אור החיים, דברים פרק יג


{ב} כי יקום בקרבך נביא. אומרו נביא פירוש אפילו הוא מוחזק לנביא, הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבור על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מ''א י''ח) וכו', אעפ''כ אם יאמר לך, שתעבוד ע''ז חייב מיתה.

ונתן אליך אות וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר בתחילה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו'?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו ובא האות וגו' לאמר וגו', וכי האות הוא האומר הלא הנביא הוא האומר לעבוד עבודה זרה, שעל זה הוא שמתחייב מיתה?

ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודיבר בסדר זה: ה' אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה, כוונת האות הוא לומר שנעבוד עבודה זרה, ואם יהיה האות והמופת בסדר זה, אין הכוונה כן, אלא אדרבא לתעבה ולשורפה כמשפטה הראשון. ובא האות והמופת פירוש הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה, ובאו שניהם האות והמופת והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה' שרצונו שיעבדו ע''ז, לא תשמע וגו' וחייב מיתה הנביא וגו' הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו, עד בא האות והמופת והם האומרים לעבוד. ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם אף על פי כן לא תשמע וגו'.

{ד} כי מנסה וגו'.
ואם תאמר מעתה כי לנסותינו בא ה' נביא זה, למה יומת אם דבר ה' בפיהו לנסות?

ונראה כי מאמר כי מנסה לא בא לומר כי ה' אמר לנביא לומר כדברים האלה, אלא בא לתת טעם למופתים שנתן ה' ואמר כי מנסה וגו', וכפי זה ה' נתן מופת זה לנסות.

או אפשר כי לעולם מופת ואות זה לא עשאו ה' לנסות אלא לאשר יגידו אותות השמים נפלאים מעשה ה', ונתן טעם כי מנסה תשובה למה שיאמרו ישראל למה ה' לא הסיר המופת והאות לבל יטעו ישראל מאחרי ה', לזה אמר כי מנסה וגו', לזה הניח העולם כמנהגו, אבל זולת טעם זה ה' יעשה לבל תחזקנה ידי רשעים ולא יהיה לא אות ולא מופת.

{ה} אחרי ה' וגו'. קשה למה הפסיק בפסוק זה באמצע משפט נביא שקר, שהרי אחריו הוא אומר והנביא ההוא וגו' יומת שהיה לו לאומרו אחר פסוק והנביא וגו'?

עוד צריך לדעת למה האריך כל אלה הדברים תלכו תיראו תשמורו תשמעו תעבודו תדבקון?

ונראה
שבא להעיר הדברים הכללים שישנם בעבודת ה', כדי שתדע מהם לחייב הנביא והחולם כשיאמר לעשות אחת מהנה לע''ז. והתחיל לומר אחרי ה' אלהיכם תלכו זו מצות קבלת עול מלכות שמים ללכת אחרי ה' ולא אחרי זולתו. הא למדת שאם אמר הנביא לקבל עליהם ע''ז ללכת אחריה חייב, ודקדק לומר תלכו, לשון עתיד להעירך בשיעור חיוב הנביא שמתחייב עליו, שהגם שלא אמר קום עבוד עתה, אלא תקבלו ע''ז עליכם לאלוה למחר, יתחייב מיתה מעת שאמר להם הדברים, הגם שדבריו לעתיד.

ואומרו ואותו תיראו פירוש דוקא אותו תיראו ולא לעבודה זרה, הכוונה שאם בא לומר יראו מעבודה זרה פלונית, הגם שלא אמר לעשות לה דבר ולא לעובדה, אלא ליראה שמא תריע לו. ואין זה ממעט יראתו יתברך אף על פי כן חייב מיתה, כי אותו לבד יראו. ואומרו ואת מצותיו תשמרו, מצותיו ולא מצות עבודה זרה, הכוונה בזה שאם תצוה עבודה זרה לעשות דבר שיש בו הנאה, כגון שתאמר עבודה זרה מי שירצה להרויח, יעשה דבר זה וירויח וכדומה לזה, ואין במעשה זה דבר שנוגע לעבודה זרה. ויש מקום לומר כיון שאין בדבר זה מין עבודה, אין בכך כלום?

תלמוד לומר: מצותיו יתברך תשמרו.

ואם בא הנביא לומר שה' צוה לו שיעשו דברי ע''ז בזה ויצליחו יומת.

