(א - ב): מקץ שבע שנים תעשה שמטה -
הנכון בעיני, שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר (שמות כג יא): והשביעית תשמטנה ונטשתה, וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות, כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו). וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד), אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים.

וזה טעם כי קרא שמטה לה' -
שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו, וכבר רמזתי סודה (שם שם ב):

וטעם "מקץ",
אמר ר"א:
בתחילת השנה, וכן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות, וכעניין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח), על שני קצותיו (שם כה יט), על ארבע קצותיו (שם כז ד). ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש, ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון:

ועל דעת רבותינו (ספרי קכב):

"מקץ" בסוף השבע, ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו.

ולכך אמרו (ערכין כח ב):

אין שביעית משמטת אלא בסופה.

וכן לדעתם (שם), מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, בסוף השבע, אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות. והנה טעם שניהם "מתכלית", יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה, ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל:

ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו, והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו, אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא. ובשמיטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה. וטעם "מקץ", כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט), והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו. וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר יימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיה לד יד), פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר, והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב): ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב), כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר:

והנה על דרך הזה, היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו (סוטה מא א): קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, היא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו המפרשים, כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה.
וזה איננו נכון, כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה', וכן "שנת היובל", ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד ב): מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל:

אבל כך אני אומר, כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו. ומקצה אחיו (בראשית מז ב), מקצה בחוברת (שמות כו ד), ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה), מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מ"א ו כד), כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג), ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה), בא הקץ (יחזקאל ז ב), קץ בא (שם פסוק ו), כלם תכלית הדבר הנזכר, והוא אחריו שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף, טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב), אחריו שכבר מת, ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט), את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא), במעשה עצמו, ובלשונם (ב"ב יג ב): כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו:
ויהיה פירוש הכתוב, מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל. ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למניין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה, וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג), זמן, וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות", "ומקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר, ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה, ויהיה קץ רחב בשמיטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט:

ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחילת שנה מחג הסוכות, כמו שאמר (שמות לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, ואמר (שם כג טז): וחג האסיף בצאת השנה, וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר "במועד שנת השמטה", להיות חשבון השבע בשמיטות כמו שפירשתי, לא שתגיע השמטה עד החג הזה.
וראיתי לאחד מן המחברים שכתב, מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה הייתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית. וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב ב): בראיות ברורות שאין אמת:
ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו "במקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה, שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה", ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה. ורצונם בקץ הזה, חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תישמט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא): שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:

(ג): את הנכרי תגש -

זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה קל).

ופירושו מצות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכט): לא יגוש, ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה.

וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט):

לנכרי תשיך (להלן כג כא), מצות עשה,
ולאחיך לא תשיך, זו מצות לא תעשה.

והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצווה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע ב).

והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א):

עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו בריבית.

טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים, כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה, כל שרץ העוף, מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א). ובספרי (ראה צו): זאת הבהמה אשר תאכלו, מצות עשה. ודבר ברור הוא:

(יא): כי לא יחדל אביון מקרב הארץ -
מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל המצווה.
ואינו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה לעולם, וחלילה, רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר.
והנכון שיאמר, שלא יחדל אביון, שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם. והזכיר זה, בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצווה, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצווה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון, ואני מצווך עליו אם ימצא.

ואמר "מקרב הארץ" -
לרמוז על כל הישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות, ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט), בארץ ובחוצה לארץ:

וטעם ולאביונך בארצך -
כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך, כי בעבור שהמצווה לישראל יזכיר אחיך, ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל, ומדרשו (ספרי קמב): להקדים הקודם:

(יב): והזכיר כי עוד יש שמטה לעבד, השנה השביעית שלו, כי גם השמטה ההיא כשמטה הנזכרת. והכל לזכור ימות עולם כאשר רמזתי במקומו (ויקרא כה ב), ושם נרמז כי והיה לך עבד עולם (להלן בפסוק יז): כפשוטו. והחזיר המצווה הזאת לבאר בה עניין הענקה.