(ב): למען תירא את ה' אלוהיך -

יאמר שציוה השם ללמד אתכם התורה והמצווה והחוקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלוהיך, כי עיקר כל המצווה יראת ה', זה דעת ר"א.

ואיננו נכון בעיני שיהיה "למען תירא" "ולמען יאריכון ימיך" האחד טעם המצות, בעבור שתירא, והשני שנזכר בהם למען שיאריכון ימיך. אבל יאמר, שציוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלוהיך לשמור מצוותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם. כי בעבור עשות המצות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם, ויעמדו על פני האדמה לעולם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים.

ולמען יאריכון ימיך -
בארץ שהיא נחלת ה'. והנה הכל לטובתך, כי חפץ ה' להצדיקך ולזכות אותך:

(ג): ושמרת לעשות אשר ייטב -
הנה מצווך שתשמור לעשות אשר ייטב לך:

ארץ זבת חלב ודבש -
דבק עם "לרשתה" (בפסוק א), ואם הוא רחוק. או יהיה חסר בי"ת, כמו הנמצא בית ה' (מ"ב יב יא), לשון ר"א. ואם כן, יחסר עוד "מאשר תרבון מאד" "בו" או "בעבורו". ואין צורך, כי "למען יאריכון ימיך" נמשך לכאן, וטעמו "למען אשר ייטב לך". או מלת "אשר" בעצמה תשמש כן, כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מ"א טו יג), בעבור שעשתה, וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט), בעבור שאת אשתו, וכן הכתוב אשר אנכי מצווך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה (לעיל ד מ):

ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלוהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' -
כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה, כמו שאמר למטה (פסוק יח): למען (אשר): ייטב לך ובאת וירשת את הארץ. וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מ"א יא יח):

(ד): שמע ישראל ה' אלוהינו -
גם בזה מצווה שיבאר. כי בדבור אנכי ה' אלוהיך יהיה הייחוד.

וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה):

רבי נתן אומר: מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלוהיך מי מיחה כנגדו?!

אבל בא לבאר המצווה הזו. והזכיר אותה אחר עשרת הדברות, לפי שהוא שרש באמונה, וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז:

ה' אלוהינו ה' אחד -

ה' שהוא אלוהינו ולא אלוהי האומות, עתיד להיות ה' אחד, כמו שנאמר (זכריה יד ט): ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, לשון רש"י.

ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר "ה' אלוהינו", ולא אמר "אלוהיך" כמו שאומר בכל מקום, שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלוהיך (להלן ט א ג), שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלוהיכם (להלן כ ג ד), וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלוהיכם או ה' אלוהיך, וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלוהיך. אבל הזכיר בייחוד "ה' אלוהינו", כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. והנה דל"ת אחד גדולה, לרמוז על מה שכתוב (ישעיה סג יב): בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו א), כי משה אמר בתורה ברמז. וחזר ואמר ואהבת את ה' אלוהיך כלשון הפרשיות במשנה תורה:

(ה): בכל לבבך -
על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו):

הלב הנזכר כאן הוא הכוח המתאווה, כעניין תאוות לבו נתת לו (תהלים כא ג), אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה).

אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן הייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמו"א כט, כה), וכדברי רבותינו בגמרא (ברכות נד א): מכאן יהרג ואל יעבור, יהיה "בכל נפשך" תוספת, מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך.
וטעם שתאהבנו כנפשך, שתתן אותה באהבה. או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש, ובהריגה יאמר בכל נפשך:

ור"א אמר:

כי "נפשך" המתאווה.

כמו כנפשך שבעך (להלן כג כה), נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז), אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב).

"ובכל לבבך"
הוא הדעת, והוא כנוי לרוח המשכלת, כי היא המרכבה הראשונה לו, וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח). ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך", ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך:

וטעם ובכל מאדך -
כלומר מאד מאד, והטעם רב רב אהוב אותו.

ועל דעת רבותינו (ברכות נד א):

בכל ממונך.

ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו בריבוי, כמו שקורא לו "המון", טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז), והנם ככל המון ישראל (מ"ב ז יג). ויקרא "חיל", ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיה ל ו), חילך כל אוצרותיך (ירמיה יז ג): את החיל הזה (להלן ח יז). יאמר בכל ריבוי ממונך, וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מ"ב כג כה), מפני התנדבו בעניין ביעור ע"ז ועשיית הפסח:

ועניין האהבה בארו אותו רבותינו.
והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב):

שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, בשביל שאזכה לעולם הבא, ת"ל לאהבה וגו'.

ואשר אמר להם משה תמיד, למען ייטב לך, ולמען תאריך ימים (לעיל ד מ): ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה. או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה): עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאין אוהב שונא, ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט, וכבר נתבאר זה בדברי החכמים:

(ז - ט): ושננתם לבניך -
גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר, כי מאחר שציוה במצות, חוקת עולם לדורותיכם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז), זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י), הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם.

וכן וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך -
כבר נאמר (שמות יג ט). ובאר בכאן "וקשרתם" שיהיו מונחים בקשירה, וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו רבותינו הלכה למשה מסיני (מנחות לה ב):

והוסיף בכאן מצות המזוזה, וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך -
שלא נזכרה. ואולי גם זו מבוארת, נרמזה שם במצות ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.

וטעם "ובשעריך" -
ובמזוזות שאר שעריך, כגון שערי הערים והמדינות, כמו באחד שעריך (להלן טו ז):

(י): והיה כי יביאך ה' אלוהיך וגו' -
יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים, ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו.

ועל דעת רבותינו (חולין יז א): ירמוז עוד:

כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה.

ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן, או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה, והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור:

והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז, כמו שיבאר עוד (להלן ז כה): לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו', ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה): מזבחותיהם תתצו וגו', לאבד ע"ז ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ מותר. והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם. ויש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם):

והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א):

חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגויים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן.

ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בעניין.

וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר (להלן ז כו): שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות:

(יג): וטעם את ה' אלוהיך תירא -
כי אחר שציוה באהבה יזכיר ליראה אותו, שלא יחטא ויענש:

ואתו תעבד -
לעשות כל אשר ציוך כעבד שומר מצות אדוניו. ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקורבנות לשמו.

וכך אמרו בספרי (ראה ס):

בפסוק אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו (להלן יג ה), עבודו בתורתו עבודו במקדשו.

ירצה לפרש כי אחרי שהזהיר בשמירת כל המצות כלן ולשמוע בקולו, יהיה.

"ואותו תעבודו"
לעבדו במקדש בקורבנות ובשיר ובהשתחואות שם, כי זה יקרא עבודה, כמו שאמר (במדבר יח ז): עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ואמר (שם פסוק כג): ועבד הלוי.

ודרשו עוד "עבודו בתורתו", ללמוד התורה ולהגות בה, וגם היא עבודה לפניו. ולפי זה, "ואותו תעבוד" ג"כ בקורבנות.

ור"א אמר:

את ה' אלוהיך תירא, שלא תעבור על מצות לא תעשה, ואותו תעבוד, במצות עשה.

ואיננו נכון, מפני שאמר בכתוב האחר ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ואותו תעבודו:

ובשמו תשבע -
אינו מצווה שישבע, אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר. על כן כתוב אחריו,
לא תלכון אחרי אלוהים אחרים -
שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם.

אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו:

בשבועת אמת דשריא, אמרו: בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי, אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם, תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין, ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (להלן יג ה), תנהו ענין לשבועה דחול:

וראיתי עוד בתנחומא:

אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאין להישבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המידות הללו, את ה' אלוהיך תירא, שתהיה כאותן שנקראו יראי אלוהים אברהם יוסף איוב, ואותו תעבוד, שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד, ובו תדבק, וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד כד): כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק, אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להישבע ואם לאו אי אתה רשאי להישבע, עד כאן לשון אגדה זו.

והנה פירוש הכתוב לדעתם, "ובשמו תשבע" רשות שיתיר לנו להישבע בשמו על דרך הכבוד, כאלו אמר את ה' אלוהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה, ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המידות הללו:
או יאמר את ה' אלוהיך תירא, ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה, כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר. ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות ב יב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כעניין שאמרו (בראשית רבה ט ו), והנה טוב מאד, זו שינה, וכי שינה טובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. ויתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב): אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוהי וגו', וזה פירוש נכון:

(טז): לא תנסו את ה' אלוהיכם -
פירוש כאשר נסיתם במסה. שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך הייתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו. ונחשב להם לעוון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לניסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר. ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד): וכי הלכנו קדורנית מפני ה':

ולכך אמר הכתוב בכאן, שמור תשמרו מצוותיו ועדותיו, שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חוקיו אע"פ שלא תדעו טעמם, כי באמת ייטב לכם בסוף, אין צורך לניסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך. וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה, לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם, ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה, אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו. והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ וניצוח האויבים, כי היא הטובה הגדולה, והצריכה לאותו הדור. ואחרי כן אמר, כי גם לדורות הבאים אין צורך לניסיון בעשיית המצות, אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמיתת התורה והמצות, כאשר יפרש (פסוק כ): כי ישאלך בנך וגמר הפרשה:

(יח): ועשית הישר והטוב בעיני ה' -
על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד.

ולמען ייטב לך -
הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין.
והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:

וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תיטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א): פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל עניין תם וישר:

(כ): וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות -
שישאל תחלה, על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה. ומה החוקים, כי נעלם טעמם בתורה. והמשפטים, ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה את הארבעים לזורע כלאים. כי משפטי ישוב המדינות, בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון:

וציוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל עניין יציאת מצרים.
והכוונה בזה, הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו): אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים.

וזה טעם "לעינינו" -
כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלוהינו הוא האלוהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב). והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו, כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצוונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חוקים ומשפטים, ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו, לטוב לנו בעשיית החוקים כי טובים הם, אין בהם חוק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל, לחיותנו כהיום הזה במשפטים, כי בכללם נחיה, וכולם טובים אין בהם רעה כלל, אבל כלם גורמים חיים טובים בסוף. והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא, שהוא אלוהינו ואנחנו עמו וצאן ידיו, ואין בכל מצוותיו רק טוב. ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלוהינו, ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו. קרא גמול המצות "צדקה", כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו.