(א): וטעם כל המצוה -
לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים, גם כל המצות תשמרון לעשות, כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה:

(ב): וזכרת את כל הדרך וגו' -
יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצוותיו. וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד): טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותיו אם לא - כי היה ניסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצווה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצוותיו לעולם:

(ג): וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך -
כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם.
או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר ציוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א), לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך.

וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב):

בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך.

ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, א"כ שמור מצוותיו וחיה:
ויתכן לפרש כי,
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן -
עניינים שונים, יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה, כעניין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד), וירעיבך, מתחלה, כמו שאמרו (שמות טז ג): להמית את הקהל הזה ברעב, ואחרי כן האכילך את המן, להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז), וספר הנס שעשה להם. "ולמען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצימאון וגו' (פסוק טו). אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד): למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה. וזה עולה בדרך הפשט, אבל העניין הראשון הוא אמת ונכון:

(ד): שמלתך לא בלתה מעליך -

ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים, וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עימהם, לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כג).

אבל ר"א כתב ואחרים אמרו:

כי הוציאו מלבושים רבים. ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה.

וכן אמר ורגלך לא בצקה -

שנתן להם כוח או הוליכם לאט.

ואין דבריו נכונים, כי משה יזכיר להם זה, לאמר כי בעשיית המצווה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כוח, כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא, והכל ממעשה הנס, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס. ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה, אף כי אנוש רמה:

(ה): כי כאשר ייסר איש את בנו -
שיתן עליו לטובתו עול מוסר, כעניין שנאמר (משלי יט יח): יסר בנך כי יש תקווה ואל המיתו וגו'.

כן ה' אלוהיך מייסרך -
מתחלה בעינוי המדבר וניסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז): כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה:

(ז): וטעם ארץ נחלי מים -
שהיא כגן רווה, לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים, כאשר יאמר עוד (להלן יא יא): כי למטר השמים תשתה מים. ופירש כי עיינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר, ומשם יזחלו בה נחלים. ושיעור הכתוב, עיינות ועיינות תהומות, כמו בעזוז עיינות תהום (משלי ח כח), מעיינות תהום רבה (בראשית ז יא). והעניין כי יש מן המעיינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים, מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם, והם שקרא עיינות, כמו אל כל מעיני מים (מ"א יח ה), למעינו מים (תהלים קיד ח), ויש מהם שיוצאים ממקור התהום, והם שקראם "תהומות", כלומר מעיינות תהום, ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר:

(ט): וטעם אשר אבניה ברזל -
כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחושת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ, ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ. ובתרגום ירושלמי ראיתי, דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו', ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם:

(י): ואמר ואכלת ושבעת וברכת -
כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם. ורבותינו (ברכות מח ב): קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלוהיך, וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וכן ועשית פסח לה' אלוהיך (להלן טז א), ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב), ורבים.

וטעם על הארץ הטובה -
כמו ועל הארץ הטובה, יצווה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה, והנה חיוב המצווה הזאת בכל מקום:

(יח): וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל -
ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב ייטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כוח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו:
וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו', ואמר (ט א):
שמע ישראל -
דבר אמת מפי, כי הגויים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה.

ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים, ואיך תכבוש אותם.
ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים, שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים, שלא יתייצב אדם לפניהם.
וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם, לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם:

וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא): וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, וכן אמר שם (פסוק יד): ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל. והערים הבצורות שהזכיר כאן, רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון. וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד), כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כוח עליהם. וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט): ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת, ייחד האמורי שהיה עצום בהם, והשם הוא המשמיד אותו.