ואומרו ובקולו תשמעו, פירוש דוקא בקולו יתברך הוא שיש לכם לשמוע ללמוד וללמד אמרותיו הטהורות, ולא בקולה של עבודה זרה, שאם עבודה זרה אמרה איזו אמרים, אסור לשומעם, ואם בא הנביא ואמר שצוה ה' לילך לעבודה זרה לשמוע דבריה, הגם שאין בהם לא מעשה ולא ליראה ממנה, אף על פי כן יומת.

ואומרו ואותו תעבודו. פירוש לה' ולא לזולתו, והכונה בזה על דרך אומרם ז''ל (גיטין נ''ז)
שאמר קיסר לבן קטן של חנה: שיערים להשליך טבעתו מעל ידו לפני עבודה זרה וילך ויביאנה ויראה לרואים שעבד הגם שאין בלבו לעובדה ולא רצה וכו', עד כאן.
בא הכתוב כאן לומר שאם בא נביא לומר על פי ה' כי ה' מרשהו לעשות כן יומת הנביא.

ואומרו ובו תדבקון יתבאר על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א:)
וכי אפשר לידבק בשכינה אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה וכאלו נדבק בו יתברך.
וכאן צוה ה' שלא ידבק אלא בקרובי ה' וקדושיו, ולשלול בא שלא ידבק בקרובי עבודה זרה, ואם בא נביא ואמר במאמר ה' לעשות כן, יומת הנביא ההוא. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ובא האות והמופת לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ולא אמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים לומר שחייבין גם אם לא יאמרו לעבוד, והגם שגמר אומר ונעבדם, הכוונה בזה שסופו לומר ונעבדם ולעולם שיתחייב על כל פרטים שרשם ה' בפסוק אחרי ה' וגו', ולזה גמר אומר והנביא ההוא וגו' פירוש שרצה לנגד האמור יומת; וטעם המיתה אמר הכתוב כי דבר סרה על ה', והגם שלא הסית בפירוש לעבוד עבודה זרה, אף על פי כן מחייבו הכתוב על ששקר על ה' שניבא דברים רעים כאלה, ומודיע ה' שנבואה כזו לא ינבא נביאו. והגם שינבאו לומר לישראל לבטל איזו מצוה הוראת שעה, דוקא בשאר מצות, אבל בעבודה זרה כל שהוא באיסור, בין דבר שחייב עליו מיתה, ובין דבר שאינו חייב עליו מיתה, לא יסכים ה' עליו לעשותו אפילו לפי שעה, ואם אמר כן, נביא שקר ענה בה', וכן אמרו בספרי וזה לשונם:
כי דבר סרה, שבא לזייף דבריו של הקב''ה, ע''כ.
ועל זיופו הוא מת.

וחוץ מדרכנו יתבאר הכתוב שבא להזהיר על כללות התורה, שכלל בששה סדרי משנה, על זה הדרך, אחרי ה' וגו' תלכו זה סדר זרעים, ולפי שיש בהם דין לקט שכחה ופאה ומתנות עניים וכולן ממדותיו יתברך, גם לענין מעשר שני שצריך להוליכו למקום אשר יבחר ה', גם בענין מעשר לוי פירוש על דרך מה שאמרו ז''ל (ש''ר פל''א):
מעשה באדם אחד שהיה נותן מעשרותיו והיתה לו שדהו מוציאה לו אלף וכו'. לאחר זמן מת האיש ההוא ועמד בנו שנה ראשונה רעה עינו במעשרו ופיחת משיעור הצריך. לשנה הבאה הוציאה לו השדה כשיעור מה שפרע עליו אשתקד, לשנה אחרת פחת עוד הוציאה לו שדהו כשיעור מה שפרע שנה שעברה, וכן על זה הדרך ע''כ,
הדברים מוכיחים כי לשיעור מה שהיה נותן היתה שדהו מוציאה לו. לזה בא מאמרו יתברך כאן וצוה עליו שילך הוא אחר מעשיו יתברך, לתת כפי מה שיתן לו, ולא יסובב שה' ילך אחריו כפי מה שיתן הוא מעשרותיו, על אופן שכתבנו.

עוד נתכוון הכתוב לומר לשון זה כנגד סדר זרעים, לפי שבו מחית האדם ומזונותיו, וכתב רמב''ם בהלכות דעות (פ''ג ה''ב) שצריך שיכוין אדם במאכלו ובמשתהו להברות גופו לעבודת ה' וכו', דכתיב (משלי ג' ו') בכל דרכיך דעהו וגו', והוא מאמר אחרי ה' אלהיכם תלכו בדרכיכם.

ואותו תיראו
זה סדר מועד, ורמזם בתיבת אותו, כי שבת נקרא אות, דכתיב (שמות ל''א י''ז) אות הוא, גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אומרם ז''ל בספר תיקוני הזוהר (תיקון ט') ירא שבת שצריך לירא מעונשם.

ואת מצותיו תשמרו זה סדר נשים, שצריך לשמור הרבה מצות שבהלכות נשים ואיסורי ביאה וזיקות.

ובקולו תשמעו
זה סדר נזיקין, ורמז במאמר ובקולו תשמעו שצריך להטות אוזן לאשר ישפטו השופטים לחייב החייב ולזכות הזכאי, ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב (לקמן י''ז י''ב) והאיש וגו' לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט וגו'.

ואותו תעבודו זה סדר קדשים שכולו משפטי עבודת בית אלהינו.

ובו תדבקון זה סדר טהרות שכולו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר ובו תדבקון כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לידבק בשכינה.

{ו} והנביא ההוא או חולם וגו'. הוצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא, הייתי אומר שלא חייב הכתוב מיתה, אלא לזה שאמר שדבר ה' אליו בנבואה שמצווים ישראל לשמוע לנביא, דכתיב (לקמן י''ח ט''ו) אליו תשמעון, מה שאין כן הבא בדברי חלומות, שאין חיוב על ישראל לשמוע דברי חלומות, ויש מקום לומר עליהם חלומות שוא ידברו אינו חייב?

תלמוד לומר: או חולם.

ואם היה אומר חולם וגו' ולא נביא הייתי אומר שאין חייב מיתה אלא החולם, אבל הנביא ומה גם נביא שהוא מוחזק לנביא אמת כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה, יאמנו דבריו, כדרך שיאמנו דבריו כשיאמר לעבור על שאר מצות לפי שעה?

תלמוד לומר: והנביא וגו'.

החלום ההוא יומת כי דבר וגו'. כוונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה, אלא אשר בדא מלבו, מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מופלאים וכוזבים, יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר, והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה, זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד, וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד, א''כ למה ימות החולם על חלומו?!

לזה אמר כי דבר סרה פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו, והוא מה שהעיר בתיבת החלום, פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו, אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל, כיון שהוא דבר סרה על ה' ועל זה לבד יומת.

וגמר
אומר המוציא אתכם מארץ מצרים בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך כיון שה' אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים, הרי הראה ה' בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה' והכחשת זולתו, וכמו שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות, מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום, וכיון שלא עשה כן ובא לספרו, זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל, לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו.

מן הדרך אשר צוך ה'. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא, לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה. הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה' בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא, אם הוא ידוע לנביא אמת, נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל.

ובערת הרע מקרבך. אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ב''ה בשם זה, דכתיב (בראשית ח' כ''א) יצר לב האדם רע, ולזה אמר הרע הידוע, והכוונה בזה, כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע וניתש כחו ולא יתעצם בלבות בני אדם, כאומרו מקרבך.

{ז} כי יסיתך אחיך וגו'.
בפרשה זו רמז ה' הערה גדולה, באופני ההסתה הבאה לאדם מעצמו להטותו מדרך הטוב והישר, דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז''ל (סנהדרין צא:) בפסוק (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ והוא מסית להאדם להרע.

עוד יולד באדם כח מסית ב' באמצעות העבירה אם עבר על מצוה אחת תולד בו כח החפץ רשע, סוד מאמר (אבות פ''ד מ''ב) עבירה גוררת עבירה, והאריכו בזה אנשי אמת לומר, כי על ידי עבירה א' קונה קטיגור אחד ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים וכן שלשה, כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה, ולטעם זה אמרו (ברכות לד:)
מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.
עוד באמצעות נטות האדם לדרך לא טוב, יסובבנו קנות כח ג', שהוא נפש רעה כדרך שיזכה האדם בתוספת נשמה יתירה בהתעצמותו בדרכי ה', כמו כן באמצעות דרכים הרעים יקנה תוספת נפש רעה להחטיאו.

עוד יוסיף מזה גדר ד' והוא להכנס נפשו בגדר אחרת שאין למעלה ממנה, והיא שנפשו תתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוה לו בטבעה, וזה הוא גמר החלט נפש אדם לכפור בעיקר ולעבוד עבודה זרה.

והוא
מה שרמז באומרו כי יסיתך אחיך הוא חלק הרע שהוא מתאחה עם האדם מתחלתו קודם בואו בעולם, ואומרו בן אמך נתכוין להודיע מנין בא אח לצרה, ואמר בן אמך, שהיא אם כל חי שהיא חוה, שגרמה תערובת הרע במקור הקדושה בחטא הראשון.

וכנגד גדר ב' שהוא מסית הנולד מחטא האדם כנזכר, אמר או בנך או בתך הם תולדות מעשים רעים שגם הם נקראים בנים זרים, ואמר או בתך כי יש עבירות שיולידו קטיגור במדריגת זכר ויש במדריגת נקבה כפי כח החטא, כשיהיה גדול יוליד כח הזכר ולפי חלישותו יתייחם אליו כינוי הבת.

וכנגד גדר ג' שהוא קנין נפש רעה שתתלוה עם החוטא אמר או אשת חיקך ששוכנת בתוכו נפש רעה, ותגביר בו ההסתה להפעיל הרע.

וכנגד גדר ד' שהוא נטות הנפש וכלותה לחלק הרע שיהיה בנפשו אמר רעך אשר כנפשך שאין גדר בין שניהם אלא חלק הרע ונפשו בחינה אחת, ואחר הדרגות אלו יהיה כח במסית לדבר אליו כדברים האלה, נלכה ונעבדה וגו', ודקדק לומר בסתר להעיר, כי המסית הוא מסתיר עצמו כי הוא המסית ומדבר כמדבר דברי אהבה וריעות ומראה טלפים, כי לא להרע הוא מתכוין. ואומרו לאמר נלכה, פירוש לא שאומר בפירוש נלכה נעבדה אלא אומר דברים מסותרים ותכלית דבריו הוא לומר נלכה נעבדה וגו'. גם יערים במאמרו לומר נלכה נעבדה שכולל עצמו עמו, ומתחכם בזה לומר שגם הוא עד עתה לא היה מסכים לעבודה זרה, אלא מכאן ולהבא הוא רוצה לעבוד, ובזה יחשוב האדם כי נפשו היא המדברת ולא זולתה שהוא יצר הרע.

ואומרו אשר לא ידעת. פירוש בא בטענה נגד מה שנתחייב האדם בקבלת התורה שלא לעבוד אלהים אחרים ואומר לו, כי אין עליו החיוב אלא דוקא בעבודה זרה שידע וקבל שלא לעובדה, אבל עבודה זרה אלהים לא ידעום בעולם, אין עליו טענת מה שקבל שלא לעבוד, כי לא עלה זה על דעת אז כשקבל, והוא אומרו אשר לא ידעת אתה, ולא אתה לבד, אלא ואבותיך גם הם כשקבלו עליהם איסור עבודה זרה לא ידעו זו.

{ח} ואומרו מאלהי העמים, פירוש כי יבא בטענה להוכיח ממה שלפניו מאלהי העמים אשר סביבותיכם כי יראו העמים שסביב ישראל יחנו בשלוה ובהצלחה מרובה, ויאמרו אליו להדמות למה שלפניו, או יבא בטענה להוכיח הוכחה גדולה והוא כשתהיה עבודה זרה שנתפשטה בעולם, שכל העולם או רובו עובדים אותה, כמו שאירע בזמנים אלו, שמלכות אדום כולם עובדים וכו', והיא פינה גדולה, ולדברי רבותינו ז''ל (יומא י'.) שאמרו עתידה מלכות הרשעה שתתפשט בכל העולם, הנה עבודה זרה אחת בכל העולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והסתה זו עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש ח''ו, אף על פי כן אמר לא תאבה לו וגו' פירוש נותנת התורה עצה לאדם שימלט בה ממנו:

אחד לא תאבה לו, פירוש על דרך אומרו (משלי א') בני אם יפתוך חטאים אל תבא, פירוש לא תכנס עמו בטענות אלא שלילת הרצון בלא טענה, ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא אבה (דברים כ' ל') וישלול שמוע דבריו עוד בזה, והטעם שאם יכנס עמו בטענות התמדת החושב תוליד תכונה הרע באדם.

{ט} ואומרו לא תחוס. וגו' פירוש שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו, אפילו דברים שאין בהם איסור, כדי לענות אדם נפשו ולא יחוס ולא יחמול עליו, לומר למה יענה נפשו ללא דבר, וה' הרשהו לתאבון זה. והנה הגם שעינוי זה היא לנפש עיקרו היא לאותו המתלוה לה, שהם כוחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו, שהוא כח המסית האמור.

ואומרו ולא תכסה, פירוש על דרך מעשה של רב עמרם חסידא (קידושין פ''א.) שצעק נוּרָא בֵּי עמרם, ואספו יחד גם בני אדם גם בני איש ובזה גרש ממנו מסית. והוא אומרו לא תכסה עליו, הכרז עליו וגלהו לעיני הכל, ובזה תהיה נמלט ממנו, כי בזה אתה הורגו, והוא אומרו כי הרוג תהרגנו, ואומרו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' פירוש שלא הרשה אותך הכתוב לגלות מעשיו ולקרא כהחסיד, נורא בי עמרם, אלא כשלא תשיג ידך אבל כשתשיג להתעצם כנגדו ולדחותו, אין לך להכלם בדרך זה, אלא ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, על דרך אומרו (תהלים ק''ט) ולבי חלל בקרבי, ואם לא תשיג ידך יד כל העם באחרונה לקרא נורא בי עמרם לבא אליו העם להורגו בכוחם, שאיבוד תאותו היא הריגתו.

{יא} ואומרו וסקלתו באבנים ומת. על דרך אומרם ז''ל בזוהר פרק-ד (ח''ג ער''ב) בסוד שמע ישראל שיש בו ה' אבנים שבו סוקלין ס''מ בקירטא ומת.

ואומרו וכל ישראל ישמעו ויראון, כי כשיראו ישראל קריאתם וטעם קריאתם, ישמעו ויוסיפו ליראה את ה', כאומרם ז''ל שם באותו מעשה של החסיד.

{יג} לשבת שם לאמר. אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז''ל (כתובות י':) שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר כאלו אמר לאמר לשבת שם.

עוד
יתבאר בדקדוק אומרו יצאו אנשים בני בליעל למה אמר אנשים שהיה מספיק לומר בני בליעל ואני יודע שהם אנשים, ואם לומר אנשים ולא קטנים זה אינו צריך קרא למעטם, שכל שלא הגיע לכלל עונשין אין צריך למעטו?

אכן נתכוין הכתוב לומר, שהגם שאמרו יצאו אנשים פירוש שהם צדיקים, כאומרם ז''ל (מד''ר שלח) אנשים שבמקרא צדיקים, והוא אומרו לאמר יצאו אנשים מודיעך הכתוב שתחזיק אותם בבני בליעל ותסיר מהם חזקת כשרות.

עוד ירצה שהגם שלא שמעת הדברים ברורים שיצאו המדיחים אלא אמירה שנשמע ממנה דבר זה שיצאו וגו' ודרשת וגו' פירוש יעשה דרישה וחקירה לדעת אם יש ממש בקול הנשמע, והוא אומרו ודרשת וחקרת ושאלת ומן הראוי היה לו להקדים ושאלת שהיא השאלה ואחר כך הדרישה והחקירה, אלא נתכוין לומר שידרוש בשמיעה הראשונה ששמע, אם יש עדים בדבר ואח''כ ישאל פי העדים לדון על פי עדותם.

{יח} ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.

ואומרו ורחמך, העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן.

ואומרו והרבך נתכוון לנחם העם, בראותם כי נפרצו פרץ באובדן אנשי עיר אחת יחד, לזה הבטיחם כי לא ירע לבבם, כי הוא ירבה וימלא החסרון בתוספת מרובה.

ואומרו כי תשמע נתן טעם להבטחתו, כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר, מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו, כי כשעושים משפט בעיר הנדחת, כאלו קיימו כל מצות ה' כאומרם ז''ל (סנהדרין קי''א:).

הפרק הבא    הפרק הקודם