[רש"י (א) אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות [א] ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז [ב] מפני כבודן של ישראל:
אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב:
במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב.
ומהו במדבר?
אלא בשביל מה שהכעיסוהו[ג] במדבר שאמרו (שמות ט ג) מי יתן מותנו וגו':
בערבה - בשביל הערבה [ד] שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:
מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהילים קו ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו א):
בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן [רשב"י]: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו [ה] על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן [ו] על ידי המרגלים:
וחצרות – במחלוקתו [ז] של קרח.
דבר אחר:
אמר להם, היה לכם ללמוד ממה [ח] שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם [ט] במקום:
ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:]

אות א
דהוה ליה למימר וידבר משה אל כל וגו'. ומתרץ, לפי שהם דברי כו'. רצונו לומר דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו' למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם. אלא על כרחך צריך לומר, לפי שהן דברי תוכחות ומנה וכו', לכך סתם הדברים והזכירן ברמז. לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד, לכך לא הוכיחם בפירוש. אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת, היה מזכירם בפירוש, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין בושת כל כך. ולכך נאמר גם כן הדברים, דכל מקום שנאמר דברים אינן אלא דברי תוכחות, כדפירש רש"י בריש ספר קהלת. ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן, ואב לכולן: והדבר אשר יקשה מכם וגו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה, אם פירוש אלה הדברים הוא דברי תוכחות, היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' והא התוכחות לא היה אלא מפי עצמו. ושמא יש לומר שהיו ברשות הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיו מפי עצמו ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו' אי נמי, צוהו להוכיח, ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו. עד כאן לשונו. ולי נראה, ככל אשר צוה ה' וגו', לא קאי על התוכחות, אלא על המצות בכלל נאמר, דהיינו משנה תורה, ושני דברים נעשו, במה שהוכיח אותן מפי עצמו, וגם ביאר להם התורה והמצות, וכמו שמפרש והולך.

אות ב
ואם תאמר, והא אחר כך הזכיר העונות בפירוש, עון מרגלים כדכתיב ותקרבון אלי כלכם, וגו' וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו. ויש לומר דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות, רצונו לומר דכאן מנה כל המקומות ברמז, כדפירשתי לעיל.

אות ג
וכן תרגם אונקלוס: דחבו במדברא וכו'. כתב הרא"ם ותמהני מאוד, היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו, והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסו בלבד, אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו'. ובאמת איני יודע מה תמיהתו על רש"י זכרונו לברכה. דהא הוא פירש אלה הדברים - אלה דברי תוכחות, ומלת הדברים היא דברי תוכחות, והוי כאלו נאמר: אלה התוכחות אשר הוכיח משה את כל ישראל בעבר הירדן על מה שחטאו במדבר וכו' בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים - אלין פתגמיא וכו', ולא תרגם אלין תוכחות די מליל וכו', הוצרך להוסיף אוכח יתהון כו'. אבל רש"י שפירש הדברים – תוכחות, מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום? ודברי רש"י זכרונו לברכה הם נכוחים וישרים.

אות ד
דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה, כדכתיב לעיל בפרשת מסעי ויחנו בערבות מואב דאם כן הוה לה למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר.

אות ה
שתפלו לשון נדבק, [כמו טפלו עלי שקר זדים לשון חבור (אנגיקלפ"ט) רש"י בתהלים] כלומר היו מריבין על המן.

אות ו
אין להקשות, למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן, כסדר המקרא. דיש לומר, דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של מקרא: מול סוף, ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף? ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן, אם כן מה פירוש של פארן? ומתרץ ועל מה כו'. אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר.

אות ז
כאן משמע דמחלוקתו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים. דהא כתיב ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן, וכתיב אחר כך שלח לך אנשים. ומדכתיב כאן חצרות ופירוש רש"י מחלוקתו של קרח, שמע מינה מקודם שבאו למדבר פארן כבר היה מחלוקתו של קרח בחצרות. ועיין בפרשת קרח על פסוק וישמע משה וגו'.

אות ח
דקשה לטעם ראשון, דהא מחלוקתו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות, לכן פירש דבר אחר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה, שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקדוש ברוך הוא, ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו'. אבל לפירוש ראשון, וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות, דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים, דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים משום הכי צריך נמי לטעם הראשון.

אות ט
פירוש, נדברתם כי חזק הוא ממנו, כדפירוש רש"י שם. אי נמי כנגד המקום, ששבח את הארץ, והם גנוהו. אף על גב דתוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה, מכל מקום שלוח מרגלים לחוד, ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש, שהדבר שדברו נגד המקום הוא מחלוקותו של קרח. ואין בין הלשון הראשון והאחרון, אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה, והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. (הרא"ם).

[רש"י (ב) אחד עשר יום מחורב - אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום [י] שעשו בקברות התאווה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך הייתה שכינה מתלבטת [כ] בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר [ל] ארבעים שנה:]

אות י
רצונו לומר, ובין הכל הוא שלשים וששה ימים דיום שלשים נחשב מן סוף שלשים וגם נחשב לתחילת שבעה ימים, שהרי ביום שלשים נסעו משם. נמצא דביום שלשים ותשע שלחו מרגלים מקדש ברנע, דהיינו בעשרים ותשע בסיון. עיין ברא"ם באורך.

אות כ
מתלבטת, פירוש ממהרת.

אות ל
אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה, כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, והם הלכו אותו בארבעים שנה, וזה פירוש ויהי בארבעים שנה אלא בארבעים שנה אבתריה קאי, כמו שפירש רש"י. מלמד שלא הוכיחן וכו' אלא מקרא קצר הוא, והוה כאלו כתיב אחד עשר יום מחורב ואתם הלכתם בשלשה ימים בסיועת הקדוש ברוך הוא ומפני שקלקלקתם איחרתם ארבעים שנה. ואחר כך מתחיל דבור חדש, ויהי בארבעים וגו' דבר משה וגו'. ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר ארבעים שנה, ובפרשת בהעלותך פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו', אלא שחטאו במתאוננים. יש לומר, בשביל חטא מתאוננים נתעכבו שלשים יום, ובשביל חטא מרגלים ארבעים שנה.

[רש"י (ג) ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.
ממי למד?
מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה [מ].
אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו [נ], ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש [ס] ממנו וכו' כדאיתא בספרי.
וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:]

אות מ
דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה.

אות נ
רצונו לומר, דאם מוכיחו קודם מיתתו, קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט, דמה לי להוכיחו הכל בפעם אחת, עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר. ושמא יאמר זה, מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד, ואם כן בועט בתוכחתו. משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו. ואם תאמר, אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו', מנא ליה? דלמא מסברא דנפשיה עשה כן, דמפני ארבעה דברים אין מוכיחין וכו', ויש לומר דקשה לרש"י דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא, דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו, דאנה ילכו? דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל. וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו, דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח. ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו', הוא מביא הטעם על יעקב. ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך, ופירש רש"י אפילו מאה פעמים, ויש לומר, הוכח תוכיח, מיירי בשעת מעשה, ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, פירוש שלא בשעת מעשה, רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי.

אות ס
רצונו לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו, זה מתבייש ממנו.

[רש"י (ד) אחרי הכותו - אמר משה אם אני מוכיחם [ע] קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה [פ] שאין בו כוח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן:
סיחון וגו' אשר יושב וגו' - אילו לא היה סיחון קשה [צ] והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה.
ואילו הייתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה הייתה קשה, שהמלך קשה.
על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:
אשר יושב בעשתרות - המלך קשה והמדינה קשה:
עשתרות - הוא לשון צוקין וקושי כמו:
(בראשית יד, ה) עשתרות קרנים [ק], ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים [ר] שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד יג) ויבא הפליט.
ואומר (דברים ג יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
באדרעי – שם [ש] המלכות:]

אות ע
רצונו לתרץ, למה לי למכתב אחרי הכותו, כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגומר. אלא כך אמר משה כו'. ואם תאמר, אם כן, דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין כו', כדי שלא יאמרו מה היטיב. ויש לומר, דאם כן הוה ליה למימר, ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג ולמה כתיב ויהי בארבעים שנה אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה ומדכתיב אחרי הכותו, שמע מינה נמי הא דאמר משה וכו'.

אות פ
עילה, רצונו לומר עלילה.

אות צ
רצונו לומר, למה ליה למכתב אשר יושב בחשבון, למה ליה להזכיר מקומותיהם?

אות ק
וקרנים הוא לשון קרן, כלומר חזק.

אות ר
כלומר, אל תאמר, מנליה דעשתרות זו לשון צוקין, דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין. ועל זה פירש ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם, והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו'.

אות ש
רצונו לומר אם יושב בעשתרות, לא יושב באדרעי, לכך פירש, שם המלכות נקרא אדרעי. והרא"ם פירש, ובאדרעי מיבעי ליה.

[רש"י (ה) הואיל – התחיל [ת] כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי:
באר את התורה - בשבעים לשון [א] פירשה להם:]

אות ת
עיין בפרשת וירא.

אות א
מדכתיב כאן באר את התורה, ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב, והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב.

[רש"י (ו) רב לכם שבת – כפשוטו [ב].
ויש מדרש אגדה [ג]:
הרבה לכם גדולה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:]

אות ב
רב - זמן רב.

אות ג
דלפשוטו קשה, הוה ליה למימר די לכם שבת, למה כתיב לשון רב? לכן פירש ומדרש אגדה.

[רש"י (ז) פנו וסעו לכם - זו דרך ערד וחרמה:
ובאו הר האמרי - כמשמעו:
ואל כל שכניו - עמון ומואב [ד] והר שעיר:
בערבה - זה מישור של יער:
בהר - זה הר המלך:
ובשפלה - זו שפלת דרום:
ובנגב ובחוף הים - אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי:
עד הנהר הגדול - מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו [ה] גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחוור [ו] וישתחוו לך, קרב לגבי דהינא [ז] ואידהן:]

אות ד
יש מקשים, והא כתיב: אל תתגר בם מלחמה וגו'. ושמא יש לומר, אלו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ עשרה עממין כאשר נשבע לאברהם, והחטא גרמה להם שלא נתן להם אל ארץ שבעה.

אות ה
רצונו לתרץ, הא נהר פרת קטן היה מכולם, דהא בפרשת בראשית מונה אותו בסוף, כן כתב רש"י פרשת לך לך.

אות ו
לשחוור - לשר.

אות ז
פירוש, קרב לגבי משוח בשמן, וגם כן תהיה משוח בנגיעתך בו. הודשנה מחלב תרגומו איתהדינא כלומר אף כאן הואיל וארץ ישראל חשובה, גם נהר פרת נעשה חשוב עמה.

[רש"י (ח) ראה נתתי - בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה:
באו ורשו - אין מערער בדבר [ח] ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:
לאבתיכם - למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב?
אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:]

אות ח
דאם לא כן, איך אמר להם באו, והלא עדיין אינה כבושה לפניהם.

[רש"י (ט) ואמר אליכם בעת ההוא לאמר - מהו לאמר [ט]?
אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם [י], אלא מפי הקב"ה:
לא אוכל לבדי וגו' - אפשר שלא היה משה [כ] יכול לדון את ישרא?! [ל], אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם: ה' אלוהיכם הרבה אתכם, הגדיל [מ] והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין [נ].
וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם [ס], אומר מי יוכל לשפוט?!
אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קובעיהם נפש:]

אות ט
רצונו לומר, כיון דכל לאמר לדרשה הוא, או פירוש לאמר לאחרים, או פירוש צא ואמרו להם דברי והשיבני, או פירוש השיבני על דברי. ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא. לכך פריך, מאי לאמר.

אות י
כלומר, אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר, לא אוכל, כי הקדוש ברוך הוא מיחה בי. וזהו שכתוב לאמר, רצונו לומר, הקדוש ברוך הוא אמר לי בפירוש שלא לעשות. וכן פירש רש"י בסמוך אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו', דהיינו מה שפירש כאן.

אות כ
ואם תאמר, והא פירש רש"י לעיל: לא מעצמי אני וכו', אם כן מה מקשה רש"י, שמא היה יכול אלא שאינו רשאי. ויש לומר, דקשה לרש"י יתורא דקרא, למה אמר משה: לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו'. אלא הכי קאמר משה: לא מעצמי אני אומר כו'. ואף אם לא צוה לי הקדוש ברוך הוא הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים, כי לא אוכל לבדי וגו'. ועל זה מקשה רש"י, אפשר שלא וכו'.

אות ל
יש מקשים, הרי יתרו אמר למשה: נבול תבול גם אתה ואם כן היה לו להקשות, איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם. ויש לומר דלעיל הוה אמינא דהכי קאמר נבול תבול גם העם, פירוש כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבוקר עד הערב, כי בודאי אם יהיה הרבה דיינים יקל על העם. וממילא, כשיכבד על העם יתרעמו על משה, ויהא גם כן תלונות ישראל למשה כבד על משה. ולכך פירש רש"י הכא.

אות מ
רצונו לומר, הרבה לשון הגדיל.

אות נ
פירוש היכא דיש בידם למחות ולא מיחו.

אות ס
אין להקשות, והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם ואם כן, כשאמר: כי מי יוכל לשפוט, עדיין לא היה חכם. דיש לומר, דסופו מוכיח על תחלתו, והואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה, ודאי שגם בתחלה היה חכם ויכול לדון, על דרך בלב נבון תנוח חכמה.

[רש"י (י) והנכם היום ככוכבי השמים - וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא שישים ריבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום [ע], קיימים כחמה וכלבנה [פ] וככוכבים:]

אות ע
רצונו לומר, כיום כמו כהיום.

אות פ
דהיינו כהיום, אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום, מכל מקום כיון דאין נקרא יום אלא כשלילו עמו, כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אם כן אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. בשם מהרי"ץ. והא דכתיב בקרא לרוב, פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים אבל לא לרוב. (הרא"ם).

[רש"י (יא) יוסף עליכם ככם אלף פעמים - מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם?
אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו'.
אמר להם: זו משלי היא [צ], אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:]

אות צ
רצונו לומר, האלף פעמים - משלי מברכה שלי. אבל הקדוש ברוך הוא יברך אתכם יותר מאלף פעמים, כאשר דבר לכם. ואם תאמר כיון שהקדוש ברוך הוא הבטיחם לברכם, אם יוכל וגו' למה אמר משה האלף פעמים משלי הן? הא בכלל ברכת הקדוש ברוך הוא הן. ויש לומר, לכך אמר משה זו משלי, דהיינו האלף שכר ברכות. (בשם מהרי"ץ). ועוד יש לומר זו משלי, כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי. אבל הברכות של הקדוש ברוך הוא הם על תנאי, אם תקיימו המצות והתורה.

[רש"י (יב) איכה אשא לבדי - אם אומר לקבל שכר לא אוכל [ק], זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:
טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין:
ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורסין [ר].
הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו.
איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות:
וריבכם - מלמד שהיו רוגנים:]

אות ק
כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר, לא אוכל. דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו'.

אות ר
רצונו לומר, מורדים. ושתי מלות הן אפיק רסן, רצונו לומר, הרסן מופק מהם, שהולכין בלא רסן, לכך הם ממרים,, כמו הסוס שהולך בלא רסן.

[רש"י (יג) הבו לכם – הזמינו [ש] עצמכם לדבר:
אנשים - וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים [ת]?
אנשים - צדיקים:
חכמים - (כסופים) [א]:
נבונים - מבינים דבר מתוך דבר.
זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי: מה בין חכמים לנבונים?
חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא.
נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא [ב] מחזר ומביא משלו:
וידועים לשבטיכם - שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף [ג] בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גידלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם:
בראשיכם - ראשים ומכובדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה:
ואשמם - חסר יו"ד, למד [ד] שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה:]

אות ש
שכל הבה לשון הזמנה והכנה לדבר הוא. פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה. (הרא"ם).

אות ת
והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי שלח לך. יש לומר דקשה לרש"י טפי הכא מהתם, משום דתנן: כל הכשר להעיד כשר לדון, ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון, אם כן אנשים למה לי.

אות א
מלשון חמוד כלומר שהעולם חומדין להם, שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם. ועוד יש לומר, כסופים לשון בושה, כלומר שבושים ממעשיהם הרעים, ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה, מתחלה רואים מה הוא התכלית, כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו, וזה נקרא חכם,, על דרך החכם עיניו בראשו. והוא שאמרו אל תהי רשע בפני עצמך.

אות ב
רצונו לומר, שנושא ונותן בפרקמטיא.

אות ג
כדרך הדיינים.

אות ד
לשון אשמה. ואף על פי שהוה ליה למימר ואשמכם בראשיכם, לפי שכל הפרשה היא לנוכח, אף על פי כן אין משיבין על הדרש. (הרא"ם). והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשימם. משום דלפי סדר המקרא משמע להיפך מפירוש רש"י, דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם, דהיינו ישראל, דאם לא כן הוה ליה למימר ואשמם בראשם. לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם, שתהיו נוהגים בהם כבוד ואחר כך מפרש מלת ואשמם, והוא סוגיית רש"י כמו שכתבתי והשתא אתי שפיר.

[רש"י (יד) ותענו אותי וגו' – החלטתם [ה] את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת [ו] עליה?!
אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:
לעשות - אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:]

אות ה
רצונו לתרץ, הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם, היאך אמר להם: ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו'? אדרבה הא מספר שבחן, שהרי עשו כאשר צוה להם משה. ועל זה פירש חלטתם וכו', רצונו לומר, בשביל הנאה עשיתם. חלטתם לשון חלוטין.

אות ו
רצונו לומר, על התורה.

[רש"י (טו) ואקח את ראשי שבטיכם - משכתים בדברים [ז], אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה:
אנשים חכמים וידועים - אבל נבונים לא מצאתי.
זו אחת משבע מדות [ח] שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידועים:
ראשים עליכם - שתנהגו בהם כבוד.
ראשים במיקח.
ראשים בממכר.
ראשים במשא ומתן.
נכנס (מביתו לבהכנ"ס) אחרון [ט] ויוצא ראשון:
שרי אלפים - אחד ממונה על אלף:
שרי מאות - אחד ממונה על מאה:
ושטרים - מניתי עליכם [י] לשבטיכם. אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין:]

אות ז
כי כל לקיחה שאינה לקנין מפורשת מלשון משיכת דברים. וכבר נתבאר זה בכל מקום.

אות ח
ארבעה כתובים כאן אנשים - דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו כתיב עוד שלשה יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואף על פי שארבעה הכתובים כאן אינן כתובין בפרשת יתרו מכל מקום צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן, דאם לא כן, למה עבר משה על דבריו של יתרו? והרא"ם מונה ארבעה בפרשת יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושלשה האמורים כאן: חכמים ונבונים וידועים. וצריך לומר, דצדיקים לא קחשיב, דהיינו יראי אלהים דבפרשת יתרו והכל אחד.

אות ט
כדי שהכל עומדים לפניהם, ואז כבודם מרובה. וכשיוצאין מבית הכנסת הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר, ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. (רא"ם). ויש מפרשים איפכא: נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו, וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם. ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש, קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש, כדי שלא יעמדו מפניהם.

אות י
מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל רצונו לתרץ בזה דמקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וכו' ושוטרים לשבטיכם משמע דגם הראשים יהיו שוטרים. ועל זה פירש מניתי עליכם, אבל הראשים לא יהיו שוטרים, ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים, דהרי שוטרים אלו הכופתין כו' פירוש על פי הדיינים, דהיינו על פי הראשים, שמע מינה דשוטרים לאו היינו ראשים.

[רש"י (טז) ואצוה את שפטיכם - אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם [כ] בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו:
בעת ההוא - משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם [ל], עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור:
שמוע - לשון הווה אודנ"ט בלע"ז [בהאזינכם].
כמו (שמות כ, ח) זכור.
(דברים ה, י) שמור:
ובין גרו - זה בעל דינו, שאוגר [מ] עליו דברים.
דבר אחר:
ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין [נ] תנור לכיריים:]

אות כ
מדכתיב ואצוה את שופטיכם, שופטים מאן דכר שמייהו? ראשים הוה ליה למימר, אלא למדרש אתי, כלומר שצויתים על דבר המשפט, להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש, דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה, דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי. אלא ללמד הוו מתונים בדין, שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב, שאם בא דין לפניך וכו'.

אות ל
(נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל, מה שאין כן עכשיו.

אות מ
וחסר אל"ף, כאלו אמר אוגרו. וכן לא תגורו, כמו לא תאגורו. דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח, דאם כן הוי"ו דגרו למה לי. אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף, לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה, כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה, הוה ליה למימר בהדיא גורו, משום הכי צריך לשני טעמים.

אות נ
מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש רש"י בפרשת קדושים (ויקרא פרק י"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו. ומדכתיב בקרא ובין גרו, על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים, דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית.

[רש"י (יז) לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב הדיינין [ס], שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב. מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין:
כקטן כגדול תשמעון - שיהא חביב עליך דין [ע] של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך [פ] לא תסלקנו לאחרון.
דבר אחר:
כקטן כגדול תשמעון, כתרגומו [צ], שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצווה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.
דבר אחר:
שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו:
לא תגורו מפני איש - לא תיראו [ק].
דבר אחר:
לא תגורו, לא תכניס דבריך [ר] מפני איש.
לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ:
כי המשפט לאלוהים הוא - מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית (על) [עלי] [ש] המשפט:
תקריבון אלי - על דבר זה נסתלק ממנו [ת] משפט בנות צלפחד.
וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הרואה.
אמר לו הקב"ה: חייך, שאני מודיעך שאין אתה רואה.
ואימתי הודיעו?
כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו.
אמר לו הקב"ה: ולא אמרת אנכי הרואה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:]

אות ס
דהא כבר כתיב ושפטתם צדק. והא דפירש בפרשת שופטים גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו'. ויש לומר, דאין לפרש כמו הכא, דאם כן היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט, כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים, דכתיב: ושפטו את העם משפט צדק, ופירש רש"י: מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו' ומדכתיב בקרא לא תכירו פנים אחר לא תטה משפט דמיירי בדיינים, צריך נמי לפרש שקרא דלא תכירו פנים בדיינים. והא דלא מפרש הכא כמו התם, מדכתיב הכא: ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, ואם יהיה רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק. אם כן לא תכירו למה לי? אלא על כרחך לממנה דיינים הוא דאתא ודו"ק נראה לי.

אות ע
(נחלת יעקב) נראה לי דטעות סופר הוא, וכן צריך לומר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, שיהא חביב עליך דין כו'. וכן היא בהדיא בסנהדרין, (דף ח') ושתי הלשונות האחרות הם בספרי.

אות פ
דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין, בין אם הנידון הדיוט בין אם הנידון ראש וקצין, תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. רא"ם.

אות צ
דלטעם ראשון קשה, כמעט כהרבה היה לו לומר, לכן פירש דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה,, היה לו לומר גדול כקטן תשמעון, כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין, כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות. לכן פירש דבר אחר שלא תאמר כו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, הוה ליה למימר קטן כגדול תשמעון. ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה, הוה ליה למימר כעני כעשיר תשמעון, לכך צריך גם לטעם ראשון.

אות ק
כלומר שלא יאמר הדיין, מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי.

אות ר
כגון, תלמיד היושב לפני רבו, ובא דין לפני רבו וטעה בדין, אל ישתוק התלמיד. ולטעם הראשון קשה, הוה ליה למימר לא תיראו, לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו' ולפי דבר אחר קשה הוה ליה למימר לא תאגורו, מלשון אוגר בקיץ, לכן צריך גם לטעם ראשון. והרא"ם פירש: לא תכניס דבריך בלבך, מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו. עד כאן לשונו.

אות ש
דאם לא כן, איך לאלהים הוא, והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב.

אות ת
משום מדמה עצמו להקב"ה דכתיב כי המשפט לאלהים הוא, וכתיב אחריו: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, כלומר שהוא עצמו אלהים. לכך נעלם ממנו דין ירושה, דדבר פשוט הוא, דכל אדם יודע, אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן, דהא אמרו רחל ולאה העוד לנו חלק וגו', ופירושו כלום אנו נוטלין חלק ירושה בין הזכרים?! ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים, דהתם לאו דבר פשוט הוא, לכך לא ידע משה אבל דין ירושה דבר פשוט היה. וקל להבין.

[רש"י (יח) את כל הדברים אשר תעשון - אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות [א] לדיני נפשות:]

אות א
בסנהדרין (בפרק א') דיני ממונות פירשו: דיני ממונות בשלשה, ופותחין אף לחובה ומטין על פי אחד אף לחובה, ומחזירין אף לחובה, והכל ראויין ללמד זכות וחובה הדיין והתלמיד, והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה, וכן איפכא, ודנין ביום וגומרין בלילה, וגומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה, ומתחילין מן הגדול, ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים. מה שאין כן בדיני נפשות, דאין דנין אלא בעשרים ושלשה, וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות. כי הכל היא בהיפך, מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות.

[רש"י (יט) המדבר הגדול והנורא - שהיו בו נחשים [ב] כקורות, ועקרבים כקשתות:]

אות ב
דאם לא כן, מאי והנורא, ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש? אלא על כרחך מנחשים וכו'. ואם תאמר, והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר, במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים, אף שלא היו מזיקים להם, היו יראים מהם.

[רש"י (כב) ותקריבון אלי כלכם – בערבוביא [ג], ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ - כא) ותקריבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה הייתה הוגנת.
ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקריבון אלי כולכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:
וישבו אתנו דבר - באיזה לשון [ד] הם מדברים:
את הדרך אשר נעלה בה - אין דרך שאין [ה] בה עקמימות:
ואת הערים אשר נבא אליהן – תחלה [ו] לכבוש:]

אות ג
רצונו לומר, מה תוכחה יש בזה?

אות ד
דאם לא כן, דבר למה לי, ונפקא מינה בזה באיזה לשון מדברים, כדי שירגישו בדבר, אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות, שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחיה כל נשמה, וזה אי אפשר אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם, ועוד יש פירושים אחרים.

אות ה
דאם לא כן למאי נפקא מינה יאמרו להם באיזה דרך ילכו, בודאי אותו עיר שירצו לכבוש, אותו דרך ילכו. וקל להבין.

אות ו
רצונו לומר, דבקרא ואת הערים משמע שלא יבאו לכל הערים. וזה אינו דהא ירשו את הכל. ועל זה פירש תחלה.

[רש"י (כג) וייטב בעיני הדבר - בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות?!
משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו.
מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:
ואקח מכם - מן הברורים [ז] שבכם מן [ח] המסולתים שבכם:
שנים עשר אנשים איש אחד לשבט - מגיד שלא היה שבט לוי [ט] עימהם:]

אות ז
דאם לא כן, מכם למה לי.

אות ח
המסולתין לשון סולת.

אות ט
דאם לא כן יהיו שלשה עשר, דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו, וגם שבט מנשה בפני עצמו, כתב הרא"ם: ויש לתמוה, דבלאו קרא יתירא דשנים עשר, תיפוק ליה מפרשת שלח לך, שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים, ושבט לוי לא היה בתוכם, וצריך עיון. ונראה, דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם, והשתא אתי שפיר, דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן, משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך.

[רש"י (כד) עד נחל אשכל - מגיד שנקרא [י] על שם סופו:
וירגלו אותה - מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין [כ] שתי וערב:]

אות י
שנשאו אשכול משם, כדכתיב ויכרתו וגו', על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול, וזה היה בחזרתן.

אות כ
רצונו לומר, שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב כדי שירגלו את כלה.

[רש"י (כה) ויורדו אלינו - מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:
ויאמרו טובה הארץ - מי הם שאמרו טובתה [ל], יהושע וכלב:]

אות ל
אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה, מכל מקום גם היו מוציאים דבה על הארץ. וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ, משמע שלא אמרו כלל ברעתה. (רא"ם).

[רש"י (כז) ותרגנו - לשון הרע.
וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דיבה:
בשנאת ה' אתנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר [מ], מה דבלבך [נ] על רחמך מה דבלביה [ס] עלך:
בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה [ע] הייתה.
משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל [פ], למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל.
ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:]

אות מ
דעת רש"י בזה שאל תקשה, היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן, ומפרש, כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן, דמשל הדיוט וכו'.

אות נ
כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך, אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך.

אות ס
כלומר, שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך, כלומר איך שאתה אוהב את חבירך.

אות ע
רצונו לומר בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה, והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות. ומפרש, דכך אמרו, הוצאתו כו'.

אות פ
כתב הרא"ם: ויש לתמוה, למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה, יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם. וצריך עיון. ונראה דקשה להו, הכי הוה ליה למימר: בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי, מארץ מצרים למה לי. אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא. והכתוב חדא ועוד קאמר, כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו', למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת, לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה.

[רש"י (כח) ערים גדולות ובצורות בשמים - דברו הכתובים לשון [צ] הבאי:]

אות צ
פירש רש"י בפרק גיד הנשה לשון הבאי לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו לא שיתכוין לשקר אלא לא דק. עד כאן לשונו.

[רש"י (לא) ובמדבר אשר ראית - מוסב על מקרא [ק] שלמעלה הימנו (פסוק ל), ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו':
כאשר ישא איש את בנו - כמו שפירשתי אצל (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו'.
משל למהלך בדרך ובנו לפניו באו לסטים לשבותו וכו':]

אות ק
דקרא משמע, הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגומר, דמשמע דגם במדבר נלחם הקדוש ברוך הוא בשבילם. והלא לא עשה מלחמה בדבר, ועל זה פירש מוסב על המקרא שלמעלה, א"ככל אשר עשה במצרים" וגו', כלומר שהיטיב להם, וגם במדבר היטיב עמהם, שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו'. ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד, כי הראשון פירושו בענין המלחמה, והשני בענין החיבוב.

[רש"י (לג) לראותכם - כמו להראותכם [ר].
וכן (שמות יג, כא) לנחותם הדרך,
וכן (תהילים כו, ז) לשמוע בקול תודה,
וכן (מלכים ב' ט, טו) ללכת לגיד ביזרעאל:]

אות ר
שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון ההוה אמינא.

[רש"י (לו) אשר דרך בה – חברון [ש], שנאמר (במדבר יג, כב) ויבא עד חברון:]

אות ש
רצונו לומר, וכי כל הארץ נתנה לכלב?!

[רש"י (מא) ותהינו - לשון (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום, זה הלשון שאמרתם, לשון הן, כלומר [ת] נזדמנתם:]

אות ת
משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה. ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה, אז שייך להשיב הן. אבל הכא, הקדוש ברוך הוא ומשה מיחו בהם שלא יעלו, אם כן מה שייך למימר הן, ועל זה פירש כלומר נזדמנתם, שהייתם מזומנים לכך לעשות, והוי כאלו אמרו בפירוש הן.

[רש"י (מב) לא תעלו - לא עלייה תהא [א] לכם, אלא ירידה:]

אות א
מדכתיב לא תעלו וגו', ולא תלחמו למה לי? פשיטא דאם לא יעלו לא תהיה מלחמה. אלא ודאי הכי פירושו דקרא לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמם, ואם כן העלייה ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש, מדכתיב ולא תנגפו, שמע מינה שמה שאמר להם שלא יעלו הוא לטובתם. אם כן לאו אזהורי מזהר להו, אלא להודיע שלא תהא פעולתם זאת לעלייה כו'.

[רש"י (מד) כאשר תעשינה הדבורים - מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה [ב], אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:]

אות ב
רצונו לומר, הדבורה מתה מיד. ותעשינה לשון עשייה. דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש, אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים, השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים, על כרחך שלא דימה אותם לדבורים, אלא לפעולת הדבורים כו'.

[רש"י (מה) ולא שמע ה' בקלכם - כביכול עשיתם מידת רחמיו [ג], כאלו אכזרי:]

אות ג
(דבק טוב) דאם לא כן, הלא שם זה הוא של רחמים, ולמה מזכירו על הפורענות.

[רש"י (מו) ותשבו בקדש ימים רבים - י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והם היו [ד] ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב, יג) ויניעם במדבר. כך מצאתי בסדר עולם.]

אות ד
דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שניה ליציאת מצרים, ובתחלת ארבעים באו לארץ, דמקצת שנה ככולה, אם כן לא היו אלא שלשים ושמונה שנה.