(ט): יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך -
יקרא שבועה, הברית אשר כרת עימהם בהר סיני על כל הדברים האלו, כי שם נאמר (שמות יט ו): ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז): להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך, יכלול זה. וכן אמר (להלן כט יב), למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, כי לכולם בא בברית:

(יג): וטעם לראש ולא לזנב -
ביאורו, לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגויים, כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו. והנכון, שיתנך לראש, מעתה, ולא לזנב, עד עולם באחד מכל העתים. וכן רק למעלה - תמיד, ולא תהיה למטה - לעולם:

(יד): ולא תסור מכל הדברים -
נמשך עם "כי תשמע" (פסוק יג). שיבואו עליך כל הברכות האלה, כאשר תשמע למצוותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצווך בעניין עבודה זר. שאם תלך אחרי אלוהים אחרים לעבדם, כבר סרת מכל מצוותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה. ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה:

(יח): הקדים בברכות פרי בטנך -
ואחר כך טנאך ומשארתך (פסוקים ד ה), כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר, ובקללה אחר אותו, כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו. וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (פסוקים ז ח), כי ניצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים, ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה), כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה, וכן יגלו בסוף:

(מב): הצלצל -
על דעת רש"י:

מין ממיני הארבה.

וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט).
ויותר נראה, שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר (בפסוק מא):

בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך -
לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך.

כי ילכו בשבי -
לפני האויב.

ואמר כל עצך ופרי אדמתך -
אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום:
ויקרא החיל "צלצל", בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה), ובמנענעים ובצלצלים (ש"ב ו ה), וכן ארץ צלצל כנפיים (ישעיה יח א), ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר.

ובגמרא (ב"ק קטז ב):

נטלוה מסיקין, מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה, ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק.

כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק:

ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלוהים אחרים עץ ואבן.
אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו): יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלוהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם:
ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח): זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג): ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות, ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי.
גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסטובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתיים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח): ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':

ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט):
כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה, ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק סד): והפיצך ה' בכל העמים וגו':
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו): מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד.

והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק סח): והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ.

ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה),

ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון.

אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות:
אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד): ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם. וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז): סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו.