(ג): ממזר -
שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא, כלשון וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט ו), יאמר שלא ישב באשדוד זולתי איש נכרי וזר שיעבור בו, כי יכרית גאון פלשתים ממנו. והנה הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו ולא יודה בו, לבשתו ולכלמתו מן המעשה הרע שעשה, וגם אמו תשליכנו בלילה כעניין האסופי הנזכר בתלמוד (קידושין סט א), והנה הוא ממזר בעיר מולדתו. וכן כל העריות.

כדברי רבותינו בקדושין ירושלמי (פ"ג הי"ד):

אמר ר' אבהו מהו ממזר, מום זר:

(ה): על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים -
מצינו (לעיל ב כח כט): אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם.
וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות.

ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי:

ור"א אמר (לעיל ב כט):

כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז), אבל לא מכרו להם לחם ומים. כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ יח): לא תעבר בי.

גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב (שם כא ד): ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז - יח): כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב. ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים:

והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עימהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט): אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט): אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם:

והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו.

ורבותינו דרשו (יבמות עו ב):

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ.

וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג): ובמגילת רות רבתי (ד ח):

מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור:

(ז): לא תדרש שלמם -

מכלל שנאמר (להלן פסוק יז): עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן, ת"ל לא תדרוש שלומם, לשון רש"י.

והמדרש הזה בספרי (תצא רנא):

מטובתם, מכלל שנאמר שם בטוב לו לא תוננו, הוציא את אלו מאותה טובה. אבל לא תדרוש שלומם נדרש בספרי לפי שנאמר (לעיל כ י): כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום, יכול אף עמון ומואב כן ת"ל לא תדרוש שלומם, וכן בתנחומא:

והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות. והכתוב שאמר (לעיל ב ט יט): "אל תתגר בם" אינה מצווה לשעה בלבד אבל היא מצות לא תעשה לדורות, זהו שאמר (שם): כי לבני לוט נתתיה ירושה, והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם השם.

אם כן הכתוב שאמר "לא תדרוש" יצווה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום. וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה, כמו שעשה יפתח (שופטים יא לג): ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר. וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון (ש"ב יב לא), בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו. ואז לא נצטרך לקרא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים הנשים והטף אם נרצה:

ואמרו במדרש רבה (במדב"ר כא ו):

והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו (מ"ב ג יט), אמרו לו, הכתוב אומר (לעיל כ יט): לא תשחית את עצה, ואתה אומר כן?!
אמר להם על כל האומות ציוה, וזו קלה ובזויה היא שנאמר (מ"ב ג יח): ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו אילנות טובים. וכל זה להזיקם ולצערם, אבל הארץ תישאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם.

וזה העניין מוזכר באגדות בבראשית רבה (עד יג):

ובמדרש תילים (ס, א). ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם, כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחווה ותהיה מופרת לעולם:

והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם, והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל.

וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עימהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל.

וכן עשה עם אדום, שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש, והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב ולא זכרו ברית אחים.

והקבלה מן רבותינו (יבמות עח א):

כי אין דור שלישי מימי משה, אבל כאשר יתגייר אחד מהם יבא הדור השלישי שלו בקהל ה':

(י): ונשמרת מכל דבר רע -

שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, לשון רש"י.

והנכון בעיני בעניין המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע. ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר:

ובספרי (תצא קיט):

ונשמרת מכל דבר רע, שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר, ת"ל: ערווה, אין לי אלא ערווה.
מנין לרבות עבודת גלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים וקללת השם?
ת"ל: ונשמרת מכל דבר רע.
או יכול בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר?
ת"ל ערווה.
מה ערווה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע.

וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר,

כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך -
והנה העושה העבירות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיה ז ל): שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו.

וזהו ולתת אויביך לפניך -
והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים:

(יא - יד): ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש ה'. וממנו נלמוד למקום התפלה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העיניים.

אבל רבותינו ידרשו (פסחים סח א):

ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה, במחנה לוויה ובמחנה שכינה, כאשר יהיה הארון עימהם שם, וגם כסוי הצואה לדעתם (ברכות כב ב; שם כה): במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא קריאת שמע, אם כן גם זו אזהרה כפל אותה במחנה שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגויים.

וגם אלו מצות מבוארות:
וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:

(טז): וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו -
דבק למעלה, שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך, לא תסגירנו לו בממון אשר ייתן לך. ולפי שאמר במקום אשר יבחר - נראה שהוא מצווה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו.
והטעם במצווה הזו, כי עמנו יעבוד את השם, ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז.

ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בעניין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם. ורבותינו אמרו (גיטין מה א): אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ, שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם, וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם:

(יח): לא תהיה קדשה מבנות ישראל -

מקודשת ומזומנת לזנות, ולא יהיה קדש מבני ישראל - מזומן למשכב, לשון רש"י.

והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות, אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין. וכן הקדש, למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן, ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד. ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש, כי "מבנות ישראל" "ומבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר:

והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעיניים על הדרך לזימה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים, יושבות על הפתח בתופים ובכינורות כעניין שכתוב (ישעיה כג טז): קחי כינור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי. וכן יזהיר לב"ד על הקדש.

ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזימה או שישב בעיניים על הדרך הזהירם לבית דין.
ויראה לי שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נישואין, מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין, והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש:

וראיתי בספרי (תצא קכו):

לא תהיה קדשה מבנות ישראל, אין אתה מוזהר עליה באומות.
ולא יהיה קדש, אין אתה מוזהר עליו באומות, שהיה בדין.
ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל!
או חלוף, אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות, קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות! וכו'.

ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אונקלוס, שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה.
ועוד, מהו זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות?
וכן אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין (נד ב), גם בזה לא יתכן שיאמרו אי אתה מוזהר עליו באומות, שהנשכב מן הגוי בסקילה הוא?

אבל נראה שדעת בעל הברייתא הזו כעניין שהזכרנו, יזהיר לב"ד שלא תעמוד האשה על אם הדרך לזנות, כי שם תנאפנה מאיסורי הביאות קרובים ורחוקים, ולכן מכסות פניהן לזנות גם מאחיהם וקרוביהם, והוא מה שאמר (בראשית לח טו): ויחשבה לזונה כי כיסתה פניה.

וכן יזהיר לב"ד על המזומן להיות נשכב מן הזכרים, כעניין שכתוב (מ"א יד כד): וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגויים. ומלבד האזהרה בעושי העבירה יזהיר כאן בבית דין שלא יניחו להיות קדש בעיניים על הדרך, כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת. ודרשו בברייתא הזו, שאין אנו מוזהרים באחרים זולתנו אם יעשו עם רעיהם כן, שלא הוזהרנו אנחנו בגויים אלא בעניין ע"ז בלבד:

ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה, כי מצאו, אני ציוויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז), קדשו עליה מלחמה (ירמיה ו ד).

ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז): אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלוהיו, והנה הנשמרת מן הערווה והזימה, קדושה. והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזימה, נקראה קדשה, קרוב למה שנוהג הלשון לומר, ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), ודשנו את המזבח (במדבר ד יג), כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה, נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל.

ולשון "הקדיש קרואיו", מליצה, כי העושה משתה מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם, כעניין שאמר (ש"א כ כו): בלתי טהור הוא כי לא טהור. וכן (ירמיה ו ד): קדשו עליה מלחמה, שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם:

(יט): לא תביא אתנן זונה -
הזונות יעשו באתנן שלהם מצות, חושבות לכפר על חטאתן, כמו שיזכירו רבותינו (ויק"ר ג א): במשל שלהן גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא, ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן. וכן עניין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידירו במחיריהם להיות כופר לנפשם. וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד, שיעמידו צורת כלביהם בשעווה לפני ע"ז, שיצליחו בהם. והמפרשים אמרו, מפני שהוא דרך בזיון:

ואמר גם שניהם -

לרבות שינויהם כגון חטין ועשאן סולת, לשון רש"י.

אבל בגמרא (ב"ק סה ב) אמרו:

שב"ש אוסרין וב"ה מתירין, אלא הם ולא ולדותיהם הם ולא שינויהם.

וטעם "גם שניהם", בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה, אמר שגם שניהם יתעב ה', וכמוהו מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם (משלי יז טו), יתלה הקטן בגדול, וכן ומתו גם שניהם (לעיל כב כב): כמו שפירשתי (שם).

או טעמו, שהזהיר כבר על פסולי הקורבן במומין ואמר בהם (לעיל יז א): לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלוהיך הוא, הוסיף בכאן לומר כי גם האתנן והמחיר שגופם תמים גם הם תועבת ה' אלוהיך כמותם, והוא הנכון. וכן אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ יב), ירמוז לאדם בכללו, יאמר שה' יצר את האדם ועשה גם אלו בו. וכן אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (שם פסוק י), ירמוז לגוזל וחומס וכל עושק שהם תועבות גדולות מאלו ולא יזכירם:

(כ - כא): לא תשיך לאחיך -
גם זו מצווה מבוארת (ויקרא כה לו לז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללווה, מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה:
וביאר בכאן שיהיה ריבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג ב): גזל גוי אסור. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציוה (ויקרא יט יח): ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאמר (לעיל טו ט): הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל וגו'.

ועל כן אמר למען יברכך ה' אלוהיך -
כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא ריבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג): את הנכרי תיגוש, וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה:

והזכיר נשך כסף נשך אכל -
לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שווה סאה וחצי בעת הפירעון כדמי סאה שהלוהו.

וביאר עוד כל דבר אשר ישך -
אפילו באבני הבניין ושאר הנלווים, אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם, אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלוואה והפירעון.

ורבותינו (ספרי קכט):
עשו "לנכרי תשיך" לאו הבא מכלל עשה באחיך, מפני שהוא מיותר שכבר אמר לא תשיך לאחיך:

(כג - כד): וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא -
בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלוהים יש להם שכר טוב, כעניין שכתוב (תהלים סו טו): עולות מחים אעלה לך עם קטטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה, אבוא ביתך בעולות (שם פסוק יג), ואף בקורבנות הבאים בנדבה כתוב (ויקרא א ד): ונרצה לו לכפר עליו, ואומר ריח ניחוח לה', ואם כן הרי הנדרים זירוז במצווה, וכתוב (תהלים קטז יח): נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו. לפיכך יאמר הכתוב הישמר בנדריך, כי אע"פ שהם זירוז בקורבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור תבוא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא בעניין כלל כי אפילו לא תקריב קורבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך, ועשית אחרי כן כאשר דברת, להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך:

ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה ג ד): כאשר תדר נדר לאלוהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצווה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זירוז למצווה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזהיר עוד (שם שם ה): אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, כלומר שלא תרבה בנדרים, וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא, שהייתי סבור להקריבם, ובלב שלם נדרת אותם, עתה לא מצאה ידך לעשות כן, כי האלוהים יקצוף על קול נדריך, וחבל המלאך הנזכר, את מעשה ידיך.