כלי יקר לפרשת חקת


פרק יט
פרק יט, ב
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי?
כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר.
ונראה, לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא, שטעמה נעלם מעין כל חי, ואומרים: מה העבודה הזאת לכם?
ואמרה תורה: ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה הוא שאמר אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר, שזאת המצוה חקת התורה, רצה לומר חק המלך יתברך שמו עלינו, ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש רש"י התירוץ לנו, כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה, ולא נאמר זאת חקת הפרה, לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל, לומר להם: חק המלך יתברך הוא, כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו יתברך תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.
ומה שאמר בפרשת ואתחנן (ד ו): כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים?
תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם, זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון, ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם, שהרי שלמה ע"ה השיג הכל, חוץ מן הפרה, שאמר עליה: והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), לפיכך, האומות ששומעים חק הפרה, לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה, כי השומעים כל החקים בכלל, ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה, אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד, ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש רש"י: לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו?
והקרוב אלי לומר בזה, שאין מצוה נקראת כי אם על שם הגומרה. ולדעת רז"ל (במד"ר יט ח):
הפרה כפרה על עון העגל, תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר, כך יגמור הכפרה, שגם הגמר יקרא על שמו.
וזה טעם אמרו רבותינו ז”ל (ילק"ש יתרו רסח):
כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר, פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר: ושם האחד אליעזר. (שמות יח ד).
ומה ראה משה על ככה, לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו, יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו, דור דור וחכמיו?
אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל, שנאמר: מחני נא מספרך (שמות לב לב) ונקראו על שמו, שנאמר (ישעיה סג יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, על כן רצה שגם בפרה זו, מראש ועד סוף תקרא על שמו, כי פרה זו - טעמה לשרש אחר העבודה הזרה, וכן העגלה ערופה - כפרה על שפיכות דמים, כי במעשה העגל עברו גם על שפיכות דמים בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, שמע מינה שהתורה והפרה ענין אחד להם, כמו שהתורה נקראת על שמו של משה, שנאמר (מלאכי ג כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו. וטעם שניהם אחד הוא, כי נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג, היה לו מבוא לבוא בסוד ה', לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמו שכתוב (משלי ב ד) וכמטמונים תחפשנה, מונים היינו ב"פ מ"ט, כי ע"י זה - אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב ז), היינו שבע על שבע. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי, אפילו משלמה שנאמר בו: ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה יא) ולא נגלית כי אם למשה, ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג, כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב תרנח):
כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה שבע פעם שבע. שבע פרות, שבע הזיות, שבע שריפות, שבעה כבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים. אם יאמר לך אדם חסרים הם, אמור לו: אף משה ואהרן היו בכלל. עכ"ל.
ויש לדקדק, מה נפקותא יש לן במספר זה, עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים?
אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מה שאמרו במדרש (ילק"ש חקת יט תשנט):
ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה.
ולמה נעלמה מעין כל חי?
אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה, כי אם ע"י מ"ט שערי בינה, שלא נגלו כי אם למשה, על כן היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

ובעקידה הביא מדרש האומר, שהפרה - בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה, כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה, כי אם כאן, ובפרשת מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה, לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

פרה אדומה תמימה.
משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח)
לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע, אין די בשיכרות הענפים, כל זמן שבארץ לא ימות גזעו, שורש פורה ראש ולענה, כי סופה לחזור ולצמוח; אבל בביטול השורש, יפלו גם הענפים, כמו שכתוב (עמוס ב ט): ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, שמע מינה שלא די בהשמדת הפרי לבד, לכך אמרו רבותינו ז”ל (עבודה זרה מה) העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה, רצה לומר צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד עבודה זרה, כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה, ובביטול הסבה יפול המסובב, דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה, על כן צוה ה' על שריפת הפרה, אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה.

ובפרשת כי תשא (ל יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות לב) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד, ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין
עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חירות על הלוחות, חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז). ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממלאך המות, שלא ימותו כי אם בנשיקה ע"פ ה', ואז לא היו המתים טמאים, כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מלאך המות הבא מסטרא דמסאבא, אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה, שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות), כי לא היה שם טומאה, על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות ובטלה הטומאה, וע"י העגל שעשו - חזרו לקלקולם, והשליטו עליהם המלאך המות, ואם כן העגל גרם טומאת המת, על כן תבא האם ותקנח צואת בנה, להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה, וזה פירוש יקר.

פרק יט, ג
ונתתם אותה אל אלעזר. ולא ע"י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל, ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג"כ אלעזר שמע מינה שיש רמז אל עזר האל יתברך אל הטהרה, כמו שכתוב (יחזקאל לו כה): וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', כי לולא העזר של האל יתברך לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, שמע מינה שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב, ע"כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור.
וטעם להזאת שלישי ושביעי, לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו (מו"ק כז) ג' לבכי שבעה להספד על כן הזאתו בב' זמנים הללו.

פרק יט, כא
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט, ולא מצאו טעם מספיק, למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים?
ועתה הט אזנך ושמע, כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה?
אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו, ולא ממה שהוא ממינו, כדרך שהיצר הרע מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, (סוכה נב) לפי שכולם הפכיים לו, על כן הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר, כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם, עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה, ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה, ויש שם אפר פרה שכולו טומאה, והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא, אז אין האדם מתפעל מן האפר, שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים, שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים, כי הם ממינו, ששניהם טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר, שהם הפכיים לו, כי הוא טהור והאפר טמא, על כן האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

ואם תשאל לומר אם כן האפר למה לי?
יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו, כי לא יוכל להטהר, עד שידע מקור הטומאה, וישתדל להסיר הסבה, לומר הרי לך שטר ושוברו עמו, ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.
ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף, כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה - מזיק לאדם בריא, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (תענית יא) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים. פירוש, מי שנטמא כבר בעבירה, הצומות הכרחיים לו, וכההיא שאמרו רבותינו ז”ל (יומא פו):
היכי דמי בעל תשובה?
כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו. מחוי רב יהודה באותו פרק, ובאותו אשה, ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו, צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו, שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה הוא שאמר (הושע ב א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא, אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.

ויש אומרים:
שזה כוונת רז"ל (ברכות לד) מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה, מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בעל תשובה להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו, כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם, שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה, אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד, כמו שכתוב (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה, אל תרשע הרבה, וכן יש אומרים שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה, דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, על כן הפרה מטמאה ומטהרה, כדי שנלמוד ממנה, שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד, והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור.


הפרק הבא    הפרק הקודם