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון.

ושמא רבותינו נתכוונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט), כאשר ציוויתיך, מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה. והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן, ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה:

(כב): אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו -
הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו - כי מפני שציוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים, ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין, ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח. ואין הטעם "בכצבי וכאיל" שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל, כי לא יזכיר רק האיכות, כעניין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום, ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום (להלן טו כב): הטמא והטהור יחדו (יאכלנו): כצבי וכאיל, ולא אמר בשום מקום "יאכלנו כצבי וכאיל" בלבד, כדי שלא יהא גם החלב בכלל:

וטעם "אך" אזהרה, מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן, ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה, שיקריבם שם בבמה, ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל:
והוצרך להזכיר (בפסוק טז): רק הדם לא תאכלו, מפני טעמים רבים. כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא): ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא ייאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט). ועוד כי כיון שציוה בכאן שנשחוט, והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר ציונו בצבי והאיל (שם יז יג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי, וזה טעם "על הארץ", לא "בארץ" שיכסנו בעפר, וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו.

ועוד נתיירא הכתוב שלא ידונו בדם, בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקורבנות, והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר, וציוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים, וא"כ היה מחויב בבקר [ובצאן] של בשר תאווה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאוכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג), מפני שהיה הדם מתחילה למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו:

והנראה בעיני בטעם העניין הזה, כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה', להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאווה מפני ריחוק המקום, לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ, אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצווה כאשר הייתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים:

ומדרש רבותינו (ספרי מב): "ברק חזק לבלתי אכל הדם" "ולא תאכלנו למען ייטב לך" (פסוק כה): מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב, שהיו להוטין אחריו על כן הוצרך לכל האזהרות האלה. וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב. ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם ריבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו, אבל הלשון שאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם" אינו מתיישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש בהיזהר מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו "השמר לך לבלתי אכול הדם". ומצינו לשון חוזק במצות, שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א ז): רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי, וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו): וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה, וזה במצות כולן, "ולשמור" ירמוז ללא תעשה "ולעשות" ירמוז למצות עשה, אבל במצווה אחת לא נמצא כן, ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת:

אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני העניין אשר ממנו דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז): ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, וכתיב (להלן לב יז): יזבחו לשדים לא אלוה, והייתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו, כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עימהם, וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו). ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם, כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש - כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא), אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד. והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות. ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו, אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום עניין, ואל יכסה המעשה ההוא, מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים. הזהיר בכאן כעניין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו:

(כח): שמר ושמעת את כל הדברים האלה -
לא הזכיר בכאן "חוקים ומשפטים" או "עדותיו ומצוותיו". אבל אמר "את כל הדברים" להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר, כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ו יח):

(ל): השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך -

אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן, שלא יבאו אחרים וישמידוך, לשון רש"י.

ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז.

וכן כתב, איכה יעבדו -

לפי שלא ענש על ע"ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט): בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע"ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב, וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה, עכ"ל (רש"י).

וזה איננו נכון, כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלוהיך - אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלוהיהם, רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם וגו':

אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה ציוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וציוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגויים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלוהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהילתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגויים לאלוהיהם וייטב לפניו.
לכן הזהיר, לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלוהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכוונה שהייתה בהם לעבוד אלוהות.

כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם -
שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי, ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו. ועל כן אמר (להלן יג א): את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם וגו', להזהיר על מעשה הקורבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, וזה עניין הפרשה הזאת באמת:
אבל רבותינו (סנהדרין ס ב): שלמדו מכאן לעובד ע"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור, מפני שהזכיר הכתוב "איכה יעבדו" ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה), אבל אם יזרוק אבן לפעור, או אפילו דרך כבוד שיחבק [וינשק או] שיכבד וירבץ לפניו, אינו חייב מיתה.

ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (לעיל פסוק ד): "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" לעובדו כאלוהי העמים על ההרים הרמים בקורבנותיו, ועתה בפרשה הזאת הזהיר "לא תעשה כן לה' אלוהיך" לעבדו במקדשו בעבודות שלהם.