(א - ג): כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים וגו' שלוש ערים תבדיל לך -
גם זו מצווה מבוארת שכבר ציוה בה (שמות כא יג), ועתה הוסיף לבאר משפטיה. כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם - ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה, וכן עשה יהושע.

והוסיף תכין לך הדרך -
שיהו סרטיאות מפורשות לתוכה, ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים.

והוסיף ושלשת את גבול ארצך -
והוסיף עוד ללמדנו עניין השגגה, כמו שאמר (פסוק ה): ואשר יבא את רעהו ביער וגו'. ומדרשים רבים שדרשו רבותינו בפרשה:

(ח): ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבלך -
הפרשה הזו עתידה, וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ). כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים אשר ה' אלוהיך נותן לך את ארצם, "והגויים אשר ה' אלוהיך נותן לך את ארצם" ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום. וכן יאמר עליהם, ונשל את הגויים האל מפניך (לעיל ז כב), וברשעת הגויים האלה (שם ט ד), והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם (שם יא כג), רק מערי העמים האלה (להלן כ טז), וכן במקומות רבים:

וציוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים, ובהם תשלום המצווה כמו שאמר (במדבר לה יג): שש ערי מקלט תהיינה לכם, ואמר (שם פסוק יד): את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ולא ציוה בתורה ביותר משש הערים האלה. וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גויים אלו. אבל במצווה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך. ולא אמר "כאשר דבר לך" כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך של בשר תאווה (לעיל יב כ), כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגויים האלה, אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך - וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם:

והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' -
והנה דבר ברור הוא כי השבעה גויים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה, כאשר אמר פעמים רבים, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א), למען אשר תבוא אל הארץ (להלן כז ג), כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג). וכאשר עבר עכן על החרם, והוא איש אחד, נאמר (יהושע ז יב): ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם. א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם, ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו'.

והטעם בזה, כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר, כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך, ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו, וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע, אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצווה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו', והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה. ואין שום מצווה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה. ומה טעם לאמר, כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים, כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים:

ואמר ר"א:

כל הימים, בלי הפסק ביניהם.

ואיננו נכון.
אבל כי - תשמר -
כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצווה.

לאהבה את השם -
אהבה שלימה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם, אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים. והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו): ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך, "ולבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכעניין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ): ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה:

(יג): לא תחוס עינך עליו -

שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין, לשון רש"י מספרי (שופטים קפז).

והטעם, שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי.

והנכון, כי הכתוב יצווה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא): שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה:

וטעם וטוב לך -
כי ביעור הדם הנקי מצווה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים:

(יד): לא תסיג גבול רעך -
אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים - הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' -
וטעם המצווה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שווה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן ציוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצווה מבוארת ממה שציוה (במדבר כו נו): על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר (שם לד יז): אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו':

ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח):
שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חברו בארץ שעובר בשני לאווין, יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים", שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם, והזהיר הכתוב בהווה, כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו. וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם):

מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תסיג גבול רעך.

והוא באמת פשוטו של מקרא:

(יח): ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד -
לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות העניין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב. ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה א).
והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:

(יט): כאשר זמם -

ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה ב).

והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם ציוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר (שמות כג ז): כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעוונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג): ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו.

ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלוהים הוא ובקרב אלוהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועימהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכוהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו).