עשר תעשר את כל תבואת זרעך
זה שאמר הכתוב: נבהל להון איש רע עין וגו' (משלי כח כב).

רבי חנינא פתר קרא בעפרון:
דאמר רבי חנינא:
כל שקלים שבתורה סלעים, ושבנביאים לטרין, ושבכתובין קנטרין, בר משקלי עפרון דאינון קנטרין, הדא דכתיב: בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר (ברא' כג ט).
ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו של אברהם, חסרו הכתוב ו', הדא הוא דכתיב: ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ( שם שם טו).
אמר: מה הוא לי, אי בעית למיתן לי ארבע מאתן קנטרין דכסף, מן סחורה דביתך את יכיל יהיב לי. ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו, חסרו הכתוב ו', הדא הוא דכתיב: וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן (שם שם טז). עפרן תנינא, חסר כתיב.

רבי אמר פתח קרא בשואל פרה.
והייתה עינו צרה לשכור שתי פרות, והוא שואל אחת ושוכר אחת.
ולא ידע כי חסר יבואנו (מש' כח כב), דכתיב: בעליו אין עמו שלם ישלם (שמות כב יג). [


רבי יצחק פתח קרא בזה שהוא מלוה [ל]ישראל בריבית,
והייתה עינו צרה להלוותו שלא בריבית.
ולא ידע כי חסר יבואנו, דכתיב: מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח ח).

ואיזה הוא חונן דלים?
זה עשו הרשע.

חונן דלים, והלא עושק דלים הוא, כגון אלו אפטרופ' דנפקין לקירתא ובזזין לאריסיא, ועללין למדינתא ואמרין, כנשין מסכיניא, דבעינן למיעבד עמהון מצוה. ומתלין אמר, בחוזרין, ומפלגיה בחולין. (ס"א מתלא אמר, גייסייא בחוזרין, ומפלגא לבישיה).

רבי לוי פתר קרא, בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי.
דאמר רבי לוי:
מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והייתה לו שדה אחת והייתה עושה אלף מדות, והיה מוציא מעשרותיו ממנה מאה מדות למעשר, ומן המותר היה מתפרנס הוא ובניו ובני ביתו כל ימיו.
בשעת מיתתו קרא לבנו, אמר: בני, תן דעתך על שדה, כך וכך מדות היא עושה, וכך אני מוציא ממנה מעשר, וממנה הייתי מתפרנס אני וביתי כל ימי.
שנה ראשונה, זרעה הבן אותה ועשתה אלף מדות. הוציא ממנה מאה מדות מעשר.
שנייה, נכנס בו עין רעה, ופחת הוא עשרה, ופחתה היא מאה.
שלישית, פחת הוא עשרה, פחתה היא מאה.
וכן רביעית וחמישית, עד שעמדה על מעשרותיה. כשראו הקרובים כן, עמדו לבשו בגדים לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו.
אמר להם: למה באתם, לשמוח על אותו האיש שנידוהו.
אמרו ליה: חס ושלום, לא באנו אלא לשמוח עמך.
לשעבר היית בעל הבית והקדוש ברוך הוא כהן, ועכשיו נעשית כהן והקדוש ברוך הוא בעל הבית.

אמר רבי לוי:
מי פחת שנה מן שנה עלי עידנא.
לפיכך משה מזהיר את ישראל, עשר תעשר:


כתיב: בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תה' לז ג).
רבי חגי בשם רבי יצחק:
הוה מסרס קרא ואמר הכי, עשה טוב בטח בה'.

משל לבעל השוק שיצא לשער את המידות, ראה אותו אחד, התחיל מטמין מלפניו.
אמר ליה: מה לך מטמין מלפני, שער מידותיך ואל תתיירא, הדא הוא דכתיב: בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה.
אמונה, שכן השכינה בארץ.

דבר אחר:
עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע.

דבר אחר:
שכון ארץ, שכן שבטו בארץ.
ורעה אמונה, רעה אמונתן של אבות, דכתיב: עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי (תהלי' קא ו).

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
בזכות שני דברים, ישראל מתחטאין לפני המקום:
בזכות שבת,
ובזכות מעשרות.

בזכות שבת, דכתיב: אם תשיב משבת רגליך (ישע' נח יג).
מה כתיב בתריה?
אז תתענג על ה' (שם שם יד).

בזכות מעשרות, דכתיב: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ( דב' כו יא).
ואין טוב אלא תורה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (מש' ד ב).
לפיכך משה מזהיר את ישראל, עשר תעשר:


דכתיב: כבד את ה' מהונך (שם ג ט).
שאם היית נאה, אל תהי פרוץ בעריות, שלא יהו הבריות אומרין, איש פלוני נאה ואינו גדור מן הערווה. על כן, כבד את ה' מהונך.

דבר אחר:
עביד בהונך, עד דלא תעביד בלא הונך.

דבר אחר:
אם היה קולך ערב, הוי פורס על שמע ועובר לפני התיבה, על שם: כבד את ה' מהונך, ממה שחיננך.

כבד את ה', מהונך.
מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן, ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי.

ומה עשה לו הקדוש ברוך הוא?
הכניס בו רוח חזזית ונטל המקל והתחיל משבר בחביות. גער בו בן ביתו.

מה עשה לו?
נטל את המקל ופצעו על ראשו.
אמר לו: הרוח מסייע יתי ואת גער בי.
אמר לו: תן לי את המקל ואני משבר אף אני. נתן לו את המקל.
הוה מתבר איהו חדא חדא, הוי מתבר האי תרתי תרתי.

מי גרם לו?
על ידי שלא הוציא מעשרותיו כראוי.

דאמר רבי לוי:
מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיה לו שדה אחת, ונתן לו הקדוש ברוך הוא בלבו שיעשה ועשה חציה זרע וחציה בית מקוה מים.
ובאת שנת בצורת, והוה מזבין סאה חטין בסלע, וסאה מים בתלת סלעים. והוה מכריז ואמר: אתון זבנין סאה דמיא, דהיא עבדא תלת סאין דחטין.

מי גרם לו זאת?
על ידי שהוציא מעשרותיו כראוי. לפיכך משה מזהיר את ישראל, עשר תעשר:


עשר תעשר
זה שאמר הכתוב: לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (מש' לא כא).
חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חדשים.
ששה חדשים בחמה,
וששה חדשים בצינה.

בתחילה, הקדוש ברוך הוא מכניסן בחמה, והן אומרים: זו היא גיהינום של הקדוש ברוך הוא. ואחרי כן מוציאן לשלג, והן אומרים: זו היא צינתו של הקדוש ברוך הוא.
בתחילה הן אומרים: הווה, ולבסוף הן אומרים ווי, הוא שדוד אומר: ויעלני מבור שאון מטיט היון (תהלים מ ג), ממקום שאומרים ווי ווי.

והיכן הן משלימין עצמן?
רבי יהודה בר רבי אומר:
בשלג. הדא הוא דכתיב: בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון ( שם סח טו).
השלג הוא צלמות שלהן.

יכול אף לישראל?
תלמוד לומר: כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא כא).
שנים, שנים,
מילה פריעה,
ציצית [ו]תפילין,
הענק תעניק,
נתן תתן,
פתח תפתח,
עשר תעשר.
לפיכך משה מזהיר את ישראל, עשר תעשר:


דבר אחר:
עשר תעשר
זה שאמר הכתוב: והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק וגו' (ישעי' כד ה).

אמר רבי יצחק:
את כבר מחנף לה והיא מחנפה לך.
מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש,
מראה לך גדיש ואינה מראה לך קמה,
מראה לך קמה ואינה מראה לך גורן,
מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה.

למה?
כי עברו תורות, שעברו על שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
חלפו חוק, מעשרות.
הפרו ברית עולם (שם), ברית אבות.
לפיכך משה מזהיר את ישראל: עשר תעשר.

נצור בני מצות אביך וגו' (מש' ו כ).
אמר רב הונא:
אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות.
אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר: הרמותי יד אל ה' וגו' (בר' יד כב).
ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמר: והרמותם ממנו תרומת ה' (במד' יח כו).

יצחק הפריש מעשר שני, שנאמר: ויזרע יצחק וגו' (ברא' כו יב).

אמר רבי איבא בר כהנא:
והלא אין הברכה מצויה לא על המדוד, ולא על השקול, ולא על המנוי.

ולמה מודדין?
בשביל לעשרו, הדא הוא דכתיב: ויברכהו ה' (שם).

יעקב הפריש מעשר ראשון, שנאמר: וכל אשר תתן לי וגו' (שם כח כב).

כותי אחד בא ושאל את רבי מאיר:
אמר ליה: לית אתון אמרין (לי), דהדין יעקב אבוכון קשוט הוא?
אמר לו: אין, דכתיב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז כ).
אמר ליה: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה שבטים, לא היה להפריש לו עוד שנים?!
אמר לו רבי מאיר: את אמרת דאינון תרי עשר, ואנא אמר דאינון ארבע עשרה, דכתיב: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (ברא' מח ה).
אמר לו: והא את מסייע לי, הוספת קמח הוסיף מים.
אמר לו: אין את מודה לי דאינון ארבע אמהות שהיו להם ארבעה בכורות, ואין הבכור מתעשר.

למה?
שהוא קדש, ואין קדש מוציא קדש.
אמר לה: טובי אומתך דאת בגוה. לכך כתיב: ואל תטוש תורת אמך (משלי א ח), אומתך.
הוא שדוד אומר: לעשות רצונך אלהי חפצתי וגו' (תהל' מ ט).

אמר רבי אחא בר עולא:
וכי יש תורה בתוך המעיים, לא כך כתיב, ועל לבם אכתבנה (ירמי' לא לב)?!
אלא אמר דוד: יבא עלי אם ירד דבר לתוך מעי, אלא כשהוא מעושר, הדא הוא דכתיב: ועל אוצרות המלך עזמות בן עדיאל, ועל האוצרות בשדה בערים ובכפרים ובמגדלות יהונתן בן עזיהו (דה"א כז כה).
לפיכך משה מזהיר את ישראל, עשר תעשר:


עשר תעשר
זה שאמר הכתוב: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון (איוב לא לח).
אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: כלום יש לך עליה אלא ארבע אמות בשעת מיתתך, ואת אמר: אם עלי אדמתי תזעק. יהא עבידא דידך.

רבי חייא רבה ורבי שמעון בר חלפתא.
רבי חייא רבה אמר:
משל לאחד המוכר טלית באטליס, עבר אחד ראה אותו, אמר לו: שלי הוא.
אמר לו: התעטף בה. אם מחזקת היא לך, הרי היא שלך.
ואם לאו, אינה שלך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמי' כג כד).
ואת אומר, אם עלי אדמתי תזעק. היא עבידא דידך.

ורבי שמעון בר חלפתא אמר:
משל לאחד שהיה מוכר שפחה באטליס, עבר אחד ראה אותה.
אמר לו: שלי הוא.
אמר לו: נזוף בה, אם נשמעת היא לך, הרי היא שלך. ואם לאו, אינה שלך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שכתוב בי, המביט לארץ ותרעד וגו' (תהל' קד כב). ואת אמרת, אם עלי אדמתי תזעק. הא עבידא דידך.
באותה שעה אמר איוב: ריבון העולמים, לא כך אמרתי לפניך, אלא אמרתי, אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי. יחד תלמיה יבכיון, (ו) אם זרעתי אותה כלאים. אם כוחה אכלתי בלי כסף (איוב לא לט), זה מעשר שני, שנאמר: ונתת בכסף וצרת הכסף בידך (דב' יד כה).

ונפש בעליה הפחתי (איוב לא לט), זה מעשר עני. אם לא עשיתי כן, תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה (שם שם מ).

תני רבי הושעיה:
למדך תורה דרך ארץ, שדה שהיא מעלה חוחים, יפה לזורעה חטים.
שדה שהיא מעלה באשים, יפה לזורעה שעורים, מאי דכתיב: תחת חטה יצא חוח וגו'

תמו דברי איוב (שם). עד עכשיו חוזר איוב ומתנבא כמה נבואות, ואת אומר תמו דברי איוב. אלא אמר איוב: אם לא עשיתי כן, יתמו דברי ואל יהיה לי פתחון פה לומר לפניך, בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג). לפיכך אמר משה לישראל, עשר תעשר:


עשר תעשר
זה שאמר הכתוב: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה לאיש יהודה וגו' (דני' ט ז).

אמר רבי יהודה ברבי אליעזר:
עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: ועבר בים צרה והכה בים גלים (זכרי' י יא). ואין צרה אלא עבודה זרה, שנאמר: כי קצר המצע מהשתרע וגו' (ישע' כח כ), והים נקרע לפניהם. הוי, לך ה' הצדקה.

אמר רבי יודן:
כתיב: ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם ( שופט' א כב).
הולכים לעבוד עבודה זרה, ואת אמר, וה' עמם. יש צדקה גדולה מזו?!
הוי, לך ה' הצדקה.

רבי יהודה בר סימון אמר:
יש צדקה גדולה מזו?!
הרי הוא אומר, המה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו ויבאו על ליש על עם שוקט ובוטח (שם יח כז). והמה לקחו את אשר עשה מיכה, צלמניא. ואת הכהן אשר היה לו, כומרא. ויבאו על ליש, פמיאס. על עם שוקט ובוטח.
עובדי עבודה זרה היו והיא מצלחא בידיהן, דאת אמר: אל עם שוקט ובוטח. וכי יש צדקה גדולה מזו. הוי, לך ה' הצדקה.

אמר רבי שמואל בר נחמני:
את מוצא שבו ביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם המן.
ולא עוד, אלא שנטלו ממנו והקריבו לעבודה זרה שלהם, שנאמר: ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים (יחז' טז יט).

מהו ויהי?
אמר רבי יודן:
כמה דאת אמר: ויהי למחר.
ואף על פי כן, ומנך לא מנעת מפיהם (נחמ' ט כ). הוי, לך ה' הצדקה.

אמר רבי אליעזר אמר רבי:
חנניה מישאל ועזריה אמרו פסוק זה.

אתה מוצא בשעה שעלו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן, נתכנסו כל מלכי האומות עליהם, הדא הוא דכתיב: ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא (דני' ג כז).
והיו כל המלכים האלו מרקקין בפניהם ואומרים להם: הייתם יודעים שאלהיכם כזה, ואתם משתחוים לצלם, וגרמתם לו להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו ולהגלות אתכם עד עכשיו. עד שעשאו אותן גוש של רוק.
והיו חנניה מישאל ועזריה מגביהין פניהם כלפי מעלה ואומרין: לך ה' הצדקה, צידוק הדין הוא. ולנו בשת הפנים, שאנו מכעיסין לפניך ואתה סובלנו.

תניא בשם רבי חייא:
בנוהג שבעולם, אדם שיש לו שדה, נותנו לאריס למחצה לשליש ולרביע.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות, ולא אמר להפריש לפניו, אלא אחד מעשרה.
לפיכך משה מזהיר לישראל, עשר תעשר:


עשר תעשר
מה כתיב למעלה מן העניין?
לא תאכלו כל נבלה וגו'.

רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי ורבי יצחק ברבי מריון, בשם רבי יוסי בר חנניה אומר:
האוכל פירותיו טבלים, כאלו אוכל נבלות וטרפות.

מה טעם?
לא תאכלו כל נבלה.
וכתיב בתריה: עשר תעשר.

ורבי אבין בר רב הונא בשם רבי אבא אמר:
האוכל פירותיו טבלים ומעשר עני, חייב מיתה.

אמר רבי יצחק:
בשלושה מקומות כתיב: לא תבשל גדי בחלב אמו:
אחד לעניינו,
ואחד לעניין תורה,
ואחד לעניין מעשרות.

לעניינו, דכתיב: ראשית בכורי אדמתך [וגו'] (שמ' כג יט).
מה כתיב אחריו?
הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

לעניין תורה, דכתיב: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך (שם לד גו).
מה כתיב אחריו?
ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה.

לעניין מעשר, דכתיב למעלה: לא תאכלו כל נבלה וגו'.
וכתיב בתריה: עשר תעשר.
אמר הקדוש ברוך הוא, אל תגרמו לי לבשל גדיים בחלב אמותיהן, עד שהן במעי אמותיהן. שאם אין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי, רוח אחת של קדים אני מוציא ומשדפתן כמה דאת אמר: ושדפה לפני קמה (מ"ב יט כו):


עשר תעשר
עשר, בשביל שתתעשר.
עשר, כדי שלא תתחסר.
רמז למפרשי ימים, להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה.

את כל תבואת זרעך
אם זכיתם, סוף שהם יוצאין לזרוע השדה.
ואם לאו, סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו, דכתיב בו: וילך עשו השדה לצוד ציד (ברא' כז ה).

דבר אחר:
את כל תבואת זרעך
אם זכיתם, סופך למיפק לחקלך וחמי על מה צריך מטר, ותתפלל ותענה.
ואם לאו, סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור את בניהן בשדה.

שנה שנה
אין מעשרין משנה לחברתה, דברי רבי עקיבא.

ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך
אם תעשר, דגנך.
ואם לאו, דגני, שנאמר: לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו (הושע ב יא).

אם זכיתם, תירושך.
ואם לאו, תירושי במועדו (שם).

אמר רבי שמעון בן לקיש:
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך, שתהא מוציא מעשרותיך מן המובחר.

הא כיצד?
בא בן לוי אצלך, אם נתת לו מעשר מן המובחר, אני נותן לך מן המובחר, שנאמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דב' כח יב).
ואם נתת לו מן החפוריות מן הקטניות, יש לי ליתן לך כמותו, שנאמר: יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר (שם שם כד). ובא הלווי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו',

רבי יהודה בר סימון אומר:
אמר הקדוש ברוך הוא: אם יש לך ארבעה בני בתים, יש לך:
ושמחת בחגך
אתה ובנך
ובתך
ועבדך
ואמתך.

ואני יש לי ארבע בני בית:
הלוי
והגר
והיתום
והאלמנה, שלי.
וכולן בפסוק אחד. אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית בימים טובים שנתתי לך, אף אני משמח את שלי ואת שלך בבית הבחירה, שנאמר: והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. אמן, וכן יהי רצון: