(א): וטעם ויקרא משה אל כל ישראל -
כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם וגו' - כי לא הלכו מלפניו, שהכל מחובר הוא:

(ה): לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם -
הטעם, לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות ממנו, כי עיקר מחיתם במן הייתה, למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם המחיה אתכם במעשה הנס. ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל כמו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (לעיל ט ט), כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם, כמו שכתוב (שם ב כח כט): אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבותינו הזכירו (יומא עה ב): דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר:

ואפשר עוד, כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא, אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב ונאמר להם (לעיל ב ד ו): ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, אכל תשברו מאתם, ושם (פסוק ז): כתוב זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך לא חסרת דבר, ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג, לא לצורך ולא לשבעה, ועיקר המחיה שלהם במן:
פרשת ניצבים

(ט): טעם אתם נצבים היום לפני ה' אלוהיכם -
שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו, כי לקבל התורה בביאורה נאספו אליו.
או שהיו עומדים לפני הארון. והברית, הוא השבועה והאלה אשר יזכיר.

לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו -
ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה - ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, אבל לא הוצרך להזכיר זה.
ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת:

וטעם ראשיכם שבטיכם -

ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו והנבואה עודד הנביא, על דעת ר"א.

ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט, והכלל ראשיכם - וכל שבטיכם - וחזר ופרט זקניכם ושטריכם - שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש, וכן אמר (להלן לא כח): הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש, נאמר בנשיאים (במדבר א טז): "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים (שם יג ג): "ראשי בני ישראל המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל, וכולם בכלל ראשיכם, וחזר ואמר כל איש ישראל - שהם שבטיכם:
והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביא שם הטף, להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג א).

ורבותינו אמרו (יבמות עט א):

שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה'.

ואין הכוונה לומר שרימו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא).

וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב):

ללמדך שבאו אצל משה ולא קיבלם.

כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים:

(יד - יז): ואת אשר איננו פה עמנו -

וגם עם הדורות העתידים להיות, לשון רש"י.

כי אתם ידעתם - וגו', ותראו את שקוציהם -

לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים, ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם. פן יש בכם וגו' - לפיכך אני צריך להשביעכם, לשון רש"י.

ויפה פירש.

והטעם, לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל, או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור, כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות:

והזכיר איש או אשה -
מפני שהאשה דעתה קלה עליה, וכן יעשה בעניין ע"ז (לעיל יז ב). והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב, ולא אמר על כולם, דרך כבוד. או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז, כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם, אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב:

ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום -
על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה.
או, פן יש בכם שרש רע, שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על אשר איננו פה עמנו היום, כי האב שרש, והבן נצר משורשיו יפרה. והזכיר השרש, לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים, שהשורש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת.

ואמר פרה ראש -
לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה.
ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב (יחזקאל יח י): והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר, וסוד גדול לא אוכל לפרש בו.

וראש ולענה -
עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש. או הם כינויים, יקראו האחד "ראש" שהוא ראש המרורים מר מכולם, והשני יקראו "לענה" מעניין לענות מפני (שמות י ג), כי האוכל אותו ניגש ונענה לענות נפשו יאכלנו:

(יח): והתברך בלבבו לאמר -
כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאוות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות. או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל.
התאווה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס ב): שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז):

ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה -
להוסיף השבעה עם המתאווה, כי נפש שבעה תקרא רווה, כעניין ורוויתי נפש הכוהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג), והייתה נפשם כגן רווה (שם פסוק יא), והמתאווה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי (תהלים סג ב).
והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאווה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאווה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאווה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאווה עוד לדברים רעים שלא הייתה מתאווה להם מתחלה. כי המתאווה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאווה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאיוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו.

ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רווה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות:
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו למען (אשר): ייטב לך, בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ), למען יאשמו (שם ו ו), כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים:
גם יתכן לפרש, שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה, יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא הייתה צומחת. או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא הייתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות.
והכוונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון:

(יט - כ): יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא -
אלת היחיד איש או אשה.

ומחה ה' את שמו -
אלת המשפחה, כי שם אחד לראש בית אבותם.

והבדילו ה' לרעה -
לשבט, מכל שבטי ישראל - הנשארים:

(כא): ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו -
כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלות הברית.
ויתכן כי הכתוב הזה יחזור על שרש פורה ראש ולענה, כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן:

(כה): אלוהים אשר לא ידעום -
לא ידעו בהם גבורת אלוהות.

ולא חלק להם -
ולא נתנם לחלקם.

ואונקלוס תרגמו:

ולא אוטיב להון,

לא הטיב להם שום טובה.

ולשון "חלק":

אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק, לשון רש"י.

והנכון, אלוהים אשר לא ידעום באלוהים, כלומר שלא ידעו אותם בכוח אלוהות שימצא להם מעצמו, ולא חלקם ה' אלוהי אבותם להם, שלא נתן אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות, וכבר פירשתי זה (ויקרא יח כה):

(כז): ויתשם ה' מעל אדמתם -
כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה', כעניין ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה כו).

והנכון, כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים, ויגלו גלות שלימה. וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, על גלות כל ישראל יהיה, כמו שאמר (שם): בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שמה וגו' והפרשה כולה:

(כח): הנסתרות לה' אלוהינו -
על דעת המפרשים: יאמר כי השם אלוהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר, כי כל התעלומות גלויות לפניו, והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת, להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה. וגם כפי המדרש (סנהדרין מג ב): כן הוא:

ודעתי בדרך הפשט, כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים יט יג), יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עוון אשר חטא, אבל הנגלות שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם, שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם. ולפי שהביא באלה לעשות כל המצווה, הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת.
ודברי אונקלוס מטין כן, שאמר:

דמטמרן קדם ה' אלהנא.

ואם כדברי המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא.