(ד): אחרי אשר הטמאה -

לרבות סוטה הנסתרת, לשון רש"י.

ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה. אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה.

וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא ב):

מאי ונסתרה נבעלה, ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט, ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג): ונסתרה והיא נטמאה, למיקם עלה בלאו.

ואם כן, יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה, והנה הם שני לאוין, יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות.

ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה - לבעל הראשון, ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה. ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה.

וטעם הלאו הזה, כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו.

וזה טעם ולא תחטיא את הארץ -
כי זה סבה לחטאים גדולים.

ובספרי (תצא קלו):

ולא תחטיא את הארץ, להזהיר ב"ד על כך:

(ה): ולא יעבר עליו לכל דבר -

דבר הצבא. לכל דבר, שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו אירש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים, לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי קלז, סוטה מד א).

ואם כן, יהיה "עליו" על הצבא הנזכר. יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר, לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים, לא ישגיח עליהם רק בשמחתו, והוא פירוש נכון:

(ח): השמר בנגע הצרעת -
גם זו מצווה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכוהנים הלווים כאשר ציוויתים - לפי שהכוהנים זריזים הם ודי להם במה שציוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחילת הספר):

(ט): זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים -

אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י.

ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז), כולם מצווה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצווה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תיתן דופי לא תנצל:

ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג):

כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד): הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה.
וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו'.
וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר הישמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח): הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך.

ופירושה כי אצלם הישמר בנגע הצרעת -
מנגע הצרעת, לשמר מאד - שלא תבואך,

ולעשות - בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים - וזכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים -
שתהא מזכיר זה בפה תמיד:

ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצווה, לא ספור ועצה בלבד להינצל מן הנגעים.
ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להימנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוון להזיק ולהבזות בין שאין מתכוון להזיק כלל?

וזו מצווה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:

(יב): ואם איש עני הוא -
יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו, הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד, בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים:

(יד): לא תעשק שכיר עני ואביון -
ידבר הכתוב בהווה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם. וכן אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (שמות כב כד), וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט), שהם העניים ברוב. וכן בהרבה מקומות ידבר בהווה, כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד), לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י).

ובספרי (תצא קמה) אמרו:

אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
ודרשו מגרך - זה גר צדק, לעבור עליו בשני לאוין:

(טו): וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש -
על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג): לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כי דרך הכתובים לדבר בהווה, והמנהג לשכור הפועל ביום אחד, ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצווה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה.

כי עני הוא -
כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו ויישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו), יזכיר טעם המצווה ברובי הלאוין:

ורבותינו פירשו (ב"מ קי ב):

כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפירעון שנים עשר שעות.

והוא האמת בקבלה, והנאות בטעם נכון:

(יח): וזכרת כי עבד היית -

על מנת כן פדיתיך לשמור חוקותיי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס, לשון רש"י.

והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר, וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ)