(ג): וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם -
כמו הוא יכניעם והוא ישמידם. "יכניעם" ענין שפלות, מן, הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), או אז ייכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא), וכן כלם. והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שאמר (יהושע ה א): ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל:
ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גויים גדולים ועצומים, "ויכניעם" אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגובהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר (שם יא כא): ויבא יהושע בעת ההיא וייכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע, כלומר בעריהם. וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):

(ד - ה): אל תאמר בלבבך -
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הניצוחים במלחמה השם נתן להם הכוח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגויים האלה. והנה זה טעם באבדן הגויים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר,
לא בצדקתך -
שתהיה צדיק במעשה, ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגויים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.

ורש"י כתב:

אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגויים גרמה לי, לא בצדקתך.

ואיננו נכון:
ויש על השואל לשאול, שהרי אמר (לעיל ז ח): כי מאהבת ה' אתכם, והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ?

והתשובה, כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר:

וטעם ולמען הקים את הדבר -
שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז):

(ח): ובחרב הקצפתם את ה' -
קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל, הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם עניין המרגלים ומי מריבה. ואחר כן ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם, והזהירם בעניין ע"ז אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללם ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבוא להן כל הטובה.
ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם, כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית, ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל, וכבר פירשתיו (שמות לב א):

(טו): ואפן וארד מן ההר -
כבר פירשתי במקומו (שם שם יא): כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם, ובתפלתו נאמר (שם שם יד): וינחם ה' על הרעה. אבל לא הזכיר זה עתה, מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם, כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד. ואחרי כן (פסוקים כה - כט): יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני ה' אלוהיו טרם רדתו שלא ישמידם:

(יז): וטעם ואתפש בשני הלוחות -
גם זה מן התוכחות. יאמר היה עוונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות. והוצרך להזכיר זה, בעבור שירצה להודיעם עניין הלוחות השניות כאשר יפרש. ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עימהם, כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלוהים לטובתם, כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א):

מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש:

(יט): כי יגרתי מפני האף -
יאמר כי מפני האף והחמה אשר קצף השם מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה, כי עדין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא אף על פי שכבר נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה, עד ששמע אלי גם בפעם ההיא כאשר שמע בפעם הראשונה קודם שירדתי. וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם. כי עד שיבער את העגל לא השגיח רק להשיב חמתו מהשחית את העם כרגע:

(כא): ואמר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר -
ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם, שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות:

(כב - כד): ואמר ר"א:
כי טעם ובתבערה ובמסה -

בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים מנסים השם בתואנות, הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בניסיון אשר נסיתם בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה, ולא לקחתם מוסר.

ויפה פירש.
והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה, כאשר הזהיר ממנו (לעיל ו טז): לא תנסו את ה' אלוהיכם כאשר נסיתם במסה, על כן החזיר אותו להם בכאן. וכך הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה, בעבור העוון הגדול, כי בו ישלים,
ממרים הייתם עם ה' - ואמר מיום דעתי אתכם -
לרמוז על תלונותיהם קודם מתן תורה:

(כה): ואתנפל לפני ה' -
יאמר כי הוצרכתי להתנפל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה על החטא הגדול הזה, כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שאתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך, כי זאת הייתה תפלתו קודם רדתו מן ההר, וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד). ולא הזכיר תפלת הארבעים יום וארבעים לילה, כי ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. וטעם השמות הכתובים באל"ף דל"ת יו"ד ה"א פרשתיו (לעיל ג כד):

(כח): מבלי יכלת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם -
אמר במרגלים (במדבר יד טז): מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר, כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר, אבל בכאן אמר ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר - כי הייתה השנאה הזאת בהם במצרים טרם שהוציאם משם.

והטעם בעבור שהיו במעשה העגל עדין קרובים למצרים רחוקים מארץ כנען, יאמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ אשר דבר להם באזני המצריים ועל כן שנאם, (לבלתי): [ולבלתי[ החל לעיני הגויים אשר נודע אליהם לעיניהם (והוציאם): ]הוציאם] ממצרים להמיתם במדבר במקום שלא יודע מה היה להם. וזהו ברעה הוציאם להרג אותם בהרים (שמות לב יב), שחשב עליהם מחשבת רעה טרם שיצאו, שהוציאם מתוך עם מצרים להרוג אותם בין ההרים מקום אשר לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם. והכוונה בטענות, כי הגויים ידברו בה' אלוהי ישראל לאמר עליו כאלוהי גויי הארצות, וכעניין שנאמר (דניאל י כ): ועתה אשוב להלחם עם שר פרס, וכבר הזכרתי מן העניין הזה.