(ב): כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום -
יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן.
ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כוח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבוא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת העניין אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש (בחדודה): [בהתבודדה] תדבק בשכל הנבדל ותתכוון בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך:

ונתן אליך אות או מופת -
ענין "אות", סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כעניין שנאמר איש על דגלו באותות (במדבר ב ב), כי כשיבוא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך יקרא אות, כעניין שנאמר (ישעיה ז יד): לכן ייתן אדני הוא לכם אות, שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן אתה (להלן לג ב).
והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כעניין שנאמר לדרוש המופת אשר היה בארץ (דהי"ב לב לא), ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש (יואל ג ג). והיא מלה מקוצרת מן מופלאת, כמו שרית ישראל (דהי"א יב לח). וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): והיה יחזקאל לכם למופת, ואמר (שם פסוק כז): ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת, כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך ותרד פלאים (איכה א ט). וכן אתיא ותמהיא וגו' אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג לב לג), האותות והמופתים, כי הפלא והתימה עניין אחד:

והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט), והיו שם מופתים שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו, וכן מה אות כי אעלה בית ה' (ישעיה לח כב): שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו לדרוש המופת אשר היה בארץ, לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו אות כאשר הודיע בו לבני ישראל (שמות ד יז), וקראו מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש (שם פסוק כא). וכן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש (ישעיה כ ג), כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן "ונתן אליך אות או מופת", פירושו שיאמר אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו ע"ז פלונית וזה לכם האות כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או ייתן להם מופת שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין:

ובספרי אמר:

אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות.

אולי כוונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בעניין לומר כל אות ואות שיתן אליך מכל אותות שבעולם:
והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצווה לעבוד ע"ז, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלוהים וצווה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב עוד (להלן יח כ): ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת, כי כל מתנבא בשם אלוהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלוהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר.

אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלוהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו. והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד, הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה ציוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים שהוא מעשה ממש לא חזיון ולא מראה כי לה' הארץ והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלוהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני כי הוא פנים בפנים ציוה אותנו ללכת בדרך הזה שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם אשר ציוך ה' אלוהיך - (פסוק ו). והנה דבר סרה על השם, שלא ציוהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר:

(ד): וטעם כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם -
לאמור כי עניין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו רצון האלוהים היה בו לנסותכם באהבתו. וכבר פירשתי (בראשית כב א): כי הניסיון יקרא כן מצד המנוסה, ואמר לדעת - שיודע בפועל מה שהוא בכוח וגלוי לפניו:
והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד ע"ז, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה,
רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א):

שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצוונו.

ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצווה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב אלה המצות (ויקרא כז לד): אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה.
ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק:

(ה): אחרי ה' אלוהיכם תלכו -
היא מצווה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד, כעניין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים (שמות יח טו). וכן יעשו ישראל עם הנביאים, האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו (מ"ב ג יא), ויגד לנו ה' אלוהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיה מב ג). ובספרי, אחרי ה' אלוהיכם, זה ענן. והוא מה שפירשנו, שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו.

ואותו תיראו -
שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עוון ומשלם שכר.

ואת מצותיו תשמרו -
תורת משה.

ובקולו תשמעו -
לעשות כל מה שיצווה אותנו מלבד התורה, כמו שאמר שמואל (ש"א יג יג): נסכלת לא שמרת את מצות ה', והוא מה שפירש עוד (להלן יח טו): נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך אליו תשמעון, ואמר (שם פסוק יט): והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו, שהוא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שבא במצות הנביא הכני ופצעני בדבר ה' (מ"א כ לה לז). וכן אמרו בספרי (ראה ס), ובקולו תשמעו, בקול נביאיו.

ואתו תעבדו ובו תדבקון -
כבר פירשתיו (לעיל ו יג, יא כב). והנה כבר נאמר (לעיל ו יג): את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד, אבל החזירו בכאן, לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו, כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר, ולהוסיף ובקולו תשמעו:

(ט): לא תאבה לו -

לא תהא תאב לו, ולא תאהבנו, לפי שנאמר (ויקרא יט יח): ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב, לשון רש"י מספרי (ראה סז).

אבל בגמרא (סנהדרין סא ב) אמרו:

הא אבה ושמע חייב.

וכן הדבר, כי אבה לשון רצון, ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם (להלן כג ו), לא רצה, לא אבה יבמי (להלן כה ז), ממה שאמר (שם): ואם לא יחפץ. והנה לא תאבה לו - בלב, ולא תשמע אליו - שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת, והוא חייב מיתה בהודאתו.
וכן דעת אונקלוס:

לא תקבל מיניה.

ואלו הלאוין כמו ולא תתאווה ולא תחמוד (לעיל ה יח), שאם התאווה בלב עובר בלאו הראשון, ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני.

ולא תחוס עינך עליו -
לרחם עליו שלא יומת.

ולא תחמל -
על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך, כעניין שנאמר (מלאכי ג יז): כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ולא תכסה עליו -
מהעיד עליו בב"ד.

ובספרי (ראה סח):

לא תחמול, לא תלמד עליו זכות,
ולא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק.

והכל טעם אחד, כי הכסוי, מן מכסה פשעיו (משלי כח יג), וכוסה קלון (שם יב טז), השתיקה מהגיד.

ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה -
כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט, אבל עניין הנביא הנזכר איננו בתדירות:

(טו): ודרשת וחקרת ושאלת היטב -
הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ א).
והזכיר הכתוב זה בעיר הנידחת ובעובד ע"ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית, כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו, ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת "כי הרג תהרגנו", והוא היודע ועד כמו שאמר "ולא תחמול ולא תכסה עליו", אבל בעיר הנידחת ובעובד ע"ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה. ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות, כי מקל וחומר יודע הדבר. ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח): ודרשו השופטים היטב, בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה. ולעניין הדין כולן למדין זה מזה בגזירה שווה, ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות:

(טז): החרם אתה ואת כל אשר בה -
אותה, הם אנשים הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים. אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן אמרו בספרי, חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו', בעיר הנידחת הכתוב מדבר.

אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי"ד ה"א): נחלקו בה:

קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין, רבי אליעזר אומר נהרגין.
אמר לו רבי עקיבא: מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (פסוק יח)?
אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה.
ומה אני מקיים ורחמך והרבך?
אלו קטנים שבתוכה וכו'.

והנה כל אלו המצות ביאור מה שנאמר בתורה (שמות כב יט): זובח לאלוהים יחרם, ועתה ביאר החרם מהו במדיחים ובעובדים