(א): שמור את חדש האביב -
מצות הרגלים מבוארת, כי כבר הזכירה (ויקרא כג, במדבר כח כט). והנה בתורת כוהנים הזכיר בה עניין הקורבנות, והקרבתם אשה לה', וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו. כי כאשר ציוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחוגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו. ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה, אך הזכיר חודשיהם דרך קצרה, שכבר הזכיר הכל שם:

(ב): וטעם וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר -
על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד): ראובן שמעון לוי (שמות א ב), ואמר וזבחת פסח לה' אלוהיך וצאן ובקר. לכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלוהיך מן הצאן ומן הבקר, כאשר יאמר בכל מקום, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם (ויקרא א ב), ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י), אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א). אבל יצווה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה. כאשר יצווה בשבועות ובסוכות, שיאמר (פסוק י): ועשית חג שבעות לה' אלוהיך מסת נדבת ידך, שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות (פסוק טו): שבעת ימים תחג לה' אלוהיך וגו', ובסוף כלל את שלשתם. ודומה לזה, בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא), ופירש בחג שבעת ימים.
וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי"ב לה ז): צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים, ואחר כן אמר (שם פסוק יג): ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם. הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים, לא עזים עצמן ולא בקר, כדכתיב (שמות יב ה): שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים, ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה, כעניין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע א). ואונקלוס עשה צאן (ובקר): דבק עם הפסח, ולא יתקשר הוי"ו יפה במלת ובקר, ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים, והנכון מה שאמרנו:

ובאר בכאן דברים רבים. כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי ציוה לזכור שיצאו בחיפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה, כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו א). ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך, כי בתחילה אמר (שמות יב יט): לא ימצא בבתיכם:

(ד): וטעם אשר תזבח בערב ביום הראשון -
שלא ילין לבקר מן הבשר שעשית אותו זבח בערב יום הראשון שבשבעת הימים הנזכרים, והוא הלילה כמו שהזכיר (פסוק א): הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה. כי לא הזכיר בפרשה הזאת יום ארבעה עשר ושחיטת הפסח כלל, אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה, כלומר אכילתו ואכילת המצה עליו. והטעם, כי זביחת הפסח והקרבתו ביום ארבעה עשר היא מצות הקורבנות, והזכיר אותה בתורת הקורבנות (ויקרא כג ה): ולא החזירה כאן כאשר לא החזיר מצות שאר הקורבנות וגם בשלשת הרגלים לא הזכיר כאן שנקריב בהם אשה, אבל על אכילת הפסח והמצה הזכיר כאן לישראל. וכן שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש (פסוק ו), שם תעשה זבח הפסח בערב בשקוע החמה כי בלילה יאכל, ואמר לבאר זה (פסוק ז): ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' ופנית בבקר. וכבר פירשתי זה בפרשת החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ו):
ויתכן עוד שנפרש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב, מן הבשר אשר זבחת בערב, והוא הערב הקודם לבקר שהוא ביום ארבעה עשר, ואמר שם תזבח את הפסח בערב, (כבא): [וכבא] השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת אותו. והזכיר סתם "ובשלת", כי כבר פירש שם (שם שם ח ט): צלי אש ולא בשל מבושל במים, אם כן ובשלת באש כמשפט:

(ח): והנה אמר וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך לא תעשה מלאכה -
ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה, וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות, ולא הזכיר מצות הלולב, וכן לא הזכיר כאן יום הזיכרון ובעשור לחדש.
והטעם כאשר פירשתי (בפסוק א), כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה, שחייבין כל ישראל ללכת בשלוש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו:

והוסיף וביום השביעי עצרת -
וטעמו, ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת, והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות. ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה. וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כוהנים (ויקרא כג לו): שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה, והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה:

ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל, ובא ללמדנו סוד היום. אבל איננו שווה לעצרת של שמיני, כי השמיני רגל בפני עצמו, והקורבן של כנסת ישראל ואיננו כקורבנות של שבעת הימים, אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת, כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל, והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור, כבוד יום וכבוד לילה. והקורבן בשביעי מכלל הרגל, ועל כן אמר כאן עצרת לה' אלוהיך לא תעשה מלאכה, ושם אמר והקרבתם אשה לה' עצרת היא, כי האשה עצרת, ולכך היא סעודה קטנה, והמשכיל יבין.
ולא הזכיר כאן השמיני של חג, שכבר הוזכר, ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת:

(ט): מהחל חרמש בקמה -
טעמו מהחל לכם חרמש בקמה, כי כבר הזכיר מתי נתחיל להניף חרמש בקמה בעומר שהיא ראשית קצירנו.
ומדרשו (ספרי קפו):

ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש:

(יא): והזכיר כאן במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם -
וכן אמר (פסוק טז): שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר.
ולא ידעתי, אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קורבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה', כטעם שיאמר (פסוק ה): לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם:

(יב): וזכרת כי עבד היית במצרים -
אמר ר"א:
שהוא דבק עם ועבדך ואמתך.
והנכון שהוא כפשוטו, שתשמור החוקים האלה אשר ציוך האדון הפודך מבית עבדים, וכן נזכיר בקדוש היום הזה זכר ליציאת מצרים:

ואמר החקים האלה -
בחג השבועות, בעבור שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות ומספר החמישים יום, והוא לבדו העצרת, וכבר הזכרתי סודם (ויקרא כג טו):

פרשת שופטים
(יח): ציוה בתורה, עד האלוהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), ונתן בפלילים (שם כא כב), אם כן מצווה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר ייתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים, והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב):
אבל במסכת מכות (ז א): שנו:

והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.

ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצווה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ. אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל:

וטעם לשבטיך -

מוסב על תתן לך, מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, לשון רש"י. וכן במסכת סנהדרין (טז ב).

ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט. אולי בא לומר, שאם הייתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים, וכך העלו בפרק חלק (שם קיא ב): שחולקים עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלים הייתה ליהודה ובנימין:
ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואע"פ שכולם שווים במניין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו. אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא.
וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל. וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה א), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו'.

ועל דרך הפשט שיעור הכתוב, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם, ושופט השבט ישפוט בכל שעריו:

(כ): צדק צדק תרדף -

הלך אחר ב"ד יפה.

למען תחיה וירשת את הארץ

- כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם, לשון רש"י מספרי (שופטים קמד).

וטעם הכפל, לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד, שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים, אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים.

ור"א אמר:

צדק צדק פעמים, שירדוף אחרי הצדק שירוויח בו או יפסיד, או פעם אחר פעם לחיזוק:

אבל במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד:

אמרו צדק זו מידת דינו של עולם שנאמר צדק צדק תרדוף, וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ, אם תדין עצמך תחיה אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך. ומאי צדק צדק תרי זימני, דכתיב (ש"ב כב יג): מנגה נגדו, צדק ראשון צדק ממש זו שכינה דכתיב (ישעיה א כא): צדק ילין בה, ומאי צדק שני, שמפחיד את הצדיקים.

ומפרש שם:

צדק הוי כובע ישועה על ראשו, ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט קס): ראש דברך אמת, ואין אמת אלא שלום שנאמר (מ"ב כ יט): הלא אם שלום ואמת יהיה בימי וגו'.

אם כן יאמר הכתוב, תשפוט אתה בבית דינך ותרדוף צדק צדק ותשיג אותם.

למען תחיה -
לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון, והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא, והוא עוזו של הקב"ה.

וירשת את הארץ -
בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל:

(כא): לא תטע לך אשרה -
כל אילן הנטוע על פתחי בית אלוהים יקרא אשרה, אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן, מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה). יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי, ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם. ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם, וכעניין שנאמר (שופטים ו כה): והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת.

ורש"י כתב:

לא תטע לך אשרה, לחייבו עליה משעת נטיעתה, ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה, ולא תטע כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך, אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית.

ואם כן יאמר לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח ה'. אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם, כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה, לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך:

(כב): ולא תקים לך מצבה -
מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים.

אשר שנא -

מזבח אדמה ומזבח אבנים ציוה לעשות ואת זו שנא כי חוק הייתה לכנענים, ואע"פ שהייתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חוק לע"ז, לשון רש"י.

ואם כן, אסר הכתוב האשרה ואסר כל נוטע בהר הבית אע"פ שכוונתו לשמים, ואסר המצבה לשמים, ושניהם מפני חוקת הכנעניים.
אבל לא הבינותי החק הזה, שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם (לעיל יב ג), כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון (שמות לד יג), וכן בכל מקום.

ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות, ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה ולצוק שמן על ראשה, וכעניין שנאמר בבעל (מ"ב י כו): ויוציאו את מצבות בית הבעל, אבל המזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם:

והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלוהיהם מזבח להקריב עליו הקורבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקורבנות אשר הוא יתברך ציוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם:

וטעם אשר שנא -
ביאור, כי השם ציוה (שמות כ כד כה): מזבח אדמה תעשה לי, ואם מזבח אבנים תעשה לי, וביאר משה כי באלה יחפוץ, להוציא המצבה כי שנאה, כי כל מעשיהם שנואין לפניו, וציוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם. אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג), ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים:

והנה זו מצווה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי. אבל מה שאמר בתורה (שם כו א): ופסל ומצבה לא תקימו לכם, הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז, כי שם בעניין ע"ז דיבר הכתוב.
אבל יאמר (שם): ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים:

ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב, יעלו על יסודו ומקריבים בין קרנותיו. והמצבה אבן אחת גדולה, ירימוה להקטיר או להקריב עליה או להיות הכומרים עומדים עליה. והבמה כעניין הר, ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו, כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן, אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), על במותי ארץ (דברים לב יג), גם גב האדם יקרא במה, על במותימו תדרך (שם לג כט). וכן אמר הכתוב (מ"א ג ד): וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא.