(ב): טעם ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך -
שתיקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך. יצווה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם, אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה, כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי:

והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך -
כפי פשוטו, יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית, כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקורבנות כן יזהיר בבכורים, אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (בפסוק א):

ובספרי (תבוא ב):
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים.
ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים, אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב?
ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט): ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא קרבו באהל ובמשכן, אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים?

(ג): וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם -
אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם, כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקורבנות, לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו.

ורש"י כתב:

אין לך אלא כהן שיהיה בימיך, כמות שהוא.

ולא הבינותי זה, כי בעניין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט), אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו:

וכן ראיתי בספרי (תבוא ג):

ובאת אל הכהן אשר יהיה, זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך, אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים, היה קרוב ונתרחק כשר.

וכן הוא אומר (קהלת ז י): אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו'. ונראה שהם ידרשו בזה, שאם הקריב בכורים או עולה וקורבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקורבנות כשרין, כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו ב).
ויכנס בו עוד, שאם היה קרוב ונתרחק כשר, וזה לעניין הזקן שאינו נדון על פי קרוב, ואינו עניין בבכורים:

הגדתי היום -
בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלוהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, והנה השם מקיים דבריו, ואני מודה ומשבח לשמו.

וטעם הגדתי כמו ספרתי, וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט): ספור.
או יהיה פירושו, הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה. וההגדה הזו היא לה' אלוהיך - כלומר לשמו.

כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו -
כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ:

(יד): לא אכלתי באני ממנו -
אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה - (ספרי יג, מעשר שני פ"ג ה"י), אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי, והם שאסורין באונן ובטומאה:

ולא נתתי ממנו למת -

לעשות לו ארון ותכריכין, לשון רש"י.

ולא הבינותי זה, שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו): שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה'. והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י), מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלוהיך, וסיכה כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם, ואלו דברי הבאי.
ואחרים מפרשים: שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצווה, וכל שכן לחי בטלית וחלוק:

ובספרי (תבוא יד):

ולא נתתי ממנו למת, לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר.
אמר לו רבי עקיבא: אם למת אסור אף לחי אסור, ומה ת"ל לא נתתי ממנו?
שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.

פירוש, רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו, שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה.
כעניין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א):

אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו, ולא יאמר אדם לחברו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן.

ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה, לא אכלתי ממנו באוני למת, שאין אנינות אלא למת:

וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א):

רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר: לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין, אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי, לחי אסור כל שכן למת, איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה.

גם זה לא ידעתי מהו, שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה, וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא":

ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד א):

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי:
מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו?
שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי,
איזהו דבר ששווה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה.

ושם הקשו:

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין,

ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלוהיך, ופירקו "ממנו" מגופו. נשאר עכשיו, כי הוידוי "בלא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא", יתוודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו:

אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב):
שנינו כדברי רבי אליעזר:

לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, לא נתתיו לאוננים אחרים.

ומשמעות זה, שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו, שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יתוודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור:

(טו): אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו -

לתת לנו וקיימת, ארץ זבת חלב ודבש - לשון רש"י.

ואם כן שיעור הכתוב, ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו.

ור"א אמר:

כי טעמו להיותה כן תמיד, כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש.

ואין צורך בכל זה, כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה, אומר אדם לחברו "נשבעת לי שדה שלך" "אמרת לי מנה". וכן כאשר דבר ה' אלוהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (לעיל ו ג), וכבר פירשנו (שם), וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מ"א יא יח):

ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש", כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש, הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש. או "לאבותינו" יוצאי מצרים, שנאמר להם (שמות ג ח): אל ארץ זבת חלב ודבש, כעניין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו):

(טז): היום הזה ה' אלוהיך מצווך לעשות -
הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר ציוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה' אלוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל. והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך - והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה):

(יז): וטעם את ה' האמרת היום - כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלוהים לא תודו באל אחר כלל:

וללכת בדרכיו -
שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו.

ולשמר חקיו ומצוותיו ומשפטיו -
יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פירשתי (לעיל ד ה), ויכלול במצוותיו כל המצוות מצוות עשה ולא תעשה.

ולשמע בקולו -
ככל אשר יצווה לכם משאר המעשים, על ידי או על יד שאר הנביאים כאשר פירשתי (לעיל יג ה).
ויתכן שיהו "מצוותיו" מצות עשה "ולשמוע בקולו" המניעות, כלומר מצות לא תעשה:

(יח): ואמר וה' האמירך היום -
כי היום הזה לכם כיום סיני, והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים.

ולשמר כל מצוותיו -
כי לכם לבדכם ייתן תורתו ויצווה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר, כעניין שכתוב (תהלים קמז יט כ): מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי:

(יט): ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה -
שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו.

ולשם -
שיצא לך שם בגויים בהדרו אשר שם עליך, כי אתה נעלה על כולם.

ולתפארת -
כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ, תגזור אומר ויקם לך, כעניין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז ב).

ולהיותך עם קדוש -
לדבקה בו בסוף:
ועל דרך האמת, לתהילה, כי אלוהי ישראל הוא תהילתך, ושמו הגדול הוא אלוהיך, ובזה תפארתך כעניין שנאמר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח), תפארת ישראל (איכה ב א)