(א - ב): בנים אתם לה' אלוהיכם -
גם זו מצווה מבוארת, שאמר בתורה (ויקרא כא ה): בכוהנים, לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת, ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכוהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלוהיהם ציוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכולכם בנים לה' אלוהיכם כמו הכוהנים, אם כן הישמרו גם אתם במצווה הזאת כמותם:
ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת.

ויתכן שהייתה המצווה הראשונה בכוהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר (שם פסוק ו): ולא יחללו שם אלוהיהם, והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצווה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם.

ורש"י כתב:

לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.

ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצווה גם שלא על המת.

ור"א אמר:
אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו,

כי עם קדוש אתה -
ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם:
ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהיקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים.
ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב):

באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:

(ג): לא תאכל כל תועבה -
הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים, ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה. ועניין כל תיעוב, שנאה ומיאוס, כעניין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו), כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח), כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש, כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל). ועל כן אמר עוד (פסוק כ): כל עוף טהור תאכלו - להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה:

ובספרי אמרו:

רבי שמעון אומר: כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים.
וכל שרץ העוף (פסוק יט), אלו חגבים טמאים.

ויפה אמר. והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע, וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו, להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב, ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב). אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו, כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו. והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה. ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש, כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת, אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה, להודיעך שגם הם מתועבים לנפש. ולא הזכיר הטרפה, שאיננה תועבה, אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו:
ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג ב): למה נשנו, בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה.

ועוד מדרש (ספרי צח, קידושין נז א):

בכל צפור טהורה תאכלו, להתיר משולחת של מצורע, וזה אשר לא תאכלו מהם, לאסור את השחוטה.

קבלו כן לרמוז "בכל צפור טהורה" שהציפור שלא קבלה טומאה מותרת, וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת:

(כא): וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך -
דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו - כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות.

וכתב רש"י:

לא תבשל גדי בחלב אמו, שלשה פעמים, פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה. והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג, וחולין קיג א): ממלת גדי, אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול.

וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט):

(כב): עשר תעשר -
גם זו מצווה שיבאר, כי אמר (ויקרא כז ל): וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה', ואמר (שם פסוק לא): ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו. ואין זה מעשר הלווים, כי בו נאמר (במדבר יח לא): ואכלתם אותו בכל מקום, והוא חולין, ומה טעם לפדיונו. ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך, שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם.

למען תלמד ליראה את השם -
כי הכוהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות. ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם, בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו, וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון. ולא הזכיר החומש, שכבר הוזכר:

וטעם היוצא השדה -
וכל היוצא השדה, כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ, וטעמו היוצא מן השדה. ואין הכוונה "בכל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע, ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה. אבל טעם הכתוב, שיעשר במינים המחויבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה, יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת, אבל יעשר בין המידות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה:
ואחר כך (פסוק כג): הזכיר המינים המחויבים להתעשר.

מעשר דגנך ותירשך ויצהרך -
וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז): לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו', וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב): כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה', כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה. וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל): וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לא יצווה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה'. וכלשון הזה כתב רש"י (שם), מזרע הארץ דגן, ופרי העץ תירוש ויצהר. ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצווה לחייב שיעשר, אבל הוא מצווה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש, אבל המצווה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר:

ופירוש דגן בלשון הקדש, חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר בהן. ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות, ויש ברייתות שנויות בתורת כוהנים (בחקותי פרק יב ט): ובספרי (ראה קה): לאסמכתות והן מוטעות. אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו א): והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד): ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א):

וטעם שנה שנה -
שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו, כן קבלת רבותינו (ר"ה יב ב). ואחר כך (פסוק כח): פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים, לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא. ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך, ללמד על הביעור, ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב):

ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח):

בלשון עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה.